"התקשורת הישראלית לא שונה מגופים ציבוריים אחרים בישראל ביחס שלה לקהילת יוצאי אתיופיה. היא לא שונה מהמשטרה. סיקור הקהילה מגיע ממקום מתנשא ומרחם. הלבנים לא מבינים אותנו. העובדה שיש רק שני כתבים אתיופים, אני וברהנו [טגניה, כתב ערוץ 2], מעידה על זה שאנחנו אאוטסיידרים. התקשורת הישראלית, ברובה, אוכלת סושי ושותה שמפניה. אין בתקשורת כתבי רווחה שבאו מהפריפריה ונושמים את העוני והדלות".

"אם להתנסח בישראליות, אז אפילו הערבים עברו אותנו בכל מה שקשור בעבודה ובשכר. אנחנו בתחתית. זה עצוב. רואים בנו תת-רמה. לבן מקבל שכר טוב בהרבה מהשחור"

דני אדינו אבבה (42), תושב ירושלים, אב לשלושה, מסקר זה עשר שנים ב"ידיעות אחרונות" את הקהילה שממנה בא, לצד תחומי סיקור אחרים, וביניהם עיריית ירושלים ובית הנשיא. דיווחיו וכתבותיו מתפרסמים בעמודי החדשות ובמוספים היומיים והשבועיים. בעבר עבדתי לצדו ככתב בעיתון, וכעת התקשרתי כדי לשוחח איתו על המאורעות האחרונים. התעוררות יוצאי אתיופיה וההפגנה הסוערת ביום חמישי האחרון בירושלים, כמו גם ההפגנה הצפויה הערב בתל-אביב, מרגשות אותו עד דמעות.

"אני דוחף ככל יכולתי ידיעות על הקהילה בעיתון שבו אני עובד", הוא מספר. "ב'ידיעות' מסקרים את הקהילה טוב יותר מאשר בעיתונים אחרים. יצא כבר שדברים שכתבתי עשו שינוי. בתקשורת הארצית זה רק אני וברהנו. אפילו ערוץ 1, הערוץ הממלכתי שמעסיק 700 עובדים, לא מצא מקום לעיתונאי יוצא אתיופיה. ככה זה היה במשך שנים גם לגבי עיתונאים ערבים. התקשורת מתנהלת ככה שיש אדונים ועבדים. גם השכר של יוצאי אתיופיה בתקשורת נמוך משמעותית מהשכר של הלבנים".

אתה חושב שאתה משתכר פחות מכתבים מקבילים לך?

"אני לא מתכוון לדבר על השכר שלי. בעיני הלבנים בתקשורת אנחנו אאוטסיידר. גם כתבים אחרים מיוצאי אתיופיה מרגישים את זה. אני יודע כמה אחרים מרוויחים. כל האתיופים בתחתית השכר. וזה לא רק בתחום העיתונות".

איך מסתדרים ככה?

"אני מקבל עזרה מאחרים. אני לא מתבייש להגיד את זה".

באמת?

"כן. ולא רק זה: היו תקופות שעבדתי כשליח שמחלק עיתונים. חילקתי את העיתון שבו אני כותב. במשך שנה חילקתי את העיתון. יש לי דמעות בעיניים עכשיו כשאני אומר את הדברים. יש לי ילדים בבית, ואני לא גומר את החודש. ואנשים עוד קוראים לי בכיר העיתונאים יוצאי אתיופיה בישראל. בסוף אני חוזר הביתה לילדים. אני בדיוק כמו הצעיר האתיופי מקריית-גת שאין לו כלום ושחי בעוני ובדלות".

אז למה אתה ממשיך לעבוד כעיתונאי בתנאים האלה?

"אני מרגיש ניצב בסרט של עצמי, אבל אני ניצב שצועק את האמת שלו".

להפגנות האחרונות אתה מגיע כמפגין או כעיתונאי?

"ברור שכעיתונאי. לכל הפגנה או אירוע שאני מסקר אני מגיע כעיתונאי. כמו ההפגנות שהיו נגד יוקר המחיה".

דני אדינו אבבה (צילום: מתניה טאוסיג)

"אני מוכן לעשות סיורים לכלל העיתונאים הפעילים בארץ ולקחת אותם לשכונות בקריית-מלאכי ובקריית-גת, בראשון וברחובות, ולנסות להסביר להם על מה החיכוך", הוא מוסיף. "לאנשים כאן אין תקווה. הם מפגינים כי אין להם תקווה. הם שירתו את המדינה, אבל ממשיכים להיות הכושים של ישראל. אם להתנסח בישראליות, אז אפילו הערבים עברו אותנו בכל מה שקשור בעבודה ובשכר. אנחנו בתחתית. זה עצוב. רואים בנו תת-רמה. לבן מקבל שכר טוב בהרבה מהשחור.

"אם אנחנו כיוצאי אתיופיה עושים עבודה לא טובה, אז שיפטרו אותנו. אבל מה זה השכר הזה? התרומה שלנו במקומות העבודה שלנו לא פחותה מזו של כחולי העיניים שיושבים לידינו. יוצאי אתיופיה עובדים שבעתיים יותר קשה מכל עובד אחר", הוא חותם. "אין לנו גב. לי אין גב: אבא שלי הוא לא פרופסור למדעי ההתנהגות. אבא שלי לא היה מגיש בכיר בחדשות. אין לי אבא אסטרונאוט ולא אבא מקושר. אבא שלי בקושי מצליח לקרוא את המלים שאני כותב. אני לבד כאן. אני לבד".