אתה באמת חושב שגוש השמאל יהיה גדול יותר אחרי הבחירות? אני לא פוגש שמאלנים, אני יוצא החוצה, אני לא רואה אותם. זה נכחד, זה כמו דובי פנדה, צריך לשמור עליהם" (חנוך דאום, "המטה המרכזי", ערוץ 10)
כל מה שצריך לדעת על "המטה המרכזי" נמצא במשפט הזה. הסיפור של התוכנית הוא נוכחותו של חנוך דאום, אחד משני הפאנליסטים הקבועים (השני הוא גדעון לוי). גם הסיפור של חנוך דאום הוא חנוך דאום, כלומר, כל מה שיש לו לומר על המציאות מתווך בהכרח דרך דמותו. הכוונה כאן אינה למובן הבלתי נמנע שבו כל עובדה או נתון שאדם תופס בהכרח מתווכים לו דרך כלי הקליטה שלו, אלא לנטייתו הספציפית של דאום להעריך כל תופעה שנקרית על דרכו ביחס לעצמו. למקם אותה ביחס אליו.
לא חייב להיות לדאום תפקיד פעיל בתופעה שעליה הוא מחווה דעה, כמו בדוגמה המצוטטת ("אני יוצא", "אני פוגש", "אני רואה"), אבל ההתייחסות שלו אליה לעולם תהיה רוויה בפרסונה הציבורית שלו, בדמות הטלוויזיונית שלו. במה שהוא מבין שמצופה מחנוך דאום לומר. כך, לשם המחשה, רוב הפרשנים הפוליטיים שיידרשו, למשל, לחבירת ציפי לבני לעבודה ינתחו את המשמעויות האלקטורליות של המהלך. דאום יאמר: "טוב שאתם לא שואלים מה יקרה אם סופרמן ודביבונים ירוצו מול ביבי", או שאר אמירות כאילו-שנונות שמותירות בתודעת הצופה חתימה דקה של דמותו – מטרתן המרכזית מלכתחילה.
"המטה המרכזי" (המלה השנייה בשמה נוספה לה השבוע, בעקבות מעברה לפריים-טיים) בהנחיית נדב פרי היא מעין "פגוש את העיתונות" פוגשת את "פופוליטיקה". הטענה שנוכחותו של דאום היא מיצוי הסיפור של התוכנית נאמרת כאן במובן הפשוט ביותר: כשלוש חמישיות, בהערכה גסה, מהמלים הנאמרות בה נורות מפיו. לזכותו ייאמר שהוא אחד השולפים הכי מהירים בטלוויזיה המסחרית.
הדומיננטיות של דאום כה מובהקת, עד שהיא נושא בפני עצמו בתוכנית, למצהלות המשתתפים, ותוך הנגדתה למיעוט הבלתי ייאמן של ההזדמנויות הניתנות לגדעון לוי לומר את דבריו. זה אינו מקרי, כמובן. מיד בתחילת התוכנית דאום "התנצל" על כך שלוי יושב באולפן והבטיח שאין כוונה לתת לו לדבר, וכך אכן היה. לוי ישב שותק רוב הזמן, כמו תלמיד נזוף. מי שמעוניין בהסבר לפער הנ"ל, שיוציא את ראשו מחלון ביתו.
שמים את ה"מסחרית" בטלוויזיה מסחרית
חנוך דאום וגדעון לוי, הדבר הקרוב ביותר לטומי לפיד ואמנון דנקנר בהיצע הטלוויוזיוני הנוכחי (אהרלה גולדפינגר, עורך "המטה", היה העורך של "פופוליטיקה"), השתתפו בעבר באחת העונות של "מחוברים". וזה כבר אומר משהו על התקופה. תעשיית הטלוויזיה הטביעה בהם את הברזל המלובן ההופך אדם לסלב, והם מצדם ממלאים את חלקם בעסקה: יותר משהם מביאים לאולפן תחומי ידע או מומחיות, הם מביאים את דמותם הטלוויזיונית.
יותר מזה, דאום ולוי הם הסוכנים האנושיים של הערבוב הקיים ממילא בלב הטלוויזיה ה"רצינית", גם זו שעוסקת בפוליטיקה, בין חדשות ובידור. הם שמים את ה"מסחרית" במושג "טלוויזיה מסחרית" (ובהקשר הזה חשוב לציין שבגלל נכונותו של לוי לשתוק באולפן בתמורה לנזיד ההופעה בפריים-טיים, מתאפשרת ההשתקה של מחנה שלם).
איזהו סוכן של הערבוב בין רצינות לבידור? הנה דוגמה. באחד מרגעי התוכנית שטח דאום את דעתו על דמותו הפוליטית של אחד האורחים, ח"כ משה פייגלין:
אני אגיד לך משהו, הקדנציה האחרונה של פייגלין בכנסת היתה בעיני הכי מפתיעה. כלומר באמת-באמת, הוא היה אחר, הוא הביא דברים אחרים לשולחן. אם הוא לא היה נאחז בפסיכוזה הזאת של 'יש לי סיכוי נורא גבוה [לעמוד בראשות הליכוד]', הוא היה כובש אותי. אבל זה איכשהו נתקע".
ראשית וכאמור, בולטת נקודת המבט האישית הצרה. אחריה, אפשר להתרשם כיצד דאום מחיל על דמות פוליטית קריטריונים של תוכנית ריאליטי, וכיצד השפה שבה הוא עושה זאת היא לשון הריאליטי. האם זה מה שחשוב בחבר-כנסת, שיהיה "אחר"? מה זה בכלל אומר, להיות "אחר"? מה רע בסתם חקיקה ראויה לשמה, בעבודה חרוצה בוועדות?
אבל מה שיותר חשוב כאן הוא הפסבדו-ניתוח פוליטי שדאום עורך למהלכי פייגלין. פייגלין מנהל כבר שנים אסטרטגיה עקבית של קריאת תיגר על ראשות הליכוד. זו החלטה פוליטית לגיטימית, גם אם היא נראית למשקיפיה מוטעית או אף חדורה בכסילות פוליטית. למעשה, רק לאחרונה התפרסמה כתבה של ציון נאנוס מוועידת מרכז הליכוד, שהראתה כיצד מהלכו ארוך הטווח של פייגלין הולך ומשנה את המרקם האנושי והסוציולוגי של התנועה, והעלתה על הדעת את האפשרות ההפוכה. על כל פנים, זו בוודאי אינה "פסיכוזה" – מושג שנפלט היישר מעולמו הפנימי של דאום, שמרבה לעסוק בפומבי בחיי הנפש האינטימיים שלו.
המטה של לה-לה-לנד
העמדה האגוצנטרית והנרקיסיסטית של דאום, ראיית העולם הפשטנית, ההתנסחות ברוחב ובעומק של סטטוס ("רק לא ביבי? זה האתוס של השמאל? חגי עמיר הולך?"), או בקיצור, ההתמקמות בקואורדינטות של ריאליטי ובידור, אינן תכונות שנכפות על "המטה המרכזי", אלא עובדת יסוד בה; דאום הוא בסך-הכל האופן של התוכנית לממש אותה.
"המטה" מצליחה כך לייצג עולם פוליטי דמיוני ואלסטי – מעין יקום מקביל שאין לו שום מושא במציאות. עולם אלטרנטיבי שבו פייגלין מנתח בשיא הרצינות מדוע גם אם נתניהו ייבחר בליכוד, הוא כנראה יפסיד בבחירות הכלליות (אין לו, הרי, שום אינטרס לטעון כך); איתן כבל מחרה מחזיק אחריו (כך מדווחים לו חושיו הפוליטיים); והציבור נשאל בסקר מיוחד עד כמה הוא מרוצה מתפקודו הציבורי של משה כחלון, על אף שאין לו כרגע תפקיד ציבורי.
הביטוי האירוני ביותר של התופעה היה יצירתה של מהדורת חדשות קצרצרה ששודרה במהלך התוכנית ודיווחה על התכנים שעלו בה, כאילו מישהו בקונטרול החליט שמגיע לעולם הדמיוני של "המטה" שגם תהיה לו מהדורת חדשות משלו.
נדב פרי, מנחה תוכנית הטלוויזיה "המטה המרכזי" בערוץ 10
אבל מאחורי העולם הדמיוני של "המטה המרכזי" – כמו של שאר תוכניות המלל הפוליטיות שהקריטריון לאופן שבו הן מייצגות את השדה הפוליטי הוא זהות המרואיין האקראי – קיימת מציאות, וזו בוערת מרוב שהיא אמיתית. ובמציאות הזאת חנוך דאום הוא חבר טוב של משפחת נתניהו.
הגילוי הנאות הזה לא נאמר בתוכנית. הוא רק נרמז במין צורה זחוחה וחלושה, כאילו עוד לא נולד הישראלי שלא יודע שאלה הם פני הדברים (בכלל "המטה" מאותגרת כנראה בכל הנוגע לגילוי נאות – ראו השתתפותם של שני בעלי תפקידים שפוטרו מלשכת נתניהו, שפירשנו אותו בתוכנית בלי שעובדה זו צוינה).
משנרמז לבסוף דבר קרבתו של דאום לנתניהו – על-ידי ח"כ איתן כבל – דאום הזדעק: "לאנשים נורא קשה שיושב בתקשורת – הם לא רגילים לזה – מישהו שהוא לא שונא את נתניהו, זה מוזר להם... הם אומרים: מה קרה?!". הכל נכון, רק שאין לזה שום קשר לדאום. הוא לא "אדם שלא שונא את נתניהו" – הוא שייך למעגל הפנימי של מקורביו.
כלומר, לקביעה שלהבדיל מכל פרשנות פוליטית אחרת, האמירות הכאילו-שנונות של דאום נועדו להותיר בתודעת הצופה חתימה דקה של דמותו שלו עצמו (ולא של מושאי הפרשנות שלו) אפשר להוסיף רובד נוסף: החתימה הדקה שמותירות השנינויות של דאום נושאת בחובה את הדיוקן של ראש הממשלה. מאחורי הפרפורמנס של דאום יש מניע, ומאחורי העולם הדמיוני של "המטה המרכזי" יש בכל זאת דבר-מה ממשי: דף מסרים.