מכונות חושבות, מלים משתנות

במאמר קצר משנת 1950, שכותרתו "מכונות חישוב ואינטליגנציה", הציג אלן טיורינג, המתמטיקאי הבריטי הנודע ואבי מדעי המחשב המודרניים, את אחד המבחנים הפילוסופיים הידועים ביותר: "מבחן טיורינג" (הוא עצמו קרא לו "מבחן החיקוי"). במבחן משתתפים שניים, נבחן ושופט, הנמצאים בשני חדרים סמוכים ואינם רואים או שומעים זה את זה. ערוץ התקשורת היחיד ביניהם הוא מסרים מודפסים. השופט מציב שאלות בכל נושא שיבחר לנבחן, וזה עונה עליהן. טיורינג שאל, האם יוכל השופט להבחין בין נבחן אנושי ובין מחשב שמחקה את דפוסי הדיבור של אדם רגיל בזמן שיחה. מחשב שעובר בהצלחה את מבחן טיורינג (כלומר, מטעה את השופט לחשוב שהוא אדם בשר ודם) מוכיח ש... שמה? שמחשבים מסוגלים לחשוב?

בניגוד לפסימיות הפוסטמודרנית, אנחנו לא כבולים לעד בתוך השפה; יש פשוט שאלות שאופן ניסוחן מבטל מראש כל דיון אינטליגנטי

זה, לכאורה, הפירוש שהתקבע בדמיון הפופולרי למבחן טיורינג. ואמנם, המאמר פותח במשפט הפרובוקטיבי הבא: "אני מציע לבחון את השאלה: האם מכונות יכולות לחשוב?" ב־65 השנים מאז פרסום המאמר, נכתבו על אודותיו הררי פרשנויות פילוסופיות. חלק ניכר מהן אכן מניחות שמבחן טיורינג הוא סוג של "נייר לקמוס" ליכולת חשיבה אנושית. סביב האפשרות הזאת התלקחו ויכוחים סוערים על טיבה של התודעה האנושית, על ההבדל בין אדם למכונה, על הזיקה בין יכולת לשונית לקיום תודעה, ועוד ועוד. למותר לציין שאין לי שום כוונה להיכנס לכל הדיונים המעניינים האלה. התובנה שאני רוצה לבודד מתוך המאמר של טיורינג היא אחרת לגמרי.

בעצם, טיורינג עצמו מנסח את התובנה הזאת. מיד אחרי הפתיחה הבומבסטית הוא מבהיר: מכיוון שאין הגדרות מוסכמות וברורות לגמרי למושגים "מכונה" או "לחשוב", השאלה "האם מכונות יכולות לחשוב" מעורפלת מדי. לכן, הוא מציע להמיר אותה בשאלה אחרת, כלומר, בשאלת ההצלחה או כישלון של מכונה במבחן החיקוי. אל השאלה המקורית הוא חוזר לאחר שמונה עמודים, ובשורות שמעטים השכילו להפנים את משמעותן, הוא כותב: "השאלה המקורית – 'האם מכונות יכולות לחשוב' – היא כה חסרת משמעות, שאין טעם לדון בה. עם זאת, אני מאמין שעד סוף המאה השימוש במלים וההשקפות הרווחות בקרב הציבור המשכיל ישתנו כל כך עד שאפשר יהיה לדבר על מכונות חושבות בלי לצפות להתנגדות".

"כה חסרת משמעות שאין טעם לדון בה". אמירה קולעת, חכמה, שלמרבה הצער, אלפי קוראים פזיזים מדי פסחו עליה במירוץ הנלהב שלהם אחר "פתרון" לחידה המטאפיסית העמוקה, כביכול, בדבר היכולת של מכונות לחשוב.

כי מה אומר לנו כאן טיורינג? השאלה המקורית, "האם יכולות מכונות לחשוב?" איננה שאלה מעניינת מבחינה פילוסופית, פסיכולוגית או מתמטית. זאת שאלה לשונית; ליתר דיוק, זאת שאלה על האופן שבו אנו מחילים את המלה "חשיבה". ובעוד הוא מכיר בכך שבזמנו, 1950, היכולות של מחשבים היו צנועות למדי, כך שספק אם מישהו היה ניאות להכתירן בתיאור "חשיבה", הוא מתנבא שבסוף המאה שלו (כלומר, לפני 15 שנה) אנשים מן היישוב לא יראו שום בעיה במבעים כמו "המחשב חושב". והשינוי הזה, מדגיש טיורינג, הוא שינוי בהרגלים הלשוניים של הציבור; שימוש בפועל "לחשוב" בהקשרים שלפני כן לא נעשה בו שימוש.

טיורינג, כמובן, צדק; בעצם, הערכתו הנועזת לזמנה היתה שמרנית למדי. כבר 40 שנה אחרי כתיבת המאמר, ובלי ספק בזמן הנוכחי, אנחנו מייחסים למחשבים מגוון עצום של "יכולות מנטליות", בעצם השפה שאנו משתמשים בה. אנחנו אומרים דברים כמו "המחשב שלי מתמודד יפה עם העומס הזה", "המחשב הזה גרוטאה – לא יכול לחשוב על שלושה דברים בו־זמנית", "המחשב שלי שונא שמאיצים בו", "המחשב שלי לא סובל תוכנות כבדות", "המחשב שלי לא יודע לפתוח קבצים כאלה", וכו'. כלומר, אנחנו מוקפים במחשבים חושבים, שונאים, סובלים ויודעים.

רגע רגע, אתם אולי מתקוממים. אנחנו אולי מדברים ככה, אבל לא ממש מתכוונים לזה. אלה מטאפורות, לא יותר. אבל כאן בדיוק הבעיה: השאלה "האם מכונות יכולות לחשוב?" איננה שאלה על כוונות מובלעות, אלא על משמעויות פומביות של מלים, הנסחרות בשיג־ושיח הלשוני הבלתי פוסק. השאלה הזאת, כשלעצמה, איננה מחויבת מראש לשום פירוש של "לחשוב". ולכן, התשובה עליה תלויה לחלוטין בטווח החלוּת של הפועל "לחשוב" – טווח דינמי, שמשתנה מתקופה לתקופה, מקהילה לשונית אחת לאחרת, וכמו כל מלה, נתון להרחבות מטאפוריות בלתי פוסקות. אמנם כן, בניגוד לימי טיורינג, אנשים בימינו אומרים משפטים כמו "המחשב שלי חשב כמה שניות ובסוף נתקע", ובימיו ספק אם היו אומרים דבר כזה; אבל האם זה מלמד אותנו משהו על השאלה הפילוסופית העמוקה בדבר יכולת המחשבה של מכונות? רגע, יש בכלל שאלה כזאת, או שהכל נידון לטריוויאליות של קונבנציות לשוניות?

מובן שיש שאלה כזאת, או אוסף של שאלות כאלה, וטיורינג אכן מנסה להתמודד אתן במאמרו. הנקודה העקרונית היא שדיון אינטליגנטי בשאלת היכולת של מכונות לחשוב חייב לחלץ את עצמו במודע מן המלכודת הלשונית של עצם התהייה על אפשרות הצימוד בין המלים "מכונה" ו"מחשבה". דיון כזה חייב לחפש דרכים עקיפות לנסח את תהיותיו. ולא, בניגוד לפסימיות הפוסטמודרנית, אנחנו לא כבולים לעד בתוך השפה; יש פשוט שאלות שאופן ניסוחן מבטל מראש כל דיון אינטליגנטי, ויש שאלות שמנוסחות טוב הרבה יותר.

אדם המתעניין בקשר בין חשיבה למכונות יכול לשאול כל מיני שאלות מרתקות. למשל, האם תהליכי החישוב שמבצע המחשב בפתרון בעיה מסוימת, או אפילו במהלך השתתפותו במבחן טיורינג, דומים או שונים לתהליכים הקוגניטיביים שמתרחשים במוחו של אדם אמיתי כשהוא פותר את אותה בעיה? במלים אחרות, האם האלגוריתם של המחשב "ממדל" (מלשון מודל) תהליך ביולוגי – או שמא הוא שונה ממנו בתכלית? שאלות כאלה אפשר לפרוט לפרטים בכל תחום של בינה מלאכותית. כיצד "חשה" המכונה את הסביבה (שימו לב למרכאות סביב "חשה"; אין מאחוריהן הסתייגות עמוקה, אלא רק הפניה של תשומת הלב לכך שבשלב הנוכחי בדיון אין אנו בטוחים אם הפועל "לחוש" הורחב באופן שמאפשר לדבר על מכונות חשות); כיצד בונה המכונה ייצוג של נתח מציאות מסוים – תמונה תלת־ממדית, מסר לשוני, או סיטואציה חברתית של אינטרסים סותרים? כיצד עוברת המכונה מרמת ייצוג אחת לרמה מופשטת יותר? מה סוג הטעויות שהיא עושה ומה סוג הטעויות שאיננה עושה? מבחן טיורינג וגרסאותיו השונות הם גם בעלי ערך טכנולוגי רב, במסגרת המאמצים לדַמות התנהגות אנושית במערכות מחשב.

כל אלה הן סוגיות מרתקות, מהותיות, בתחומי מדעי המחשב, בינה מלאכותית ופסיכולוגיה קוגניטיבית. יש רק לשים לב לכך, שהתשובות עליהן לעולם לא יכריעו בשאלה ה"כה חסרת משמעות שאין טעם לדון בה" – "האם מכונות יכולות לחשוב?" כל כמה שנלמד עוד ועוד על תכונותיהם המופלאות של מכונות חישוב משוכללות יותר ויותר, כל כמה שנלמד עוד ועוד על צפונות המוח האנושי, לא יהיה בידינו המידע הנחוץ להכריע בשאלה הזאת. על כל אדם שישתכנע שסוף סוף, המכונות "יכולות לחשוב" כי הן מבצעות X, יהיה אדם אחר שיבטל את המסקנה מכל וכל על סמך הטענה שמכונות עדיין לא יכולות לבצע Y. מי צודק? שאלה חסרת פשר, כל עוד לא נתונה הגדרה חד־משמעית של "חשיבה", שחלה רק על X ולא על Y, או אולי דווקא, חלה גם על X וגם על Y.

והגדרה כזאת איננה בנמצא. היא גם לעולם לא תימצא, כי מלים בשפה הטבעית אינן מוגדרות (למעשה, להוציא את תחום המתמטיקה ואולי תחום המשפט, אין שום ספירה תרבותית שבה יש להגדרות מילוליות מעמד מכונן). משמעותן נזילה, הפכפכה, ואיננה נשמעת לתכתיבים של פילוסופים. המרב שפילוסוף יכול לטעון לו, בהקשר הזה, הוא שמכונות לא (או דווקא כן) חושבות במובן שהוא מייחס ל"חשיבה"; אבל מכיוון שאין למובן הפרטי שלו שום פריבילגיה על מובנים אלטרנטיביים, הקביעה הזאת תהיה חסרת ערך. 

משמעויות אפלטוניות או סמנטיקה לקסיקאלית?

בהתייחסו לפרשנות הנפוצה כל כך של מבחן טיורינג, הבלשן נועם חומסקי הציג אנלוגיות לשוניות המבליטות את הטעות הגלומה בה. חשבו על הפעלים "לעוף", "לצעוד", "לנשום" ו"לשחות". האם אנחנו אומרים ש"המטוס עף בשמים"? לא, בעברית יש לנו פועל נפרד, "טס"; ציפור יכולה "לעוף בשמים", בלון גם כן, אבל מטוס לא (לעומת זאת, באנגלית פועל אחד, fly, ישמש בכל המצבים האלה). מה לגבי "לצעוד"? אנשים צועדים, רגליים צועדות, אבל נעליים לא צועדות. מצד שני, אם מישהו ימציא נעליים עם יכולת הנעה עצמית, אין מניעה שנאמר שהן צועדות. אנשים גם נושמים, ריאות נושמות, אבל אף אחד לא יאמר ש"המזגן נושם". מצד שני, יש בד נושם (מעביר אוויר) וגם גבול נושם. אנשים שוחים, אבל הזרועות שלהם אינן שוחות; סירה איננה שוחה (אלא שטה), אבל מתקן מלאכותי שיתקדם במים בתנועות חתירה בהחלט יכול להיות מתואר כשוחה.

אלן טיורינג, 1927 (נחלת הכלל)

מה קורה כאן? יש קבוצה גדולה של פעלים החלים במשמעותם המקורית על אנשים. חלקם עברו "הרחבה" מסוימת ויכולים לחול גם על איברים (רגליים או ריאות), אבל חלקם לא; חלקם עברו הרחבה לתיאור פעילות דומה של עצמים דוממים, וחלקם לא. בכל התמונה הזאת — בלי ספק היא תהיה שונה בעוד חמש שנים מכפי שהיא היום — אין שום היבט עקרוני. אין משמעות אמיתית (א־פריורית, קבועה מראש, מוסכמת על הכל) לפועל "לעוף" או "לנשום", ולכן אין שחר לשאלות כמו "האם ריאות באמת יכולות לנשום?" או "האם זרועות באמת יכולות לשחות?" אלה אינן שאלות על האונטולוגיה של פעולות נשימה או שחייה בעולם האמיתי, וגם לא על האפיסטמולוגיה שלהן בתודעה האנושית. אלה בסך הכל שאלות על קונבנציות לשוניות – האופן שבו אנו (אבל אולי לא אחרים) משתמשים כרגע (אבל אולי לא בעוד שנה) בפעלים "לנשום" ו"לשחות". ובתור שכאלה, אלה שאלות משעממות ומיותרות.

כאן אני חוטא לכור מחצבתי, הבלשנות; שכן שאלות בדבר המשמעות של מלים והאופן שבו היא משתנה הן בדיוק מה שחוקרים הבלשנים, ליתר דיוק, הענף הבלשני שנקרא סמנטיקה לקסיקאלית. באומרי שהשאלות לעיל משעממות ומיותרות אני כמובן מתייחס להיבטים החוץ־בלשניים שלהן. יש לא מעט דברים מעניינים מבחינה בלשנית שאפשר לומר על פעלים שמתארים פעילות אנושית; אבל אין בהם שום תרומה לביאור הפעילות הגופנית עצמה שנקראת "שחייה", "נשימה" וכדומה.

ובגזירה שווה – זה גם דינה של השאלה "האם מכונות יכולות לחשוב?": לא תהיָיה עמוקה מני חקר יש כאן על אודות טבעה של התודעה או החשיבה, אלא התקוטטות מיותרת על משמעותו הנזילה ממילא של הפועל "לחשוב".

את הלקח החשוב הזה טיורינג ראה מיד, וחומסקי ביאר אחריו, אבל דורות של פילוסופים מסרבים להכיר בו. שוב ושוב תיתקל בדיונים מפולפלים המנסים להוכיח באותות ומופתים ש"תודעה משמעותה X ולא Y", או "שפה חייבת להיות X", או "משמעות של ביטוי חייבת להיות Y" – כאילו ניתנו לבני האדם (או לפחות לפילוסופים שבהם), במעמד הר סיני, הגדרות אלוהיות של מלים כמו "תודעה", "שפה" ו"משמעות", וכל שנותר להם הוא לברר עד תום את טיבם של המושגים האפלטוניים הללו, מתוך הנחה שיש "אמת" בסוף החקירה הזאת, כלומר, "עובדות" בלתי מעורערות בדבר הפירוש האולטימטיבי של המלים הללו (זה גם טיבו של ניסוי "החדר הסיני" של הפילוסוף ג'ון סרל, וריאציה על מבחן טיורינג, שאמורה ללמד אותנו משהו עמוק על "הבנה" של שפה, ובפועל מלמדת אותנו משהו שטחי על השימוש בפועל "להבין").

השקפה כזאת על אודות הקיום הבלתי תלוי (ובלתי משתנה!) של משמעויות מלים – כמו היו גבישים נצחיים המרחפים בחלל אפלטוני – היא כה זרה למציאות הלשונית המוכרת לכל מי שעוסק בשפה, עד שנדמה שכל מסקנה או דיון המסתמכים עליה דינם להיכשל; או להשתבלל עד אין קץ בוויכוחי סרק על אודות "המשמעות האמיתית" של המלים. מוויכוחים כאלה לא תצמח כל תובנה על אודות המציאות המגולמת במלים שעליהן ניטש הוויכוח. 

ועכשיו קצת פוליטיקה

את הלקח הזה – האבחנה בין ויכוח על הגדרות לוויכוח על מהויות – מומלץ ליישם בכל תחום בחיים. לא רק שהוא יעיל ביישוב ויכוחים פילוסופיים, או ליתר דיוק – בהימנעות מוויכוחי סרק פילוסופיים – הוא גם ישים בוויכוחים פוליטיים. להלן מספר דוגמאות מוכרות.

1. "מי שאומר דבר כזה הוא לא ציוני". מוכר לכם? אז ודאי גם מוכרת לכם התגובה השגרתית, האפולוגטית: מה פתאום, ודאי ש"זה ציוני". כי ציונות זה אל"ף בי"ת וגימ"ל, ולכן "אני ציוני". לא ולא, מגיעה תגובת הנגד, ציונות זה דל"ת ה"א, ו"ו, ולכן "זה לא ציוני". וכך הלאה והלאה עד זרא.

הנה בשורה מסמרת שיער: אין מובן מוסכם לביטוי "ציוני". אין ולא יכול להיות, משום שהציונות מראשיתה הכילה זרמים ואידיאולוגיות סותרות לחלוטין: החל בפציפיזם האנרכיסטי, הדו־לאומי של בובר וכלה במיליטריזם הגזעני של אורי צבי גרינברג; החל בקומוניזם של בורוכוב וכלה בקפיטליזם של רוטשילד. מעניין שהניסיון הנואל לשלול את תואר הכבוד הזה, "ציוני", מיריבים פוליטיים, הוא תופעה חדשה מאוד בתולדות הציונות. בשנות ה־30 של המאה הקודמת, למשל, ניטשו ויכוחים מרים מאוד בין אנשים כמו ארלוזורוב וז'בוטינסקי. ככל הידוע לי, לא עלה על דעתו של איש מהם להטיח ביריבו שהוא "אינו ציוני".

ויכוח פוליטי על רקע ההחלטה להעניק למרכז האוניברסיטאי באריאל מעמד של אוניברסיטה, יולי 2012 (צילום: יוסי זליגר)

למה? לא מכיוון שהיו "תרבותיים" יותר מאנשים כמו רונן שובל או ח"כ דני דנון. גם לא משום שסלחו יותר לצד הנגדי. ודאי שהתהום הפעורה ביניהם היתה גדולה הרבה יותר מזאת שפעורה כיום בין מרצ לליכוד. לא; הסיבה לכך שהם לא נזקקו להאשמה הזאת ב"אנטי־ציונות" היתה פרוזאית הרבה יותר: הם היו אנשים אינטליגנטיים, והבינו, כמובן מאליו, שהתואר "ציוני" לא רשום על שמו של אף אחד בטאבו. את מיטב כוחותיהם העדיפו להשקיע בוויכוחים מהותיים, על אופיו הרצוי של המשטר בארץ, על צדק חלוקתי, על זכויות למיעוטים וכדומה. התקוטטות על הזכות לשאת בתואר "ציוני" נראתה להם בזבוז זמן.

2. "שמאל אמיתי לא עושה אל"ף ובי"ת. שמאל אמיתי – באמת אמיתי – עושה גימ"ל ודל"ת". ויכוח הסרק הקודם חצה מחנות פוליטיים, ואילו זה מתנהל כולו בתוך מחנה "השמאל". מן המפורסמות הוא שאין דבר ששמאלנים אוהבים לעשות יותר מאשר להוכיח שמאלנים אחרים על כך שהם אינם מספיק שמאלנים; או שאינם "שמאל אמיתי". משקיף מן הצד נתקף לא פעם תחושה שחלק בסיסי בזהות העצמית של השמאל הוא הוויכוח על הגדרת השמאל.

נו טוב, העניין הזה לא רק מאוס מבחינה אנושית, אלא גם מופרך מראשיתו: אין מובן מוסכם לביטוי "שמאל". מי שמתווכח על המשמעות ה"אמיתית" של השמאל כמוהו כמי שמנסה להוכיח שצלחת של פירות חתוכים איננה "קינוח אמיתי". אני מבין שרגשות עזים ביותר משוקעים בוויכוחים האלה; אני רק לא מבין מה יוצא מהם.

פה ושם אני תופס גם את עצמי באמירות כמו "שמאל אמיתי דורש...". אבל אז אני מיד עוצר; וכשבן שיחי מנסה לסתור אותי, אני מתנער מיד ממונחי הדיון האלה ומחליף אותם במונחים פחות סובייקטיביים. כלומר, אם חשוב לי לומר שמאבק על זכויות קרקע לא יכול להבדיל בין יהודים לערבים, וזה נובע מתפישות אוניברסליות של זכויות אדם, אז אגיד זאת במלים האלה, ולא אתעקש להגדיר "שמאל אמיתי" כמי שדוגל בהן ו"שמאל לא אמיתי" כמי שמתנער מהן. זה אולי עוזר לי – להבין מי שותף למאבק שלי ומי לא – אבל זה לא עוזר לאף אחד להתווכח לריק על המשמעות של הביטוי "שמאל אמיתי".

כאן יכול מישהו לדקדק ולתהות: האם החלפת מונחי הדיון לא מועדת גם היא, בתורה, למחלוקות על אודות משמעויות של מלים? מי ערב לך שהמונחים החדשים האלה – זכויות אדם, נניח – מובנות באופן זהה אצל כל המשתתפים בדיון?

ובכן, אף אחד לא ערב לי. אבל הספק הלשוני הרדיקלי הזה – מורשת הדקונסטרוקציה – הוא בעיקר נחלתם של מתפלפלים מקצועיים, ולא של אנשים שפוליטיקה מציאותית מעניינת אותם. זאת, משום שלא הכל נזיל והפכפך, לא כל המשמעויות נתונות למחלוקות כל כך קיצוניות. דיאלוג רציונלי חותר תמיד להגיע ל"שפה משותפת", שעליה יש הסכמה מרבית (גם אם לא מוחלטת) כדי לנסח בבהירות את הסוגיות שעליהן אין הסכמה. הניסיון המעשי מוכיח שמהלך כזה אפשרי תמיד, בהינתן רצון טוב משני הצדדים. לעומת זאת, דיאלוג לא רציונלי מסוג מסוים חותר תמיד לערער גם על השפה המשותפת, כך שמחלוקות על משמעויות המלים יתנהלו במקביל למחלוקות על סוגיות פוליטיות עקרוניות. הדרך הזאת מבטיחה מראש כישלון חרוץ בכל החזיתות.

3. "זה לא אלימות" / "זה כן אלימות". הדוגמה הזאת לקוחה מטקסט שכתבתי על התנגשוית אלימות בין כוחות הביטחון למפגינים מכפר נבי סאלח סביב ניסיונם של המפגינים להגיע למעיין אל־קוס, שהיה ברשותם עד שהופקע בידי מתנחלים מחלמיש. משפט קצר שכתבתי הסיט אליו את כל אש התגובות – המשפט שבו כתבתי שהשלכת האבנים היא לא אלימות. טעות, הייתי צריך לדעת: כל המתנגדים התייחסו למשפט הזה בלי להתייחס לראיות המוצקות לפשעים החמורים של צה"ל בכפר.

ניתוח המחלוקת מגלה שגם כאן הפך הטפל לעיקר – התקוטטות על הגדרות תפסה את מקומו של דיון פוליטי עקרוני בלגיטימיות או אי־לגיטימיות של נקיטת אמצעים מסוימים נגד אוכלוסייה אזרחית.

פלסטיני מיידה אבנים לעבר חיילי צה"ל בעת הפגנה נגד הרחבת היישוב חלמיש שליד נבי סאלח, 28.12.12 (צילום: עיסאם רימאווי)

הכותב, שהוא אני, הניח הגדרה שלפיה "אלימות" היא הפעלה לא לגיטימית של כוח פוגעני. הדגש (שהיה לי בראש, אך לא כתבתיו) הוא על חוסר הלגיטימיות. למה זה קריטי? חשבו על מצב שבו זאטוט רודף אחרי כדור לתוך הכביש. מבוגר שצופה במחזה מן הצד רואה מכונית מתקרבת במהירות, בנתיב דריסה, אל הזאטוט. בלי לחשוב הרבה, המבוגר שועט קדימה, מפיל את הזאטוט ארצה ובתוך כך מרסק לו את הלסת. אבל חייו ניצלים. כדי להקשות על חיינו, נניח גם שהמבוגר היה מודע לחלוטין לכך שהוא הולך לפגוע באופן כלשהו בזאטוט; אין לו הגנת "היעדר כוונה".

האם המבוגר נקט אלימות? במילון שלי, לא. כן, הופעל כוח פוגעני, אבל הוא היה לגיטימי (למעשה, זה היה לא לגיטימי להימנע מהפעלתו). כך שבמילון שלי, עניין ההצדקה או חוסר ההצדקה להפעלת הכוח הוא מהותי לשאלה אם מדובר באקט אלים. שימו לב: זאת לא אמירה מוסרית; זאת קביעה לקסיקלית. כך נראה הערך הלקסיקלי "אלימות" במילון של עידן לנדו. אלה האינטואיציות שלי, כך אני משתמש במלה הזאת.

מן ההגדרה הזאת נובע שמפגינים בנבי סאלח, שמנסים למחות על הפקעת נכס מרשותם, ונתקלים בכוח כובש ששולל מהם אפילו את זכות המחאה (עד כדי ירי של רימוני גז בלב שכונת מגורים), מפגינים כאלה אינם אלימים כשהם משליכים אבנים על הצבא. כן, האבנים הן "כוח פוגעני", אבל הוא מוצדק מבחינה מוסרית (בעצם, הוא כמעט מתחייב; אם הכובש אוסר עליך אפילו מחאה לא־אלימה, מה עוד נשאר לעשות?).

מתברר שלא כולם כמוני (לא מפתיע), ורבים חושבים שהקריטריון המהותי, הגובר על הכל, בהגדרת ה"אלימות" הוא היותה כוח פוגעני, בלי קשר להצדקה המוסרית שלה. אנשים אלה אכן מגדירים את השלכת האבנים על הצבא כאלימות. חלקם חושבים שאלימות כזאת היא לגיטימית וחלקם חושבים שהיא לא לגיטימית.

הוויכוח הזה היה ארוך מדי ומיותר. מי שהתחפר בו איפשר לעצמו להתחמק מן השאלה המהותית – אם השלכת האבנים מוצדקת או לא? כל עוד מתווכחים על הגדרתה כאלימות או אי־אלימות, אפשר להישאר מעורפלים לגמרי בשאלה המוסרית. זאת הסכנה שאורבת תמיד בוויכוחים על הגדרות: השאלות המהותיות נדחקות מחוץ לדיון. אילו המשתתפים בדיון היו מניחים בצד את ההגדרה ומתרכזים בשאלה – האם לגיטימי להשליך אבנים על כוח כובש, בסיטואציה הספציפית של נבי סאלח – אולי היו מתקדמים באופן רציונלי יותר לבירור של עמדות מוסריות ושורשיהן. ההיתקעות בשלב ההגדרות, במלים שבהן כל צד בוחר לייצג את המציאות (במקום במציאות עצמה), סיכלה מראש כל סיכוי כזה. 

למה להיתקע על הגדרות?

כי מלים, מה לעשות, הן חלק חשוב מעולמנו, ולרבים הן חלק חשוב מהזהות העצמית שלהם. שללת את זכותו של פלוני להשתמש במלה יקרה לו – שללת משהו מזהותו העצמית. לעתים קרובות הזהות העצמית שלובה לבלי הפרד בהשתייכות קולקטיבית. גם אם ההגדרות הנתונות במחלוקת אינן בעלות השלכות משפטיות כבדות משקל, הן בעלות השלכות חברתיות עמוקות. כשאנשים תומכים או מתנגדים בתוקף לאמירות כמו "זה לא יהודי לומר/לעשות X", הם לא רק מתווכחים על ההגדרה של "מה זה היגד/מעשה יהודי"; הם גם משרטטים גבול ברור מאוד בינם ובין ההיגד/מעשה השנוי במחלוקת, או אולי דווקא גבול שמכיל את שניהם.

או: אדם שחשב עצמו "ציוני" עד לפני כמה שנים, והיום מוקע בדעת הרוב כ"אנטי ציוני", עלול בהחלט להיפגע מהדרתו מתוך קולקטיב שעד כה הוא היה בטוח שהוא בשר מבשרו. המאבק שלו להשיב לעצמו את הזכות להיקרא כך יתנהל בהכרח בזירת ההגדרות: הוא יתעקש להוכיח ליריביו שהגדרת הציונות שבפיו טובה מזאת שבפיהם, והיא כן חובקת אותו בתחומה. על הצורך העמוק הזה, בחיבוק של הקולקטיב, קשה מאוד להתגבר.

סיבה שנייה להיתקע על הגדרות, הנפוצה בעיקר בקרב אינטלקטואלים, היא הנטייה לראות במלים ובניסוחים וירטואוזיים את חזות הכל. בקצרה, זאת ההיקסמות הטוטאלית מן המלים. אנשים כאלה, שעוסקים במלים מבוקר עד ערב – הפקה של מלים, צריכה של מלים, ביקורת על מלים – מתכסים אט אט, בלי משים, במין קרום בלתי חדיר החוצץ בינם לבין המציאות. הם מתרגשים משיר על פריחה אביבית הרבה יותר מן הפריחה עצמה; הם מגיעים לשברון לב רק מקריאת סיפור על אהבה נכזבת. הם גם מוּעדים, יותר מאחרים, להילכד ברשתן של הפשטות מילוליות.

בעלי מזג תיאורטי פתלתל גם יגיעו למסקנה שהמציאות עצמה היא בדיה לשונית – קונסטרוקט עשוי מלים, שאין בגלעינו שום "חומר" ("הכל טקסט"). בועה מגוננת כזאת היא אכן נוחה להפליא (עד בוא ההתפכחות הכואבת, בדמות כאפה לפנים, לגמרי לא־מילולית), ומגדירה חוקי משחק קשיחים; לא זו בלבד שוויכוחים על הגדרות אינם נתפשים בה כמיותרים או מסיחי דעת – להפך, הם הופכים לעיקר העיקרים. הרעיון שערכה של הגדרה הוא ערך השימוש שלה, שקיפותה למקסימום דוברים, הקלות שבה היא מאפשרת לנו לנתח את המציאות – בקיצור, הרעיון שהגדרה היא אינסטרומנט ותו לא – מעורר חלחלה אמיתית בקרב אנשים כאלה. לא בכדי נפוצה מאוד הנטייה לניאולוגיזמים בחוגים האלה – טביעת מושגים חדשים, מוזרים ורבי מסתורין, ש"משמעותם האמיתית" היא בבחינת ארץ בתולה, לא ידועה, המתמסרת לוויכוחים עד בלי די.

הסיבה השלישית להיתקעות על הגדרות היא כוונת זדון פשוטה. אדם כזה מודע היטב לחוסר התוחלת שבוויכוח על הגדרות, ובדיוק משום כך מתעקש להתחפר בו. כך הוא מונע התקרבות מסוכנת מדי אל אזורי מחלוקת מהותיים, ערכיים, שבהם עלולות להיחשף עובדות לא נעימות על דעותיו האמיתיות. הרבה מסיסמאות ה"הסברה" הישראלית מבוססות על העיקרון הזה: חזרה בלתי נלאית על סאונדבייטס כמו "מדינה יהודית", "צבא מוסרי", "סכנה קיומית", "זכות הגנה עצמית" ועוד ועוד – חזרה הנמנעת באדיקות מירידה לפרטים. החזרה הזאת מקיימת מראית עין של ויכוח. הדובר מטעים בתוקף כל מלה, מתנגד בתוקף למי שחולק על הגדרותיו, אבל אינו מעז לעמת את ההגדרות האלה עם המציאות. הקיצוניות השנייה היא להטיל ספק בכל ההגדרות, של כל המשתתפים בדיון, עד שהוויכוח נעשה תפל ומיותר. דובר כזה יתנאה לא אחת בדימוי של ספקן רציונלי, בעוד שלמעשה מדובר במחבל־זוטא הנושא בין שיניו מטען נפץ קטן; המטען מוטמן בלבו של הוויכוח, מתפוצץ לכל עבר, ומביא לקצו המהיר של הדיון. בשני המקרים מדובר באסטרטגיה מודעת ולא תמימה. 

הצעה אוטופית צנועה

להשתחרר מן ההגדרות; להשתחרר מן המלים; להשתחרר מן הכישוף הממכר שלהן; להגדיר אותן ולא להיות מוגדר על ידן; להחליף מלים בתדירות גבוהה; לכבס אותן, לתלות לייבוש, למתוח ולכווץ לפי הצורך; להתבונן דרכן ולא בהן; לעקור אותן מכותל ההיכל; לחַלֵן אותן; לוותר על העומקים הנסתרים, לצוף אל פני השטח התזזיתיים; לשבור מלים למחייה.

* * *

שִעוּר ו' / חזי לסקלי

כיסיתי את המלה
בשמיכה
ואמרתי לה:
לילה
טוב
והטוב היה רע
והלילה היה ציור מופשט
על גבי השמיכה
והמלה לא תירדם לעולם.

המאמר "בגנות ההגדרות: על טיורינג ועל ויכוחי סרק. טיול נגטיבי, פילוסופי־בלשני־פוליטי" נכלל בספר "טיפה אפלה בקליפה" מאת עידן לנדו. הספר ראה אור בשנת 2015 בהוצאת אינדיבוק