חוק ראש הרשות המקומית וסגניו לעניין הצהרות ההון (1993) קובע כי ראש רשות מקומית וסגניו יגישו הצהרת הון לשופט בתוך 60 יום מיום בחירתם. על אף שההצהרה נשמרת חסויה בכספת, ראשי הרשויות וסגניהם אינם ממהרים להגיש אותה. כך מעידים דו"ח מבקר המדינה מ-2009, דיווחים עיתונאיים כמו זה של ynet מ-2013 ופניות של עמותות שונות, ביניהן אומ"ץ (2012) והתנועה לאיכות השלטון (מרץ 2014).

במאי 2014, תשעה חודשים לאחר הבחירות לרשויות המקומיות (באוקטובר 2013), קיבלה התנועה לחופש המידע ממשרד הפנים את רשימת ראשי הערים וסגניהם שהגישו הצהרות הון. הממצאים נותרו עגומים: כ-131 ראשי ערים מבין  257 ו-90 סגנים מבין 489(!) הגישו הצהרת הון. נראה שדו"ח המבקר לא הצליח להביא לשינוי. ב"דה-מרקר" דווח על חשיפת שמות נבחרי השלטון המקומי שלא הגישו הצהרה כחוק תחת הכותרת "מה הם מסתירים?". האם הדיווח העיתונאי הצליח להשפיע היכן שמבקר המדינה כשל?

בינואר 2015 הגשנו בקשה למשרד הפנים לקבלת הנתונים המעודכנים של הגשת הצהרות ההון, כדי לבחון מה השתנה מאז הרשימה האחרונה שהוצגה לציבור ואם פרסום שמותיהם של מי שלא מילאו אחר הוראות החוק השפיע על נבחרי הציבור הבכירים ברשויות המקומיות להגיש את ההצהרות. התוצאות שקיבלנו במרץ 2015 מראות שיפור משמעותי ביחס למצב מהשנה הקודמת – 225 ראשי רשויות מבין 257 (87%) ו-290 סגנים מבין 489 (59%) הגישו הצהרות הון.

הצטברות הגשת הצהרות הון ברשויות המקומיות ובעיריות

הנתונים שקיבלנו ממשרד הפנים, בשילוב עם נתונים אחרים מהמשרד, איפשרו לנו לבצע בדיקה מספרית של הצהרות ההון שהגישו ראשי ערים ומועצות מקומיות (הפיצול במועדי הבחירות במועצות האזוריות אינו מאפשר קבלת תוצאות משמעותיות ביחס אליהן). כך אפשר למצוא כי ראשי רשויות שמגישים במועד הקבוע בחוק הם בעיקר ראשי רשויות מכהנים, בעוד שראשי רשויות חדשים ומכהנים מגישים באיחור באותה מידה על פני כל תקופת הזמן.

בחיתוך אחר מצאנו כי ראשי רשויות שנבחרו ברוב מוחץ (מעל 70%) או ברוב גבולי (עד 50%) מגישים מהר יותר מאשר ראשי עיר שנבחרו ברוב ודאי (50%–70%). בחינה של כל ההגשות מראה כי עד חצי השנה הראשונה שלאחר המועד החוקי, כ-66% מראשי הערים מגישים הצהרות הון, בהשוואה ל-50% מראשי המועצות המקומיות. עד שנה מהמועד החוקי יש "יישור קו" ומעל 70% מכל ראשי הרשויות מגישים הצהרת הון.

אולם מה באשר להשפעה האפשרית של הפרסום העיתונאי על ההחלטה להגיש הצהרה? תבנית מגישי ההצהרות שנמצאה היא כזו: נבחרים רבים נזכרים להגיש הצהרה במהלך 60 הימים הראשונים שלאחר המועד האחרון להגשה, לאחר מכן קצב ההגשה עומד על כמעט עשרה מגישים בחודש עד לסוף השנה הראשונה מהמועד האחרון להגשה. לאחר כשנה מהמועד האחרון יש גל נוסף של מגישים למשך חודשיים, ולאחר מכן הצהרות הון נוספות מוגשות לאחר זמן רב, אם בכלל.

הגרף המצורף מדגים את השיפוע התלול בהגשות בתקופה שבין 60 ל-120 יום מהמועד האחרון, כאשר המדרגה המשמעותית היא 30 יום אחריו (ראש העיר הראשון שהגיש בתוך חלון 60 הימים המוגדרים בחוק עשה זאת אחרי בערך 30 יום, כנראה פרק זמן מינימלי להכנת הצהרה). גם שנה אחרי הבחירות יש עלייה משמעותית במספר המגישים אצל ראשי המועצות המקומיות (כ-30 יום אחרי תום השנה) וראשי ערים (כ-60 יום אחרי תום השנה). את שתי הקפיצות הללו בגרף אפשר, אולי, להסביר בתזכורות קבועות של משרד הפנים עם תום המועד להגשת ההצהרות ובחלוף שנה, ובפרק זמן של 30–60 יום הנדרשים להכנת ההצהרה.

האם ניתן לזהות השפעה של הפרסום העיתונאי של נתוני התנועה לחופש המידע על הנבחרים שלא מילאו אחר הוראות החוק ולא הגישו הצהרת הון? השפעה כזו נראית בבירור ברשויות המקומיות, שם יש עצירה מוחלטת של הגשות אחרי 170 יום מתום המועד להגשה על-פי חוק, כשאחרי הפרסום זרם ההגשות מתחדש. בקרב ראשי הערים, לעומת זאת, ההשפעה מובהקת פחות.

המסקנה מהניתוח שביצענו היא שמרבית ראשי הרשויות זקוקים לניעור כדי להגיש את הצהרת ההון שלהם, בין אם הוא מגיע ממשרד הפנים ובין אם מהתקשורת. זאת, חרף העובדה שבלשון החוק לא מוזכר שהגשת הצהרת ההון צריכה להיות תלויה בתזכורת.

יוגב שרביט וגיא זומר הם פעילים חברתיים הפועלים בתחום המוניציפלי