העיתונאי יואב יצחק דאג להזכיר השבוע את חלקו בחשיפת פרשת הולילנד. לשיטתו, הוא היה הראשון שפירסם את המידע המחשיד על אהוד אולמרט בעניין זה כבר ביולי 2008. רק טבעי שיצחק גא בהצלחתו המקצועית ומבקש לקטוף את הפירות המתוקים של ההכרה הציבורית בהישגו.
יצחק גם מדווח לקוראיו שלאחר הפרסום הראשון של המידע בעניין זה באתרו news1, הוא מסר למשטרה פרטים ושמות של האנשים המעורבים במעשה השחיתות המיוחס לאולמרט. "על בסיס אותו מידע", מתפאר יואב יצחק, "פתחה המשטרה בחקירה סמויה ולאחר מכן עצרה ו/או חקרה חלק מאותם חשודים". וכדי שהניצחון יהיה מושלם, מדגיש יצחק כי הוא זה שנקב באוזני חוקרי יאח"ה בשמו של שמואל דכנר כמי שבידיו המפתח לחקירה המסועפת.
Police, Modern Toys 1960 (צילום: lord enfild, רישיון cc)
אף שלא נעים להשבית שמחה, יש לי השגות על התנהלותו של יואב יצחק במקרה זה. היא מעלה שאלה לא פשוטה על גבולות המתחם שבו ראוי לעיתונאי לפעול. ובמלים יותר פשוטות: האם לגיטימי שעיתונאי ימסור מידע למשטרה על מושאי סיקורו.
יואב יצחק, לפי תיאורו שלו, לא הסתפק בפרסום המידע הראשוני שהיה לו על מעשי השוחד שייחס לאולמרט. הוא מצא לנכון לפנות לראשי היחידה הארצית לחקירות הונאה ולשתף אותם בפרטים משמעותיים נוספים שהיו ברשותו ושנמנע מלפרסם. מן הסתם היו לו באותה שעה סיבות מוצדקות לנצור את המידע במחשבו – חשש מתביעות דיבה, רצון לאשש את המידע הגולמי, התחייבות למקור להימנע מפרסום או כל סיבה אחרת – והשאלה היא מדוע המחסומים האלה לא עצרו אותו בדרכו למשטרה.
התשובה המובנת מאליה היא, עיתונאי הוא גם אזרח, או מוטב לומר: קודם כל אזרח, ויואב יצחק, ככל אזרח שומר חוק ושוחר את טובת המדינה, מצא לנכון לשתף את המשטרה במידע שברשותו כדי לבער קן גדול של שחיתות מהזירה הציבורית. יצחק גם יסביר, מן הסתם, שלא היה בכוחם של הכלים העיתונאיים המוגבלים העומדים לרשותו להקיף את מלוא הריקבון המוסרי ההולך ונחשף לכאורה עתה בפרשה הנדונה; זו משימה למשטרה ולא לעיתונות, ומסיבה זו התנדב לסייע לה.
הגישה הזו טעונה עיון. עיתונאים מקבלים מידע כדי שיפיצו אותו בציבור, לא כדי שיזינו את תיקי החקירות של המשטרה. מי שבידו מידע מפליל מצווה לגשת בעצמו לתחנת המשטרה ולשתף בו את החוקרים; הוא אינו זקוק לתיווך עיתונאים לשם כך. מעצם הגדרת העיסוק העיתונאי, איש תקשורת שנחשף למידע מפליל מצווה לשתף בו את הציבור – לאו דווקא את המשטרה. החשיפה העיתונאית אמורה לעמוד במבחן התגובה הציבורית, בכלל זה תגובתה של המשטרה.
אין זה מתפקידו של העיתונאי לדרבן את המשטרה לפעול בעקבות גילוייו, בוודאי לא באמצעות שיג ושיח מאחורי הקלעים, במשרדי יאח"ה. לכל היותר רשאי העיתונאי להפציר במשטרה – בגלוי, באמצעות הידיעות והכתבות שהוא מפרסם – לחקור את הפרשה שחשף ולא להרפות ממנה עד שתגיע לחקר האמת. כאשר עיתונאי מוותר על האמצעי הזה, או לחלופין מלווה אותו בדיונים חשאיים עם המשטרה, הוא חוצה גבולות. לא מובן מאליו שהחצייה הזו לגיטימית.
אם המידע המפליל שבידי העיתונאי אינו בשל לפרסום, עליו לחקוק אותו בזכרונו ולהמשיך לחפש לו ראיות באמצעים העיתונאיים המקובלים. הימנעות מפרסום היא הגנה חיונית על שמם הטוב של מושאי התעניינות העיתונאים. לא ראוי לעקוף אותה על-ידי פנייה למשטרה.
התפארותו של יואב יצחק בפנייתו למשטרה משקפת הלך רוח שיש בו זחיחות דעת. כדאי לעיתונאים להבין שהתנהלות כזו עלולה לפעול כבומרנג: היא מועדת לסבך אותם בקשר בעייתי עם המשטרה, להפוך אותם לצד בנושא שהם מסקרים, ובכך לפגוע באמינותם. היא גם עלולה לסחוף אותם אל עבר קמפיינים ציבוריים-תקשורתיים שמוטב להימנע מהם. תפקידנו לדווח, לא להיות חלק מרשויות החקירה של המדינה. כדאי לעיתונאים הללו לקחת בחשבון שהתנהלותם זו עלולה לגרור ערעור על סמכותם לסקר את המשטרה ופקפוק במידע ובתובנות שהם מפרסמים בתחום זה.
לכל אדם כמה זהויות; עיתונאים הם גם אזרחים וגם סתם יצורי אנוש המונעים על-ידי רגשות ועולם ערכים. כללי האתיקה, וגם השכל הישר, מנחים את העיתונאי מתי ראוי לו לזנוח את הצופן המקצועי לטובת מערכת שיקולים אחרת. למשל, במצבים של הצלת חיים. כללי האתיקה קובעים שעיתונאי אינו רשאי לעשות שימוש לרעה במעמדו או בכוחו לפרסם או להימנע מלפרסם. הם גם מזהירים את העיתונאי שלא לעשות שימוש פסול במידע שהגיע לידו עקב עבודתו. החלטת עיתונאים להעדיף למסור מידע למשטרה על פני פרסומו היא גלישה לעבר התנהלות שייתכן כי היא סותרת את כללי האתיקה, ומכל מקום מזמינה דיון.
יואב יצחק אינו יחיד. לא פעם עיתונאים-תחקירנים אינם מסתפקים בפרסום ממצאיהם אלא מתערבים בהתרחשות הציבורית או השלטונית שעוררו כתבותיהם. ההתנהלות הזו, גם אם המניע שלה הוא אזרחות טובה, חוצה גבול שמוטב לא לעבור אותו: תפקיד העיתונות להציג עובדות ולשקף את האופן שבו החברה מתייחסת אליהן; לא מתפקידה להימנות עם הגורמים השלטוניים המקבלים את ההחלטות בתחומים שהיא מסקרת.