אומת הפייסבוק מכה על חטא. ליתר דיוק, חצי אומה אחת מכה חצי אומה אחרת, ובחזרה. אתם מיהרתם להפיץ את הסטטוס המאשים! אבל אתם ממהרים להאשים את המפיצים! אתם מכפישים איש ישר! אתם מלבינים איש חשוד! גופתו של אריאל רוניס, כנראה הקורבן בנפש הראשון של הלינצ'טרנט העברי, מונחת לפנינו – אבל לא נראה שהאדם עצמו מעניין את מרבית המגיבים והמגיבים למגיבים והמגיבים למגיבים למגיבים. קרבות הרשת אינם יודעים מנוח, וצריך לתדלק אותם.

בתוך כל הדיון הפייסבוקי, נדחק מעט חלקה של תוכנית ערוץ 10 "חמש עם רפי רשף" בטרגדיה. ביום רביעי (20.5.15) פירסמה לי לנואר יוריסטה את הפוסט שבו האשימה את רוניס, מנהל לשכת האוכלוסין בתל-אביב, בכך שגיבה עובדת שלו שהפלתה אותה כביכול בשל צבע עורה. כבר למחרת הופיעה יוריסטה ב"5 עם רפי רשף" (המגישה באותו יום היתה מיה זיו-וולף). קשה לקבוע באיזה מדיום קיבלו האשמותיה של יוריסטה חשיפה גבוהה יותר. 6,700 שיתופים שקיבל הפוסט המקורי, כשכל שיתוף נצפה על-ידי עשרות או מאות חברים של המשתף, עולים לכדי רייטינג מכובד. אולי לא רחוק מהרייטינג של תוכניתו של רפי רשף.

אבל שני הבדלים משמעותיים מבחינים בין ההאשמה כשהופיעה בפייסבוק ואותה האשמה כשהופיעה בתוכנית האקטואליה של ערוץ 10. ההבדל הראשון נוגע לאופי הבמה. ב"חמש עם" הציבור ראה את המתלוננת בפניה. בנה החמוד מונח על ברכה. המראיינת משוחחת איתה, האווירה צבעונית ואנושית. פרומואים בראשית התוכנית עושים בילד-אפ לסיפור. סטריפים בתחתית המסך ממסגרים עבורנו את הסיפור: "בגלל צבע עורה: טוענת שהתנכלו לה במשרד הפנים" (האם היא טוענת זאת בגלל צבע עורה? או שהתנכלו לה בגלל צבע עורה? למנסח הסטריפ פתרונים). האייטם ממושך (שש דקות אורכו). חוויית הצפייה נצרבת עמוק בתודעה.

ההבדל השני חשוב יותר. האייטם משודר בבימה עיתונאית בעלת מוניטין, ערוץ 10. נסוכה עליו מכובדותו של עיתונאי ותיק ומוערך, הגם שלא היה באולפן באותו היום. הצופה ההדיוט (לצערי הוא עומד לגלות שהוא באמת הדיוט) מניח שנעשתה כאן עבודה עיתונאית. עורכים העבירו את הסיפור דרך מסננת שקבעה כי הוא חשוב, תחקירנים תיחקרו כדי לברר את העובדות, מראיינים תיכננו אייטם שיעשיר אותנו במידע. כאן לא מדובר בגרסה של פלונית מול גרסת אלמוני. כאן מדובר במוצר עיתונאי שלם, שאת תמורתו אנחנו משלמים בהקרבת זמננו ותודעתנו למפרסמי הערוץ.

זהו, שלא. על פניו נראה שדבר מכל אלו לא היה בתוכנית. אם היו פנייה לרוניס או ניסיון לברר את העובדות, לא היה לכך זכר בתוכנית, שהגישה הקרנה של אייטם מפייסבוק, כאשר המראיינת מוסיפה עליו מעט שאלות מנחות. לא מנחות את המרואיינת חלילה לתרום מידע כלשהו, אלא מנחות אותה להתאים את הטון הדרמטי לציפיות ההפקה: "את הולכת למנהל, ובמקום לנזוף בעובדת הוא נוזף בך!". עיתונות נשכנית. לא בירור. לא העמקה. לא הקשר. לא ניתוח. לא עיון מחודש. לא שום ערך מוסף (רק חצי שנינה – "דגל שחור", הכריזה כותרת הסטריפ, בראבו לקריאייטיב). היו כאן שש דקות של שידור, כמו אלפים לפניהן ואחריהן, שמטרתו להעביר זמן מסך בפסבדו-עיתונות בין מקבץ פרסומות אחד למשנהו.

כן, היתה שם תגובת משרד הפנים. בפרקטיקה הרגילה. במשך שש דקות שמענו גרסה אחת. עכשיו נשמע כ-50 מלה מהגרסה שמנגד. למראיינת אין כל עמדה. בפתח האייטם סיפרה על אזרחית "שטוענת" שחוותה גזענות. גם הסטריפ מספר על טענה. "חמש עם"? מה אתם רוצים מהם? אין להם מושג. יש טענה. יש תגובה. קחו ותלעסו. לא מדובר בהתנהלות יוצאת דופן, זו הפרקטיקה הרגילה. פרקטיקת נטילת התגובות הזו עלובה. א-עיתונאות. אנחנו לא חוקרים, לא מבררים, אנחנו מלקטים תגובות.

אם היתה נעשית כאן עבודה עיתונאית, ההפקה לא היתה פונה למשרד הפנים ומקריאה תגובונת. היא היתה מביאה את תגובתו של רוניס ז"ל, לא כדי לצאת ידי חובת תגובה, אלא כדי להבין את הסיפור. כדי לברר אם אכן על שירות הציבור במשרד הפנים בתל-אביב מופקד גזען. אם כן, אולי היו מדברים עם הממונים עליו כדי להבין כיצד ייתכן הדבר. אם לא, אולי היו חוזרים לגברת יוריסטה לברר שמא מדובר באי-הבנה. אבל ההצעה ההזויה הזו טומנת בחובה כמובן את הסכנה הגדולה מכל – אובדן אייטם. הרי אנחנו תיכף עולים לשידור. למי יש זמן. תנו למטחנה לטחון, ותודה על הבשר.