בשלהי מרץ 1975 נקלע העיתונאי מתי גולן למצוקה גדולה: ספר שכתב על התנהלותו של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר מול ישראל, מצרים וסוריה נפסל לחלוטין לפרסום על-ידי הצנזורה הצבאית.

קיסינג'ר תיווך באותה תקופה בין שלוש המדינות והניע אותן לחתום על שורה של הסכמים שנועדו לייצב את היחסים ביניהן לאחר מלחמת יום הכיפורים. גולן, הכתב המדיני של "הארץ" באותם ימים, החליט לחשוף בפני הציבור את מהלכיו של המדינאי האמריקאי הממולח.

מישהו מהממסד השלטוני בישראל עזר לו בכך. לא סתם עזר, אלא סיפק לו את מלוא התיעוד הסודי שהנציח את שיחותיו של מזכיר המדינה עם הצדדים הנוגעים בדבר. לא רק עזר, אלא אפילו יזם את הפרסום, על-פי עדותו של גולן.

איני יודע מה מספר המסמכים הסודיים שהיו אז בידיו של גולן – האם 2,000, כמספר המסמכים שצרבה ענת קם ומסרה לידיו של אורי בלאו 33 שנה לאחר מכן, או אולי פחות, אך אין ספק שבידיו של הכתב המדיני של "הארץ" היתה ערימה לא מבוטלת של תזכירים, פרוטוקולים ורישומי שיחות רגישים ביותר.

כל-כך רגישים, שראש הממשלה באותם ימים, יצחק רבין, זימן את הממשלה לישיבה סודית ובה דיווח לה על כתב היד שהגיש גולן לצנזורה והניע את השרים לאשר את החלטתו להורות לה לפסול אותו לחלוטין. רבין נימק את עמדתו בכך שפרסום הספר יפגע אנושות ביחסים בין ישראל לארצות-הברית ויאלץ את קיסינג'ר להתפטר.

גולן היה נרעש ומבוהל מההחלטה. שבעה חודשי עבודה מאומצים שהשקיע בכתיבת הספר ירדו לטמיון. הוא חש בודד ונטוש על-ידי קהיליית העיתונאים, שלא תמכה בו. עורך "הארץ", גרשום שוקן, אמנם הבטיח לו סיוע משפטי ותמיכה כספית במקרה הצורך, אך ביסודו של דבר הרגיש גולן שהוא ניצב לבדו מול המערכת השלטונית, הפועלת נגדו בכוחנות ובשרירותיות.

בסופו של דבר יצא הספר לאור, בגרסה שנייה, כשהפרק הראשון שלו מגולל את סיפור תלאותיו של גולן מול הממשלה והצנזורה. כדאי לקרוא היום את הפרק הזה גם כדי להתרשם לטובה מתבונתו של המחבר ומהאופן שבו כילכל את צעדיו מול הממסד, וגם כדי לעמוד על הלך רוחו ועל עולם הערכים העיתונאי שהניע אותו אז, מול העמדות שהוא מביע היום בפרשת ענת קם ואורי בלאו.

שלשום (24 במרץ 2011) פירסם גולן ב"גלובס" מאמר שבו קרא לרשויות הממונות על אכיפת החוק להעמיד לדין את עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", על חלקו בעבירות המיוחסות לאורי בלאו. זו אינה הפעם הראשונה שגולן מעלה את הדרישה הזו. הוא לא הסתפק בפרסום דעתו בעיתון שבו הוא כותב היום, אלא גם הגיש שאילתות בעניין זה ליועץ המשפטי לממשלה.

גולן סבור שהגיבוי שנתן שוקן לבלאו – בכך שהעמיד לרשותו עורך-דין ובכך שמימן את שהותו הארוכה בחו"ל בתקופה שנמנע מלשוב לארץ לחקירת המשטרה והשב"כ – עושה אותו שותף לחשדות שתולה הפרקליטות בבלאו. כך כותב מי שב-1975 חש נטוש ובלי כוחות כשניצב מול עוצמתו הדורסנית של השלטון.

לא עמדתו של גולן בעניין אחריותו של מו"ל "הארץ" להתנהלותו של אורי בלאו בפרשת קם היא עניינו של טור זה, אלא יחסו לאופן שבו נוהג השלטון הנוכחי בתחקירן "הארץ". מתוך טיעונו של גולן כלפי עמוס שוקן עולה בבירור דעתו על עצם ההדלפה שקיבל בלאו מענת קם ועל תגובת המערכת השלטונית עליה. גולן רואה בבלאו חשוד הנמלט מפני החוק.

החשדות המיוחסים לבלאו מעוגנים בסעיף 113ג' בחוק העונשין, שכותרתו "ריגול חמור" – אותו סעיף שבו איים היועץ המשפטי מאיר שמגר על גולן ב-1975 אם לא ימסור לשלטונות את כתב היד של ספרו. באותם ימים סבר גולן שהשימוש בסעיף זה הוא גורף, פוגע ביכולת העיתונות למלא את תפקידה, ו"פותח פתח לאפשרויות מפחידות בתחום חופש הדיבור והבעת הדעה".

נכון שברמה הפורמלית יש הבדל (מסוים) בין שני המקרים: גולן ציית מיד ומסר את כתב היד, כשהוא מדגיש כי איש מעולם לא הטיל ספק בנאמנותו למדינה ובדאגתו לבטחונה; בלאו, הנתפס כ"שמאלן", השהה את מסירת המסמכים שבידיו כדי לנהל מו"מ עם השב"כ להבטחת חופש הפעולה העיתונאי שלו בעתיד ולמנוע, ככל יכולתו, פגיעה במקורותיו.

אבל במישור המהותי, הפרשיות זהות: שני עיתונאים קיבלו לידיהם מסמכים סודיים; שניהם היו משוכנעים שבמידע שברשותם עניין ציבורי מובהק; שניהם העבירו את דיווחיהם לצנזורה; שניהם נחשפו לתגובה שלטונית ברוטלית שאיימה על חירותם; שניהם הגיעו למסקנה כי תגובת השלטון בלתי מידתית וגלומה בה סכנה ממשית לחירות הביטוי ולחופש הפעולה העיתונאי.

ובכל זאת, מי שהיה קורבן להתעמרות השלטון ב-1975 מגלה הבנה, אם לא הזדהות, עם רדיפת הרשויות את אורי בלאו ב-2011.

מתי גולן הוא רק סימפטום; הקהילה העיתונאית כולה מגלה אדישות לכוונת פרקליטות המדינה להעמיד את בלאו לדין, אם לא מזדהה איתה ממש. וזה מוזר ועצוב.