בשנת 1501 הציב הקרדינל אוליביירו קראפה בכיכר רומאית קטנה, לא הרחק מפיאצה נבונה, פסל של מנלאוס מלך ספרטה מחזיק את גופתו של פטרוקלוס. מנלאוס היה בעלה של הלנה, היפה בנשות תבל, ופטרוקלוס - גיבור מיתולוגי שהיה אחד ממחזריה הרבים. מאז התקיימה בכיכר מדי חודש אפריל תחרות כתיבת פרוזה ושירה בלטינית, והיצירות הוצמדו לפסל. הקשר ההדוק של הפסל למלה הכתובה הביא לכך שהוא הפך ללוח מודעות שאליו הודבקו מאז גם שירים סאטיריים בגנות בכירי הכנסייה והשלטון, ביקורות פוליטיות והשמצות אישיות. מסיבה שלא הובהרה עד תום קיבלו הפסל והכיכר את הכינוי "פסקינו", שמצא את דרכו למלה היידית פשקוויל.

הפשקווילים שזועקים מקירות השכונות החרדיות הם, אם כך, מנהג עכו"ם (הקתולים, המאמינים בשילוש, הם עובדי עבודה זרה לפי ההלכה), אבל זה לא גורע מהפופולריות שלהם: כתבי פלסתר והודעות נוקבות, לעתים חתומים על-ידי אישים או קבוצות אמיתיות, לעתים מיוחסים לגורמים פיקטיביים ופעמים רבות אנונימיים. הם משמשים לקריאה להפגנות, לאזהרה מפני תועבות, ולא פעם – לחרמות, נידויים ורצח אופי. הפופולריות שלהם לא פחתה אפילו כיום, כשרוב החרדים כבר מחוברים היטב לטלפונים סלולריים, אינטרנט ואפילו צופים בגלוי או בסתר בטלוויזיה. שכן הפשקווילים מכסים היטב את כל מה שמדיה ראויה לשמה נדרשת לעסוק בו – מפובליציסטיקה גבוהה ועד רכילות בזויה.

על רקע המסורת המקומית והבינלאומית הזו, תמוהות התמיהות שעלו סביב תוכן הכתבה המרתקת של חן שמש שפורסמה בסוף השבוע שעבר במקומון התל-אביבי "העיר".

תקציר הסיפור: אוסנת סקובלינסקי, לקוחה בבר תל-אביבי אופנתי בשם ריף-רף, הוטרדה מינית על-ידי בעלי המקום, אחד רן אורן. משלא זכתה ממנו להתנצלות, הקימה ברשת החברתית פייסבוק קבוצה בשם "גם אני הוטרדתי על-ידי רן אורן". כלקוחה ותיקה, היא לא הופתעה מהתגובות, שאישרו מה שכבר ידעה – היא אינה היחידה. הלחץ בעולם הווירטואלי עשה את שלו, אורן פנה לסקובלינסקי, נפגש איתה ואף התנצל, לכאורה, בפני כל הנפגעות. "אני מבין שמעשי היו לא הגונים, לא חוקיים, פולשניים ומבזים לכל הנשים שהוטרדו על-ידי. מכיר אני שבתקופות מסוימות בחיי התנהגתי בצורה לא ראויה. ברצוני לציין שבתקופות אלה צרכתי תרופות אנטי-דכאוניות ואנטי-חרדתיות, שבשילוב עם צריכת אלכוהול מופרזת גרמו לשיבושים בהתנהגותי [...] מבטיח אני לא לחזור על מעשים מסוג זה לעולם ומבין שבמידה ואחזור על כך תוגש נגדי תלונה במשטרה".

לטעמי, השאלה המשמעותית שעולה מכל המידע הקשיח שקיים – העדויות וההתנצלות – היא מדוע מוטרדות רבות שתקו, ואף המשיכו לבלות במקום עד שסקובלינסקי אזרה אומץ. התשובה לכך מורכבת, וחלקה בתחום הפסיכולוגיה של הקורבן. אבל התגובות לפרשה נותנות רמז לצד החברתי של התשובה. בהינף עכבר, סקובלינסקי הפכה לתוקפן, לא לקורבן. היא העזה, החצופה, לקחת את גורלה בידיה. היא לא פנתה למשטרה, ואפילו לא לעיתונאי. אפילו בד"ר נעמה כרמי, בימים כתיקונם סמן של יושר אינטלקטואלי, העלה הדבר "אי-נוחות".

זה משעשע, שכן חוץ מהטכנולוגיה, דבר לא השתנה: מאז הסאטירות על הפסל בכיכר פסקינו הקטנה, דרך הפשקווילים ופייסבוק ואינסוף ואריאציות אחרות – תמיד יש לפרט אמיץ שלוקח את גורלו בידיו אפשרות לעקוף את מנגנוני השלטון והמתווכים ולהציג את עמדתו. נכון, הנפגעת מתל-אביב יכלה לפנות למשטרה. היא היתה זוכה לחוויה מעצימה. אם המטריד מפורסם דיו, היא היתה זוכה גם לתמונה מפוקסלת שלה בטבלואידים. כיוון שבתגובה מאוחרת הוא העיד על עצמו כשמאלני רדיקלי שראוי בשל כך לחמלה ולאהדה, אולי אחד מסניגוריו של משה קצב היה מתנדב לייצג אותו, ואז התקשורת היתה מתעמקת במריבות של סקובלינסקי עם השכנים על מקום חניה. קל לדמיין מה היה עובר עליה בחקירה נגדית. אז למה לה? תכניסו לכם טוב-טוב לראש: אתם רוצים אותה בתפקיד הקורבן, אבל היא הנפגעת שבחרה לא להיות קורבן.

הנה הפרשנות לתגובות המסתייגות: המתווכים – עיתונאים, עורכי-דין, שוטרים, אולי אפילו מרכזי סיוע לנפגעות אונס – מרגישים פתאום מיותרים. זה לא היה שונה אם סקובלינסקי היתה משתמשת באימייל או ב-SMS, או, אילו היתה חרדית, מפיקה פשקוויל מנוסח היטב. היו דברים מעולם: כשבנו של דיין ירושלמי ידוע עיגן לפני כשנה את אשתו, הפשקווילים צצו חיש מהר. וגם גרפיטי – כי האשה הכירה אנשים מחוץ לעדה החרדית, עם גישה לתקשורת אלטרנטיבית. ככה צריך.

סקובלינסקי זיהתה היטב את לוח המודעות הנכון לפשקוויל הנכון. ולראיה, מהסתייגותם של סוכני הקורבנות הוותיקים מבצבץ צירוף המשיכה-דחייה שלהם מטכנולוגיה מתקדמת או בכלל. ממש כשם שאונס בשכונה לא יגיע לעמודי החדשות, אבל "אנס צעירה שהכיר באינטרנט" – יופיע בעמוד הראשון. אלא שהיא רק הלכה בדרכי תושבי רומא שבחלו בשלטון הדיכוי האפיפיורי (ולבסוף הגבילו אותו לוותיקן). נראה שמי שחושב שיש לו זכות למתוח ביקורת על צעדה האמיץ (הלו, את הישבן שלכם או שלה הוא צבט?) לוקה, מי יותר ומי פחות, בטכנופוביה, לגליזם ושוביניזם (לא בהכרח יחד).

אגב, לא יעלה על הדעת שמישהו באמת חושב שלאורן מגיעה הנחה בזכות היותו – ציטוט מתגובה אומללה ומאוחרת יותר שלו באותה כתבה ב"העיר" – "איש שמאל רדיקלי שעמד על דעתו מול גורמים כוחניים כמו הצבא, המשטרה ומנגנון העירייה המגה-קפיטליסטי, בניגוד לברים פופולריים אחרים המשתפים פעולה עם העירייה והמשטרה ולא מביעים התנגדות לשום אקט מלחמתי ישראלי. לא אתפלא אם לפמיניסטיות המזויפות או לחלקן אף יש קשרים חברתיים או רומנטיים עם אנשים המשרתים בצבא ומבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומיומי, כגון הפגזות חפים מפשע, הריסות בתים והשפלות יומיומיות אחרות, אך מה זה לעומת ליטוף ישבן".

ואולי כן.

יוסף כהן הוא מו"ל הוצאת "עברית" ועורך "כל העיר" לשעבר