זה מסוג הסיפורים שראוי לספר מהסוף: גבר בן 47, עובד ציבור בכיר, נמצא במוצ"ש כשהוא ירוי בראשו לאחר ששם קץ לחייו. הסיבה המדויקת להתאבדותו אינה ידועה, אולם העדויות הנסיבתיות ברורות. לפני כמה ימים, ב-20 במאי 2015, העלתה אשה כהת עור פוסט לפייסבוק ובו תיארה כיצד קיבלה, לטענתה, יחס משפיל בלשכת רשות האוכלוסין בניהולו של אותו איש. בפוסט טענה כי זכתה ליחס מפלה מפקידי הלשכה רק בגלל צבע עורה. לדבריה, כאשר ניגשה למנהל והתלוננה על כך, ענה לה ש"תעוף לו מהפנים".

בתוך זמן קצר זכה הפוסט ליותר מ-6,700 שיתופים. יומיים אחר-כך העלה המנהל פוסט משלו, שמכחיש את הטענה נגדו. בשבת, בשעות אחר הצהריים, פירסם תגובה נוספת בחשבון הפייסבוק שלו וחזר על טענתו שהתלונה מחוסרת כל בסיס. בהמשך תיאר כיצד הפך לגיבור תקשורת. "כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא היתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם, פגה. המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם". המנהל המשיך וכתב כי הוא אינו מאשים את אלו שהתנפלו עליו. "גם אני הייתי מזדעזע למראה פוסט כזה ואולי גם אני הייתי מצקצק בלשוני ומשתף בצדקנות בלי לחשוב על ההשלכות". כעבור זמן קצר התאבד.

תופעת השיימינג (Shaming) זכתה לאחרונה לדיון תקשורתי נרחב בעקבות הפרסום המסיבי של סרטון "טיסת השוקולד" והתגובה הציבורית החריפה שהתלוותה לו (ושטפה לא רק את הרשת, אלא גם את אמצעי התקשורת המסורתיים, שמיהרו להתנפל על כוכבי הסרטון תוך שהם שומרים, בצביעות מוחלטת, על פרטיותם). זו בוודאי אינה תופעה מקומית, והיא רחוקה מלהיות חדשה. לפני יותר מארבע שנים כתבתי על פרשה אחרת, שבמסגרתה נעשה נסיון לינצ'טרנט בעיתונאי שהוחשד במעשה אונס. בתוך זמן קצר נחשפו העובדות והתיק נסגר. ומה המחיר ששילמו אלו שיצאו לרחובות כשלפידים בידם האחת וחבל התלייה בידם האחרת? שום מחיר, כמובן.

מי שינסה לאתר את מקורותיה של התופעה, בעת המודרנית לפחות, ייאלץ לחזור אל המאה ה-18. ג'ון רונסון, שפירסם באחרונה ספר על שיימינג, מצא כי הוא היה שכיח במאות ה-18 וה-19 ונעלם במאה ה-20. לדבריו – בשל המעבר לערים, שהפך את הקהילות לעצומות ואת האנשים לאנונימיים. לצד זה, אמצעי התחבורה איפשרו לאנשים לעבור ממקום למקום בקלות רבה יותר ובכך להימלט מהעונש, שהפך לפחות אפקטיבי. ואולם רונסון סבור שאין מדובר רק בסיבות טכניות. לטענתו, השיימינג היה פשוט ברוטלי מדי.

כעת, עם הפיכת המדיה החברתית לפופולרית, עושה השיימינג קאמבק. הרשת החברתית הופכת את ההמון חסר הפנים להמוני קהילות וקבוצות ייחוס. באותה עת, באמצעות כפתור אחד – Share – אותן קבוצות קטנות ואפילו זעירות יכולות להעביר למאות אלפי אנשים מידע שבעבר היה נחשף רק לבודדים שהיו באירוע בפועל, והכל ללא מעטה האנונימיות של הכרך הגדול.

אלא שכפתור ה-Share לא רק מפיץ את המידע. פייסבוק, טוויטר ושאר פלטפורמות המדיה החברתית מאפשרים למשתף להוסיף כמה מלים, לחוות את דעתו וכמובן, לחרוץ דין. כך, לא רק שהמידע הגולמי והחד-צדדי מועבר, הוא מועבר כשלצדו פרשנות. הנה כמה פרשנויות שהתלוו לשיתופים של הפוסט של המתלוננת: "רק להתבייש ולקוות שפגשת גם אנשים נורמליים שהתייחסו אלייך כמו שצריך"; "לא מבין איך הפכנו להיות מדינה כזאת גזענית. והפקידה והמנהל הזבל שלה פשוט גועל נפש. אי-אפשר להשיג את השם המלא שלהם?"; "חברות וחברים, אני מבקש לשתף, לשתף, לשתף, בואו נראה ללי ולמנהל הכושל במשרד הפנים מה אנחנו חושבים בנושא, ושיתבייש!".

הבעיה עם תופעת השיימינג היא שכמו תופעות רבות בעידן הדיגיטלי, היא מגיעה בטעם חמוץ-מתוק. האם השיימינג שנעשה לכוכבי טיסת השוקולד היה שלילי? לא בטוח. אם להבא אנשים יחשבו פעמיים לפני שיתנהגו באופן שבו אותם נוסעים התנהגו, אולי כל זה היה לטובה.

אלא שכאן מתחילות הבעיות. בראש ובראשונה, תופעת השיימינג נגועה בהעדר הקשר. מסר תקשורתי הוא חסר ערך לכשעצמו. חשבו על המלה "שלום". למלה הזו יש משמעות אחת כאשר היא נאמרת כאשר שני אנשים נפגשים ומשמעות אחרת כאשר היא נאמרת רגע לפני שאיש אחד יורה ברעהו. שיימינג דומה לפריים בודד שהוצא מתוך סרט וכעת דורש במפגיע שתשפטו מה משמעותו. הוא מבוסס, על-פי רוב, על דיווח במעמד צד אחד, ללא עובדות נוספות, ללא הצלבות, ללא עדויות תומכות, ללא תגובה של הצד שמנגד.

הבעיה השנייה היא עוצמת העונש. רק מי שרגע אחד היה אלמוני לחלוטין ובבת אחת סונוור מזרקור תקשורתי רב-עוצמה מכיר את החום הבלתי נסבל של האלומה השורפת של החשיפה. הזרקור הזה יכול לחרוך את נפשם של החזקים שבאנשים. כל עוד כוכבי טיסת השוקולד התגלו במערומיהם, אנשים גיחכו, לעגו ואפילו שמחו לאיד. ואולם אם אחד מהם היה מכוון אקדח לראשו ומתאבד, אז זה כבר לא היה כל-כך מצחיק, אז זה היה נראה כמו עונש חסר פרופורציה.

בניגוד לעונש פורמלי כמו קנס או מאסר, שנקבע על-ידי מערכת מסודרת הנשענת על חוקים קבועים מראש ותקדימים באשר לאשמה, כמו גם באשר לחומרת העונש, לשיימינג אין גבולות ואין פיקוח ולא ניתן לשלוט בו או בתוצאותיו. אדם אחד מסתגר בביתו, השני הופך לסלבריטאי והשלישי נוטל את חייו בידיו. רק אז מתברר שיש הקשר רחב יותר לסיפור, יש פרטים נוספים ובכלל, גם אם נשוא הפרשה הגיב שלא כמצופה ממנו, איש אינו סבור שגזר דין מוות הוא העונש הראוי לו (יש להדגיש שבמקרה דנן יש ויכוח על העובדות עצמן, מה שהופך את התוצאה למזעזעת עוד יותר).

לתופעת השיימינג השלכות מרחיקות לכת: מקום העבודה ממהר להתנער ממך, התקשורת ממהרת לעוט עליך, חייך מתהפכים עליך בתוך זמן קצר ואין לאן לברוח. במקום קטן כמו ישראל כל זה מהיר ואגרסיבי עוד יותר. בהקשר הזה ראוי לציין גם שהתקשורת הישראלית, על-פי רוב, נוהגת כמו אחרון הטוקבקיסטים בשעה שהיא מצטרפת לחגיגה, ומודה, הלכה למעשה, באי-יכולתה לספק הקשר (אולי התפקיד התקשורתי הראשון במעלה שלה). היא רוכבת על הגל המקוון, שותה את דמם של הגיבורים ומצקצקת בצדקנות אינסופית תוך שהיא מעצימה את הסיפור, מנפחת אותו ומאמצת את הסטנדרטים "העיתונאיים" הקלוקלים שהביאו אותו לעולם.

נורמות חברתיות נקבעות לא רק על-פי סדר הדין הפלילי, אלא גם באמצעות סנקציות חברתיות שבינן לבין מערכת החוק אין דבר, וטוב שכך. למעשה, לעתים הפנייה אל השימיינג היא התרופה האפשרית היחידה. אלא שלפרקטיקה של השיימינג יש כל-כך הרבה חסרונות, שעל-פי רוב היא מזכירה משפטי שדה מהסוג שבו הנידון נתלה על עץ גבוה לקול צהלת הקהל, שאינו יודע אם הוא אשם ואולי גם לא במה הוא מואשם. בהמשך יתפזר הקהל. אם יתברר שהתלוי היה חף מפשע, ייתכן שיתפזר במבוכה. רק הגופה תמשיך להתנדנד על העץ.