לפני כעשרים שנה, במהלך הדיון המשפטי בפרשה הנוראה והטראומטית של "אונס שומרת", הוקיע הנשיא דאז של בית-המשפט העליון, מאיר שמגר, את הטקטיקה המגונה של חשודים בעבירות מין לנסות לנקות עצמם מהחשד באמצעות הטלת רפש במתלוננת והצגתה כמופקרת, שלא לומר נפקנית.
"חלק אינטגרלי מכל דיון בעבירת מין במשפט שלנו הוא הפיכת המתלוננת לסמרטוט", אמר שמגר, והתריע שבכך עוברת המתלוננת מעין "אונס שני" מילולי המתבטא בפלישה חוזרת – הפעם של הציבור המציצני כולו – למרחב האינטימי ביותר שלה, והמבזה והמשפיל אותה לא פחות מן הפשע המיני שעליו התלוננה.
השופט שמגר הדגיש באותו דיון כי "האונס השני" הזה הוא לא רק בזוי מבחינה מוסרית, אלא פסול מבחינה משפטית. הרי הסכמתה של מתלוננת לשכב עם גבר פלוני, כך הסביר, ואפילו עם שורה ארוכה של גברים, אינה שוללת את זכותה הבסיסית לסרב בתוקף לשכב או לקיים מגע אינטימי כלשהו עם גבר פלמוני. לכן הניסיון להעלות פרשות מין של המתלוננת עם גברים אחרים "ראוי הוא שיידחה מכל וכל".
דברים מכוננים אלה של נשיא בית-המשפט העליון, וגם תיקוני חקיקה שנעשו בהשראתם, אכן הצליחו לצמצם במידה מסוימת את תופעת "האונס השני" של המתלוננות בין כותלי בית-המשפט. בעקבות הדברים והתיקונים האמורים, שופטים רבים אכן מונעים כיום מסניגורים לחקור מתלוננות על חייהן האינטימיים בעבר או להביא ראיות על מתירנותן המינית.
ואולם הטקטיקה המבישה של ביזוי המתלוננות והשפלתן על-ידי פלישה לצנעת חייהן האינטימיים ביותר נמשכת ואף פורחת ומשגשגת מחוץ לבית-המשפט. מי שיוזם אותה הם כמובן עדיין החשודים ומקורביהם, אך היא לא היתה אפשרית אלמלא שיתוף הפעולה הנלהב של עיתונאים וכלי תקשורת. מתברר שלמרבה החרפה, אין לתקשורת, רובה ככולה, שום עכבות מוסריות להיות שותפה דומיננטית ב"אונס שני" של מתלוננות.
הכישלון המוסרי המחפיר הזה של העיתונות מזדקר כמעט מכל החקירות המתוקשרות של עבירות מין בעשור האחרון, ובולט במיוחד בפרשת ניצב אורי בר-לב. הדיווחים והדיונים הענייניים והלגיטימיים על מהות וחומרת החשד בתקיפה מינית, ממצאי החקירה, תוכן העדויות וההשלכות של כל זה על המשטרה ועל מינוי המפכ"ל כמעט שטובעים בים ה"חשיפות" הסנסציוניות על אורחותיה ועברה המיני של המתלוננת א', ובעיקר בשפע "הגילויים המרעישים" על זהותם של מי שקיימה עימם כביכול יחסים אינטימיים בעבר.
למותר לציין שלפרסומים הללו אין שום קשר לסוגיות ולנושאים הענייניים והחשובים שאוזכרו לעיל. בוודאי שאינם רלבנטיים לביסוס או להפרכת החשדות נגד בר-לב. בפרפרזה על דברי השופט שמגר בדיון במשפט אונס שומרת, גם אם מתלוננת פלונית שכבה עם עשרה ניצבים במשטרה, זה אינו נותן זכות לבכיר אחר לכפות עליה מגע אינטימי או אפילו חיבוק, ואינו גורע כמלוא הנימה מאחריותו הפלילית אם יוכח שנכשל חלילה בכפייה כזאת.
תמוה ומקומם היה גם האזכור החוזר ונשנה של גיל המתלוננת ובעיקר הגדרתה כ"סדרתית". סקרים רבים, גם בעולם וגם בישראל, הוכיחו שנשים בכל גיל חוו הטרדות מיניות, ורבות מהן אף יותר מפעם אחת. האם לאחר שהן חצו גיל מסוים, או אזרו עוז להתלונן פעם אחת, דמן וגופן מותרים, ואסור להן להתלונן יותר? האם גם מי שדירתו נפרצה יותר מפעם אחת, ויתלונן על כך, יוגדר בתקשורת שלנו "מתלונן סדרתי" והיא תטביע גם בו אות קין של אדם מפוקפק?
מביכים ומבישים לא פחות הנסיונות המגושמים והמתחכמים לחשוף את זהות המתלוננת. יש הצדקה מלאה בעיני להיאבק בצווי איסור פרסום ואפילו לנסות לעוקפם, אם הם הוטלו מטעמים שרירותיים ונועדו לטייח מחדל או עוולה כלשהי. אך מה – מלבד זדון ורוע לב לשמם – גורם לעיתונאים לנסות לפרוץ חיסיון שכל תכליתו להגן על פרטיותה של מתלוננת ולעודד נשים אחרות להתלונן?
התנהלותה הבלתי מוסרית של התקשורת כרוכה גם בהפרות בוטות של החוק ושל האתיקה העיתונאית. החוק הפלילי וגם האתיקה אוסרים לא רק את חשיפת שמה או פניה של מתלוננת, אלא גם פרסום כל פרט שעלול לסייע בזיהויה.
ביוזמתו המבורכת של הנשיא הקודם של מועצת העיתונות, פרופ' מרדכי קרמניצר, נוסף ב-2003 לתקנון האתיקה איסור מפורש על פרסום עברה המיני של מתלוננת, ובעקבות תיקון לחוק שיזמה בשעתה זהבה גלאון, פרסום כזה הוא כיום גם עבירה על חוק הגנת הפרטיות.
אך האמת היא שההיבט החוקי טפל בעיני לחלוטין לעומת ההיבט המוסרי. הבה נזכור – אין מדובר כאן רק בהתעמרות עיתונאית במתלוננת א', אלא בהפקרתן הלכה למעשה של נפגעות תקיפה מינית בעתיד, אשר לאחר שצפו בחשיפה האכזרית של א', סביר לחשוש שלא יעזו להתלונן בעצמן. ההפקרה האכזרית הזאת מובילה בהכרח למסקנה הקשה: גם התקשורת לוקה בליקוי המאורות הערכי שהיא מייחסת לצמרת המשטרה.
הכותב הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומלמד אתיקה עיתונאית באוניברסיטה העברית