בשבוע שעבר למדנו מלה חדשה. בעברית אומרים בִּיוּש, אבל אנחנו מקצוענים, אומרים "שיימינג" ומפטירים בידענות: השיימינג זה הכי נורא. מלים יכולות להרוג. כותרות העיתונים חד-משמעיות: אריאל רוניס, מנהל בכיר במשרד הפנים, התאבד לאחר שפורסם סטטוס בפייסבוק שהאשימו בגזענות. האומנם?

רגע לפני שאזכה גם אני למנת הביוש הווירטואלית הצפויה, אפתח בכך שאין ספק שלשימוש הנרחב ברשתות החברתיות יכולות להיות גם השלכות שליליות – מ"דיכאון פייסבוק" ומיניות לא מותאמת ("sextin") ועד הסתה לגזענות ו"בריונות רשת". תכונות מסוימות של התקשורת הווירטואלית, כגון הוויראליות, הא-סינכרוניות והנגישות, הופכות את הקורבּנוּת לבריונות רשת למכאיבה במיוחד. לנערה שעוברת השפלה ברשת החברתית אין לאן לברוח. הפגיעה רודפת אותה מבית-הספר אל הבית, מהמרחב הציבורי אל המרחב הפרטי, היישר אל מכשיר הטלפון האישי שלה.

עם זאת, כמה מחקרים שנערכו בנושא קורבנות רשת מצאו שהיא שכיחה פחות מקורבנות "רגילה", בעולם האמיתי, וההשלכות שלה אינן חמורות יותר מאלו של הקורבנות הרגילה. לא זו בלבד, אלא שבמקרים מסוימים הקשר בין קורבנות ברשת לבין רווחה נפשית אף חלש יותר מאשר במצבים של קורבנות בעולם האמיתי.

אחרי שהסכמנו ששיימינג זה רע, חשוב לומר בקול ברור: להתאבד זה אפילו עוד יותר רע! ליצור קשר ישיר, חד-חד-ערכי, בין פוסט בפייסבוק, אפילו במקרה שזכה ל-6,000 שיתופים, לבין אובדנות – זה לא מוסרי, ובעיקר לא סביר. לאובדנות יש לרוב כמה גורמי סיכון שחוברים יחד לתחושת חוסר תקווה טוטאלי. למשל: קיומה של הפרעה נפשית (בעיקר דיכאון), ניסיון אובדני קודם, אימפולסיביות, העדר מקורות תמיכה ועוד. איני עוסק בתחרות סבל, אבל איכשהו, המקרה של רוניס נשמע שונה לגמרי מהמקרה של דודאל מזרחי, נער צעיר ונמוך קומה שסבל מהתעללות יום-יום, במשך תקופה ארוכה, גם בבית-הספר וגם במרחב הווירטואלי.

בדור הקודם, מלות הפרידה היו נשארות על נייר מכתבים מקופל שמתגלה רק לאחר המוות. כיום, בעידן הדיגיטלי, הפתקים בכותלי הפייסבוק קצת פחות מקומטים

אין לי מושג מה גרם לאריאל רוניס לפגוע בעצמו. רק מרפרוף על פעילותו בפייסבוק אפשר לראות עד כמה היה אדם משכמו ומעלה: מוכשר, אכפתי וערכי בצורה יוצאת דופן. התדמית ברשת החברתית יכולה כמובן להטעות, אבל הספרות על רשתות חברתיות טוענת לרוב שההצגה העצמית ברשת אינה רחוקה כל-כך מהדימוי העצמי הממשי. הוסיפו לתכונות אלו את העוצמה האישית הנדרשת לאדם שהקדיש את חייו לשירות הביטחון, והישארו בעיקר עם שאלות.

דבר אחרון: אם פייסבוק יכול להרוג, ודאי וודאי שהוא יכול להציל. בדור הקודם, מלות הפרידה היו נשארות על נייר מכתבים מקופל שהתגלה רק לאחר המוות. כיום, בעידן הדיגיטלי, הפתקים בכותלי הפייסבוק קצת פחות מקומטים. מובן שלזהות אובדנות ברשת זו מלאכה לא פשוטה (וצמד המלים של רוניס, "היו שלום", לאחר פוסט ארוך, ענייני ומאורגן, לאו דווקא מעוררות חשד), אך היא אפשרית. פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות נותנות לנו שהות לפעול, פעם קצרה (רגעים ספורים, לפי הדיווחים במקרה של רוניס) ופעם מעט יותר ארוכה – להושיט יד לאדם שצועק בפייס: הצילו.

יעקב אופיר הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית בחטיבה לקידום נוער בירושלים ודוקטורנט לפסיכולוגיה בבית-הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית