האם אנחנו חוזים במהפכה היסטורית? מהפכה בסדר גודל של המהפכה הצרפתית, האמריקאית או הבולשביקית? האם ההפגנות שהתקיימו בסוף-השבוע שעבר במאות ערים ואתרים ברחבי העולם מסמנות את תחילתו של סוף העידן הקפיטליסטי כפי שהכרנו אותו ב-150 השנים האחרונות?
(צילום: סקוט מקסוול, רישיון cc)
מי שפנה אתמול לגוגל-ניוז, אגרגטור החדשות של חברת גוגל, מצא כי יותר מ-9,960 גופי תקשורת ברחבי העולם דיווחו על ההפגנות, וכולם סיפרו אותו סיפור: ההפגנות שהחלו בארה"ב תחת הסיסמה Occupy Wall Street הפכו לגלובליות. המסגור של הסיפור במונחים הללו הוא עדות לאתנוצנטריות האמריקאית: הם חושבים שהם החלו את המאבק לצדק חברתי. הצחקתם את דפני ליף. אם כבר, האמריקאים התעוררו אחרונים.
ובכל זאת, אי-אפשר להתעלם מכך שכמעט בכל פינה בעולם יצאו מאות, לעתים אלפי אנשים ויותר, וצעקו שנמאס להם להיות חלק מ-99 האחוזים, אותם תשעים ותשעה אחוזים שלא נהנים מהשיטה, שנרמסים על-ידי האחוז הבודד של האוכלוסייה. המספר האדיר של הדיווחים מלמד שגם אמצעי התקשורת מבינים שמה שהחל ב"אביב הערבי", התגלגל לשדרות רוטשילד ונחת במנהטן הוא כדור שלג בעל משמעות עולמית, שקשה לדעת היכן ומתי יעצור. מה שמעורר את השאלה, האם אמצעי התקשורת מבינים שיותר ויותר מגזרים בעולם רואים בהם חלק גדול מהבעיה?
ב-5 במרץ השנה הופיע הבמאי האמריקאי מייקל מור מול מאות מפגינים בוויסקונסין. הוא נשא במקום נאום שבו הוא טען שלציבור האמריקאי נמאס ששודדים אותו (אפשר לראות את הנאום כולו, המלווה בכתוביות בעברית, כאן). כמעט תשע דקות לתוך הנאום מתפנה מור כדי לדון בתפקידם, שלא לומר אשמתם, של אמצעי התקשורת ההמוניים שבגינם אמריקאים רבים כל-כך, ויש שיטענו רבים מאזרחי העולם, הגיעו אל המקום העגום שבו הם נמצאים כעת.
מור טוען כי האולטרה-העשירים הבינו שכדי שהמערכת הנצלנית שבראשה הם עומדים תתפקד, עליהם לשלוט במסר, והמגאפון הגדול ביותר בעולם הוא אמצעי התקשורת ההמוניים ובראשם הטלוויזיה והעיתונים. הם היו חייבים להשתלט עליהם, והם עשו זאת בהצלחה.
אמצעי התקשורת, הסביר מור, מוכרים לציבור את החלום האמריקאי שלפיו כל אחד יכול להתעשר אם רק יתאמץ מספיק. הם מציגים דוגמאות לרוב של ילדים עניים שהפכו לעשירים כקורח רק משום שעבדו קשה, היו נאמנים לשיטה והצליחו לנצח באמצעות החוקים הקיימים. הסיפורים האלו כל-כך משכנעים, שהציבור אינו מעוניין לנתץ את השיטה שבאמצעותה גם הוא יוכל יום אחד להתעשר.
מפגין במדיסון, ויסקונסין, ארה"ב. פברואר 2011 (צילום: רוב צ'נדניס, רישיון cc)
מור מדבר מגרונם של המרקסיסטים והניאו-מרקסיסטים שכתבו ודיברו בתוקף נגד אמצעי התקשורת ההמוניים כמעט מאז ימיו של מרקס. הם הסבירו כיצד אמצעי התקשורת ההמוניים הם חלק מ"בניין העל", אותו שיקוף של הבסיס הכלכלי של החברה שכל תפקידו לתת לגיטימציה לשיטה, לשרת אותה ולספק לה את התשתית האידיאולוגית.
דבריו של מור גרפו מחיאות כפיים, וכאשר בוחנים את מבנה התקשורת האמריקאית בארה"ב, מבינים מדוע. הטלוויזיה האמריקאית נשלטת על-ידי קומץ של תאגידים: ABC נשלטת על-ידי תאגיד דיסני. CBS נרכשה על-ידי תאגיד ויאקום. NBC נשלטת על-ידי תאגיד קומקאסט וג'נרל-אלקטריק. ומי שולט ברשת Fox? כולם יודעים – המולטי-מיליארדר ממוצא אוסטרלי רופרט מרדוק, בעליה של אימפריית תקשורת חובקת עולם. האם באמת יש מישהו שמתפלא שחלקים הולכים וגדלים בציבור האמריקאי מרגישים שהתקשורת היא לא יותר מאשר שופרם של התאגידים והעשירים?
אחת הסיבות לכך שהקריאה לשנות את השיטה מהיסוד היכתה שורש במקומות רבים בעולם היא שהתנאים הכלכליים והדרך שבה השיטה באה לידי ביטוי זהים במקומות רבים בעולם. אמריקה אולי המציאה את התאגיד, אבל אלה שייבאו את הרעיון יישמו אותו לא פחות טוב ממנה. משום כך, במקומות אחרים ניתן למצוא אותו מבנה תקשורת: כמה גופי תקשורת גדולים הנשלטים על-ידי תאגידי ענק ומולטי-מיליארדרים השולטים במסר, דוחפים את הפוליטיקאים "שלהם" ומוכרים לציבור חלומות לעתיד טוב יותר (את שיאה של התופעה ניתן, כנראה, למצוא באיטליה, שם ראש הממשלה עצמו, סילביו ברלוסקוני, שולט באימפריית תקשורת).
מה שמחזיר אותנו לשאלה, האם אמצעי התקשורת מבינים שייתכן שהזעם שמופנה כעת אל העשירים, החזקים והחמדנים יופנה בסופו של דבר אליהם כמי שמייצגים את האינטרסים של האנשים האלה? ואם זה יקרה, האם ייתכן שבעתיד נראה לא רק טלטלה בשוקי העולם, אלא גם טלטלה בדרך שבה התקשורת מאורגנת?
האם עוד בחיינו נזכה לראות תקשורת אחרת, כזו שמבוססת על עקרונות כלכליים אחרים, שנשלטת על-ידי גופים אחרים, ששמה בראש מעייניה את דאגותיו האמיתיות והאותנטיות של הציבור, ולא כאלו שהומצאו עבורו (איך תסתדרו בלי לדעת מי הדיח את מי ב"האח הגדול")?
הסיכויים, כך אני מעריך בשלב זה, אינם גבוהים. גם בישראל המחאה האדירה שהתפרצה בקיץ לא הפכה כלי לניתוץ מבנה השליטה התקשורתי במדינה, ואם היתה מחאה כלפי התקשורת, היא נשמעה בשוליים והיתה חסרת שיניים. קשה להילחם במי שמחבק אותך, גם אם החיבוק מסתיר את העובדה שמדובר בחיבוק דוב. ועדיין, יהיה מעניין לעקוב לא רק אחר ההשפעות הכלכליות של המחאה שהפכה גלובלית, אלא גם אחר ההשפעות התקשורתיות. הן עשויות להיות דרמטיות לא פחות.