אדם יושב מול מרקע הטלוויזיה, מזפזפ בין ערוצי החדשות ומתמלא פליאה: איך יודע הפרשן הפוליטי של ערוץ 2 לנבא בסגנונו של מתחרהו בערוץ 10, ואיך שניהם משמשים בו בזמן השראה, או דגם חיקוי, לעמיתם בערוץ 1? וכיצד קורה שגם הכתבים וגם בעלי הטורים הפוליטיים בערוצי הרדיו מתנבאים באותה הלשון, וגם הרשת אינה מציעה תובנות חדשות? ומדוע, למחרת בבוקר, מהדהדים העיתונים את מה שנאמר בערוצים האלקטרוניים והדיגיטליים?
העובדה שנתניהו מעמיד במרכז הקמפיין שלו את סגולותיו (בעיניו שלו) כמי שכשיר יותר מכל המועמדים האחרים להתמודד עם בעיות הליבה של המדינה אינה מפריעה לפרשנים המלומדים להוסיף לטעון שהוא יוצא נשכר מהעיסוק התקשורתי בהתנהלות האישית שלו ושל רעייתו
מאתמול (17.2.15) אחרי הצהריים שוררת בתקשורת מוסכמה שמערך ההסברה של בנימין נתניהו התמודד באופן מוצלח עם דו"ח מבקר המדינה על אופן ניהול בתיו. ההערכה המחמיאה הזו חלה לא רק על תגובותיו של ראש הממשלה לממצאי הדו"ח, אלא לעצם פרסומו ולמשמעות המופע הזה במערכת הבחירות. דעת הפרשנים היא שבאמצעות העיסוק בדו"ח המבקר, כמו גם במחזור בקבוקי השתייה של המשפחה ובהתערבותו הגסה של נתניהו בהליכי השיפוט של פרס ישראל, הוא מצליח להסיח את דעת הציבור מהאופן שבו הוא מנהל את ענייני המדינה.
לפי תפיסת הפרשנים הפוליטיים, ראש הממשלה קובע את סדר היום הציבורי באמצעות סדרה של מטעני צד שהוא עולה עליהם, שלא לומר מטמין אותם בעצמו, והכל כדי להשתמט מלהגיע ליעד – מתן דין-וחשבון על כהונתו בראשות הממשלה.
רוצים לומר, הנושאים הראויים לעמוד במרכז הדיון הציבורי, ארבעה שבועות לפני מועד הבחירות, היו אמורים להיות מצבה המדיני-בטחוני של ישראל, פערי השכר, השסע החברתי, יחסי דת-מדינה, מעמדו של המיעוט הערבי, שוויון המינים, רמת החינוך ואיכות שירותי הרווחה, עתיד השטחים והאיום האיראני – אך במקום כל זאת עוסקת התקשורת בזוטות. ומי שמטפלל אותה הוא ראש הממשלה.
על-פי גרסה זו, נתניהו חש בעמדת חולשה כאשר סוגיות הבסיס של ישראל עומדות במרכז השיח הפומבי בתקופת הבחירות, ולכן הוא מעודד (שלא לומר יוזם) פרסומים המפנים את שימת הלב לעניינים זניחים מהסוג של גובה הוצאות משפחתו על תסרוקות, נקיון הבית ונרות ריחניים. העובדה שנתניהו מעמיד במרכז הקמפיין שלו את סגולותיו (בעיניו שלו) כמי שכשיר יותר מכל המועמדים האחרים להתמודד עם בעיות הליבה של המדינה אינה מפריעה לפרשנים המלומדים להוסיף לטעון שהוא יוצא נשכר מהעיסוק התקשורתי בהתנהלות האישית שלו ושל רעייתו.
אב-הבית לשעבר במעון ראש הממשלה, מני נפתלי, עם עורכת-דינו במסיבת עיתונאים לאחר שמשפחת נתניהו טענה כי הוא אשם בהוצאות המופרזות במעון הרשמי, 17.2.15 (צילום: פלאש 90)
מה שמפליא בעיני הוא אחידות הדעים בעניין זה. ככל שהצלחתי לעקוב, לא קם פרשן אחד (יוסי שריד היה יוצא דופן) שקרא תיגר על המוסכמה הזו. תא הכתבים הפוליטיים כולו חוזר על האבחנה הזו ולועס אותה עד זרא. היא כאילו אומרת שהציבור הרחב להוט להעמיד בראש מעייניו, בתקופת הבחירות, את בעיות העומק של החברה הישראלית, ורק נתניהו מפריע לכך בזכות מיומנותו המהוללת בהפרחת ספינים.
לפי היגיון זה, אלמלא רעשי הרקע הטורדניים שמשמיע ראש הממשלה, היתה מערכת הבחירות אכן נסובה על עתיד היחסים עם הפלסטינים, צדקת ההכנות לתקוף את איראן, תלאות יוקר המחיה והוספת סייעות לגני הילדים. יש לא מעט אירוניה בעובדה שראשי המפלגות הולכים בעקבות התקשורת ומתלוננים אף הם על הסחת הדעת שגורם נתניהו באמצעות הטיית תשומת הלב להתנהלותו האישית (שכזכור, מציגה אותו באור מכוער), ועושים מעט מאוד כדי להטות את משקל הכובד אל עבר הסוגיות הלאומיות החשובות.
לא ברור לי אם ההיסחפות הכללית של הכתבים הפוליטיים (שהם עצמם נותנים לה יד, אם לא מחוללים אותה) אחר התובנה שהעיסוק בהתנהלותם של נתניהו ואשתו משרת את צורכי הבחירות של הליכוד היא תוצאה של מסקנה משותפת שכל אחד מהם הגיע אליה באופן עצמאי, או שהיא פרי של הלך רוח מדבק, ואולי אף של תדרוך יזום מכיוונו של ראש הממשלה. בכלכלה ידוע הביטוי "היד הנעלמה של השוק", המתאר את השפעתו של גורם עלום, קשה למישוש, על המציאות המשקית. ייתכן שגם בהתרחשות התקשורתית יש מקום לדבר על נוכחותו של מרכיב דומה. מכל מקום, התמונה שמביאה התקשורת הישראלית לצרכניה בימי הבחירות האלה חדגונית מדי.
מימין: עורכי-הדין יעקב בורובסקי ודוד שמרון והיחצן ניר חפץ במסיבת עיתונאים בתל-אביב בתגובה לדו"ח המבקר על התנהלות משפחת נתניהו בבתיה השונים, 17.2.15 (צילום: בן קלמר)
הנה דרך חלופית להבין את המתרחש: הבעיות הכבדות העומדות בלב ניהול ענייניה של המדינה אינן מעסיקות את הציבור. אם משום שהתייאש מהסיכוי לפתור אותן, אם משום שהוא מעדיף להתרכז בטרדות היום-יום שלו, אם משום שהוא מחפש מפלט למצוקותיו בנושאים קלי משקל, אם משום שהזירה הפוליטית הולכת ונמאסת עליו, ואם משום שהוא רואה במערכת הבחירות סוג של תחרות ובידור – ולא הזדמנות להכרעות לאומיות הרות גורל.
הואיל וכך, התרכזות התקשורת (והפוליטיקה) בשערוריית התנהלותם האישית של שרה וביבי נתניהו עונה גם עונה על ציפיותיו. לא רק בגלל מרכיב הסנסציה שיש בפרסומי המבקר ובגילויי העיתונאים, אלא גם משום שהאזרח מן השורה מתרגם את המידע המרעיש שנחשף מול עיניו, על אורח חייהם של ראש הממשלה ורעייתו, לאופן שבו מנהל הוא את חייו.
ייתכן מאוד שהאזרח הקטן מפנים את הפער המקומם בין רמת חייו להליכותיהם של ביבי ושרה, בין ערכי היושר וההגינות (היחסיים) שעל-פיהם הוא נוהג לבין השחץ והנכלוליות של בני הזוג המלכותי כפי שהם עולים מדו"ח המבקר, בין תמימותו ורגישותו (היחסיים) לאטימות ולציניות של הדיירים ברחוב בלפור בירושלים ובחווילה בקיסריה. ייתכן גם שהציבור קושר בין סגנון חייהם של ראש הממשלה ורעייתו לאקלים שמצמיח את פרשות השחיתות השלטונית הנוחתות על תודעתו כל שני וחמישי. אם יש תוקף כלשהו להצעת החלופה הזו, הרי שסיקור התקשורת את התנהלותם האישית של בני הזוג נתניהו אינו עיסוק בזוטות, אלא לב העניין שראוי לעמוד להכרעת הבוחר ב-17 במרץ 2015.