"המטה המרכזי", התוכנית הפוליטית של ערוץ 10 בהנחיית נדב פרי, עלתה על הברקה: היא מזמינה את הצופים לצייץ בטוויטר את מחשבותיהם בנוגע לנאמר בה, ומפרסמת את הטוויטים הנבחרים כצילום מסך. דברים בשם אומרם, ברזולוציה הגבוהה ביותר. היכולת של אנשי התוכנית לברור ציוצים שקשורים אליה מתאפשרת הודות לפונקציית התיוג של טוויטר. הצופים מתבקשים לחתום את הטוויט בהאשטג "#המטההמרכזי", וכתוצאה מכך ההקלקה עליו מובילה לעמוד שמאגד את כולם.

כדי לצפות בטלוויזיה אתה אולי לא צריך לעשות הרבה, אבל אתה עדיין צריך לעשות משהו. בפיד אתה פשוט נמצא

וכך מתמלא הפיד בכל מוצאי-שבת בהאשטגים עם שם התוכנית, משווה לה נוכחות של מסיבה שמתקיימת אי-שם בעולם ושכו-לם לוקחים בה חלק. ריבים על ראשות ועדת הכספים כ-FOMO האולטימטיבי. במובן הזה, הגימיק של "המטה המרכזי" משוכלל יותר מהפרוצדורה הרווחת בתוכניות אולפן אחרות, המזמינות את הצופים לכתוב בעמוד הפייסבוק שלהן ומקריאות מפניני החוכמה שלהם במהלכן – ריטואל שהפך את עצם אזכור שמו של המגיב בתוכנית לציפייה האולטימטיבית שלו ממנה, כלומר לסיבת הצפייה בה. לעומת התוכניות הללו, ההדהוד שיוצרות התגובות המצויצות של "המטה המרכזי" משמעותי יותר, משום שהוא אינו מוגבל לטלוויזיה, אלא מתרחש גם – או בעיקר – ברשת. הוא מרעיש בשתי חזיתות במקביל.

בדיון בשאלה כיצד יסתיים מאבק הבלימה שהטלוויזיה מנהלת על הישרדותה נגד האינטרנט, אלה הסבורים שהיא כאן כדי להישאר מנמקים זאת לא פעם בהיותה מדיום שאפשר לצרוך באופן פסיבי. עצם העובדה שהיא אינה דורשת מהצופה דבר זולת להדליק אותה ולהישען אחורה, הם טוענים, מקנה לה יתרון מובנה על פני הרשת (שהגלישה בה דורשת מידה מסוימת של אקטיביות), וספק אם הוא אי-פעם יימחק.

אבל דווקא הציוצים ב"מטה המרכזי", שהם יצירה של הטלוויזיה (בניסיון ליישר קו עם הצייטגייסט), חושפים את העמדה הפגיעה שלה מול הרשת. הם מנכיחים את העובדה שמספר הולך וגדל של אנשים בוחרים לצפות בטלוויזיה רק כדי שיוכלו לצייץ עליה בטוויטר, ולא צופים בה ממילא ועל הדרך גם מצייצים. פעולת הצפייה כפופה אפוא לפעולת הציוץ, ולא להפך.

במובן הזה, פחות חשוב להתעמק בשאלה אם אותם צופים באמת פתחו את הטלוויזיה משום שלתוכנית יש נוכחות בטוויטר, אם לאו; חשובה העובדה שמרגע שהנוכחות הזאת קיימת, ושהצופה תופס את עצמו כחלק ממנה, היא מכתיבה אופן אחר של צפייה. איזה? כזה שרואה בתוכן הטלוויזיוני בסך-הכל חומר גלם לציוץ הבא. הוא עסוק בניסוח חידוד או אבחנה הרבה יותר מאשר בשאלה מי מחברי הפאנל צודק, או אם ליצמן אכן עדיף כראש הוועדה.

"עשיתי את שלי אני יכול לפרוש. נכנסתי ל#המטההמרכזי" (צילום מסך, טוויטר)

"עשיתי את שלי אני יכול לפרוש. נכנסתי ל#המטההמרכזי" (צילום מסך, טוויטר)

אותה מסקנה אפשר לחלץ גם בצורה מיידית יותר, כתוצאה מהתבוננות פשוטה בצופה עצמו: אם נביט בו, ניווכח שתשומת הלב שלו נתונה בראש וראשונה למכשיר שמפיק את הציוצים, ורק אחר-כך לטלוויזיה. הוא בודק את התגובות לציוץ שלו, מגיב לציוצים של אחרים, והכי חשוב, מצלם את שמו מתנוסס על המסך – הגביע הקדוש של הצופה המצייץ. אחר-כך גם יצייץ את התמונה שבה ראו את הציוץ שלו בטלוויזיה.

אם להמשיך את האנליזה של הצופה-המצייץ על סמך מובנה הפלסטי, כלומר זה הבוחן את התנהלותו הפיזית במרחב, נוכל למעשה להיווכח שהוא אינו נמצא במקום אחד, אלא בשני מקומות בו בזמן: בחלל הפיזי, שהוא הסלון, ובפיד. וזה הגילום האמיתי של הניצחון של הרשת החברתית על הטלוויזיה. נכון, הצפייה בטלוויזיה מבוססת על מוד פסיבי ולא דורשת שום דבר חוץ מאשר צפייה, אבל הפיד הוא מקום שאתה נמצא בו, הווה בתוכו. מהבחינה הזאת, אתה משוקע בו בצורה עמוקה הרבה יותר מאשר בטלוויזיה. הוא מקיף אותך.

כדי לצפות בטלוויזיה אתה אולי לא צריך לעשות הרבה, אבל אתה עדיין צריך לעשות משהו. בפיד אתה פשוט נמצא. לכן גם התוכנית "מגיעה אליך" ולא אתה אליה: מספיק שתְּכַתֵּב אותה בציוץ שלך, והיא כבר תדע היכן למצוא אותך.

כדי להבין עד כמה הניצחון של הפיד על הטלוויזיה מוחץ צריך רק להביט בדמות המנחה ב"מטה המרכזי"

כדי להבין עד כמה הניצחון של הפיד על הטלוויזיה מוחץ צריך רק להביט בדמות המנחה ב"מטה המרכזי": כל ההתרחשות הזאת מתנהלת מעל לראשו. הוא כלל אינו חשוף לסצינה הזאת (ואם כן, אין לכך שום ביטוי). היא אטומה אליו, והוא אטום אליה. הנה כי כן, אם בעבר מנחה התוכנית הפוליטית שלט בהתרחשות וברצותו הזמין אנשים מן הקהל באולפן לשאול את נבחרי הציבור שאלה מסטנד מיקרופון שהוצב בשורה הראשונה, נכון להיום הוא איבד לכל הפחות חלק מאותה שליטה, והצופה-המצייץ, החולש על הפיד, מזמין אותו לספק לו חומר גלם לציוץ הבא. במובן מסוים, המנחה הוא שחקן בהצגה של הצופה-המצייץ, ולא להפך.

היתרון היחיד שהטלוויזיה מוסיפה להחזיק בו על פני הרשת הוא מקדם הסמכות הגבוה שיש לה, זה שמסמיך אותה לקבוע מי האדם שציוצו יופיע על המרקע. לסמכות הזאת עדיין יש משמעות גדולה בעיני הצופה-המצייץ,  ולראיה, פרצי שביעות הרצון העצמית שמשוגרים לפיד כל אימת שבחרה דווקא בו. אולם אותה סמכות היא בסך-הכל הפשטה שנועדה לשמש תחליף לסך כל הצופים כולם. בעידן שבו לא ניתן היה לעבור צופה-צופה ולשאול את דעתו, מונה עורך אחד כדי שיגלם את סך הרצונות. היום, כשאפשר לשאול כל צופה לדעתו – ובעיני הגופים המסחריים, אפילו חובה – את סמכות העורך הולך ומחליף משטר הטראפיק, שמורה כמה אנשים צורכים את התוכן הנדון בכל רגע נתון.

לא רחוק היום שבו הציוץ שיופיע על מסך התוכנית הפוליטית הוא זה שהכי הרבה אנשים יפברטו בפרק זמן קצוב – פרוצדורה שתרחיק את הצופה עוד יותר מהטלוויזיה, בואכה הפיד. לבסוף היא תתפוגג לגמרי. הנה, אם כן, פורמט ששווה לנסות לפצח: איך תיראה תוכנית פוליטית שתתרחש כולה בפיד.