במהלך ימי השבעה למותו של אריאל רוניס ז"ל נכתבו לא מעט מאמרים בגנות פייסבוק, בגנות חטא השיימינג ובגנות כולנו באופן כללי, כאילו למי מאיתנו יש יד ורגל במוות עצוב זה. אז לצד המאה קולפה, הנה ארבעה דברים שקשורים לפרשה ולא זכו לאותו כיסוי תקשורתי.
א. זו לא היתה בריונות רשת. לפי "ויקיפדיה", בריונות רשת "נפוצה לרוב בקרב תלמידי בתי-ספר יסודיים ובתי-ספר תיכוניים" ו"על שני הצדדים להיות קטינים". רוניס אינו קטין, יוריסטה אינה קטינה. הפוסט שהופץ על-ידי לי יוריסטה לא היה מכפיש במיוחד, לא לינצ'טרנטי. לא היתה בו ריצה לפייסבוק, אלא פירוט של מסלול תלונות שנוצל כמעט עד תומו בעולם האמיתי. לא היה בו ראש מודבק על תמונה מביכה, לא פריצה לפרטיות, לא מסר שנשלח מחשבון מזויף ("פייק"), לא סטוקינג, ובסך-הכל – הפוסט קבל על אפליה על רקע צבע עור ועל איש משרד הפנים שלכאורה התפרץ על אזרחית וגיבה פקידה שנהגה לא כשורה, אך המלים "גזען" או "גזענות" לא נזכרו בו (עוד על כך בהמשך). מצד שני, היה בפוסט גם אזכור של העזרה שאריאל רוניס הגיש לאנשים במשרד. ובכל מקרה: בריונות הרשת לפי "ויקיפדיה" "אינה תקשורת חד-פעמית, מלבד מקרים של איום מוות או פגיעה גופנית ממשית כלשהי".
ב. זה היה בטלוויזיה, לא בפייסבוק. כפי שציין כאן רועי פלד, מהדיון הציבורי בטרגדיה של רוניס נשמט תפקידה של התקשורת המרכזית. פייסבוק שימשה את המתלוננת כנגד רוניס כמקפצה לראיון בתוכנית טלוויזיה, "5 עם רפי רשף". עם כל הכבוד לפייסבוק, לטלוויזיה יש השפעה רבה יותר וגם היסטוריה ארוכה יותר של קורבנות, אך נראה שיש לה גם חסינות. אם המלה "גזענות" היא שגרמה לרוניס להתייסר, כפי שאומרים היום מקורביו, היא נשמעה לראשונה מפי המתלוננת לא בפוסט בפייסבוק, אלא ב"חמש עם רפי רשף". לאחר ההתאבדות השתמשו בה במשדר לתיאור הפוסט של יוריסטה, אף שהמלה אינה נזכרת בו. לא הייתי מוצא לנכון לעסוק בעניין לולא היתה המלה הזו מקבלת משמעות מאגית לפי אלה התולים אותה לפתחו של פייסבוק, כאילו "מלים הורגות".
ג. הוא לא היה פקיד. אריאל רוניס היה "בכיר במשרד הפנים", נכון, אך לפני כן הוא היה גם בכיר בשב"כ והכיר את ראשו, דיסקין, היטב. שמעתם שבמסגרת אחד מתפקידיו היה אחראי על סיוע לסייענים ממיליציית צד"ל. בפוסט ההתאבדות כתב כי פיקד על אנשי צד"ל. תאריך ההתאבדות: בדיוק ערב מלאות 15 שנה ליום שבו צה"ל נסוג מלבנון (עם שכירי החרב של צד"ל). "ברית דמים", כתב רוניס, נכרתה בינו לבין פיקודיו באותו יום. רוניס גם דיבר על כך ששירת 20 שנה בשב"כ, כלומר החל בתפקידו כשהדי פרשת עיזאת נאפסו ויוסי גינוסר עדיין באוויר, בסביבה שבה הטחת האשמה ב"גזענות" היתה דבר טעון ביותר. אין זה דומה כלל ועיקר למצב שבו ילדה בת 12 סופגת כינוי מעליב מחברותיה ברשת הפייסבוק.
אז מה נחשב "סיפור" בעיני עורך בן-ימינו – ההיסטוריה של השב"כ, או הכוח המאגי והשטני של פייסבוק? התת-רמה הטבלואידית של התקשורת מאפיינת עולם תקשורת שתחקירניו פינו את מקומם למקריאי הודעות יחצנות של מוצרי אלקטרוניקה ומטבח (לפעמים לטובת משרת יחצ אצל בעלי אינטרס). אני בספק אם מי מהם חוו תקשורת אמיתית מעודם. יש ביניהם לא מעטים שגם אם איש שב"כ ייפול להם על הראש מהקומה העשירית, כל שתוציא מהם יהיה הגיג על הקופצניות של חיינו.
ד. האם המתאבד היה בתהליך של התחזקות? חפשו ביוטיוב. הוא לא המרואיין שם, הוא מראיין קבליסט שמסביר מדוע עם ישראל באמת מיוחד מכל העמים, וגם שם לא נאמרת "מלת הג'". זו באמת פרה קדושה, ולכן גם אני לא אפתח את הכיוון הזה כאן.
לסיכום, ייתכן שכותרת מתאימה יותר מ"בכיר במשרד הפנים התאבד בעקבות רדיפה בפייסבוק" היתה למשל "איש שב"כ שהיה אחראי על סיוע לסייעני צד"ל התאבד ביום השנה ה-15 ליציאת צה"ל מלבנון לאחר שכונה 'גזען' בתוכנית טלוויזיה". וייתכן שבתיאור פרטי האירוע נמצא: "איש שב"כ ומפקד בצד"ל היה אהוב על עובדיו במשרד הפנים, אך התאבד לאחר שאזרחית, שבתלונתה טיפל, האשימה אותו בהתפרצות זעם". אבל כשמחקנו את כל הפרות הקדושות מהכותרת, מה נשאר? פייסבוק. שיים און יו.
עידו אמין הוא מפיק סרטוני הסברה מאוירים ויועץ בנושאי תוכן, מחבר "דו"ח אמין" ("קפטן אינטרנט")