האפיזודה המשפטית האחרונה בכיכובם של ח"כ מירי רגב וגילי גולן ממחישה באופן ציורי את האבסורד המקופל בתופעת התביעות והאיומים בתביעות מצדן של דמויות ציבוריות תוססות שאוהבות מאוד ביטוי בוטה, עד שהבוטות מגיעה לפתח דלתן.
תחילת סיפור המעשה בגולן, שהגיב בקללות לאחד מסדרת הפוסטים של רגב נגד שמעון פרס. רגב דרשה לפתוח בחקירה נגד גולן בחשד לעבירה של העלבת עובד ציבור, וגולן אכן נקרא על-ידי המשטרה לחקירה. רגב טענה אז כי "לא ייתכן שכל אחד יוכל לכתוב ככל העולה על רוחו, גם כשזה גובל בפגיעה באחרים. יש גם גבול לחופש הביטוי".
תיק החקירה נסגר מחוסר אשמה ולאחר שהתברר כי לא נתקבל כלל אישור מהיועץ המשפטי לממשלה לחקור את גולן. החקירה הפסולה הזאת היתה עוד דוגמה לתוצאות הבעייתיות של פרשנות העבירה "העלבת עובד ציבור", שרק לאחרונה הביעה נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור תהיות ביחס אליה. אלא שגם אחרי סגירת החקירה הפלילית לא אמרה רגב נואש, והחליטה לתבוע את עלבונה בבית-המשפט במסלול האזרחי של תביעת לשון הרע.
במכתב ההתראה ששלחה רגב לגולן טרם הגשת התביעה, כפי שנוסח בידי עורך-דינה, יניב לנקרי, נכללו האשמות קשות ותיאורים חדים של פגיעה בה ובמעמדה. לטענתו של לנקרי, תגובתו של גולן הסבה לא פחות מ"נזק רבתי ועוגמת נפש ממשית. באבחה אחת שמה הטוב של מרשתי, החשוב לה מכל, נרמס באחת באמירות קשות, ארסיות וזדוניות מטעמך, אשר רמסו את כבודה עד לעמקי נשמתה [...] מרשתי הרגישה כי הקרקע נשמטה תחתיה, היא חשה מושפלת ופגועה עד עמקי נשמתה נוכח אמירה קשה, אימתנית, משתלחת, אשר נורתה כלפיה כחרב פיפיות על לא עוול בכפיה".
ואכן, גם מי שאינו אוהד את סגנונה של רגב, ומתקשה להאמין שרגב הוכתה שוק על ירך "עד עמקי נשמתה" בגלל תגובה בודדת בפייסבוק (המלא עד להתפקע בתגובות גסות רוח כעניין שבשגרה), יסלוד מאמירות מיותרות וזולות מהסוג של גולן. רגב גם צודקת ברמה העקרונית כאשר היא טוענת ש"יש גבולות לחופש הביטוי". יש גם היגיון בדרישתה להכיר בתגובות בפייסבוק כחלק מהמרחב הציבורי, שדינן זהה או דומה לאמירות פומביות אחרות כמו אלו המתפרסמות בכלי תקשורת רב-תפוצה, ולפיכך פגיעתן הפוטנציאלית באיש ציבור יכולה להיות ממשית. רגב גם בהחלט רשאית לטעון שעמוד הפייסבוק שלה הוא צינור מרכזי וישיר לתקשורת בינה לבין הציבור, הנקרא על-ידי רבבות מתומכיה ומתנגדיה, ולפיכך קללות מהסוג שבו השתמש גולן פוגעות בשמה הטוב והן בבחינת לשון הרע אסור.
אלא שטיעונים כמו זה של רגב, שניתן לגלות כלפיהם אמפתיה בתחילה, מקבלים פרופורציה והקשר אחרים לגמרי לנוכח אירועים מאוחרים יותר. שלושה חודשים אחרי הגשת התביעה הפכה הסיטואציה למורכבת יותר, כשרגב עצמה עמדה מול מיקרופון, ומול מאות אלפי צופים בפריים-טיים טלוויזיוני הקריאה בחיוך מודע ומכוון אמירות קשות לא פחות שכוונו כלפיה, אמירות השקולות לאותה אמירה "קשה, אימתנית ומשתלחת" שזיעזעה אותה עד עמקי נפשה רק לאחרונה. את המגיבים הללו רגב לא תבעה ולא קראה לחקור אותם על העלבת עובד ציבור.
רגב עשתה זאת במסגרת פינה סאטירית באופייה בשם "סמל סטטוס", המשודרת בתוכנית "המגזין" בהגשת אושרת קוטלר בימי שבת בערוץ 10. בפינה מתייצבים אישי ציבור בכיכר העיר ומקריאים, פעמים רבות בטון גרוטסקי או נמלץ, טוקבקים ותגובות משמיצים נגדם. מטרת הפינה, יש להניח, היא להמחיש כי גם פוליטיקאים יודעים להתייחס בהומור ל"דמוקרטיית האינטרנט", שמתאפיינת פעמים רבות בזיהום מילולי. בכך הם מפגינים מה שקרוי בלועזית "גוד ספורט" – גישה מחויכת וקלילה המחליפה את הזעם היוקד והמטיפני וצחוקים מלאכותיים הבאים במקומן של דמעות התנין.
ח"כ מירי רגב (צילום: תומר נויברג)
האפיזודה ממחישה את האבסורד המתלווה לאופן פעולתה של רגב: ראשית היא זועקת חמס וטוענת לפגיעה בשמה הטוב ולפגיעה עקיפה ביכולתה לבצע את המוטל עליה כנבחרת ציבור; פעולתה זאת מביאה למעצרו של אזרח, במעין תגובה משטרתית פבלובית, ולפגיעה בחירויותיו הבסיסיות; במקביל וברצינות תהומית השמורה לז'רגון משפטי מסוג מסוים, היא ממשיכה וטוענת כי סטטוס מגעיל ומיותר, אך כזה שאינו שונה מהשיח הרגיל בתגובות בפייסבוק וכזה שנכתב על-ידי דמות לא ציבורית, היה כה איום עד כי פגע ביכולתה לבצע את תפקידה כיאות; בשלב הבא היא דורשת פיצוי לא מבוטל על "נזק ממשי"; ואז היא ממהרת לקום מה"קרקע שנשמטה תחתיה", לנער את האבק והפגיעה "הממשיים" ולהתייצב מול מצלמה, רק כדי לחזור במדויק, וברוב פתוס, על "אמירות קשות, ארסיות וזדוניות" לא פחות, והכל כדי להריץ הפעם ואחד דאחקה ביום שבת בערב ולהראות כמה היא "קולית" וספורטיבית. לוליינות כזאת מזמן לא נראתה, אפילו במחוזות הפוליטיים ההזויים שלנו.
סיכום ביניים: רגב חשבה שמותר לה הכל: גם לתבוע לשון הרע, גם להביא לפגיעה בחירותו של אזרח בשל עבירה שנויה במחלוקת של "העלבת עובד ציבור" (אשר על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, חקירה הנוגעת אליה צריכה להיפתח רק "בנסיבות חריגות"), וגם לעשות מאמירות כגון זו דאחקה משומשת בשידור בטלוויזיה. מי יודע מה השלב הבא – רגב וגולן בתגרה מבוימת ב"ארץ נהדרת"? רגב וגולן מגישים יחד את "המלה האחרונה"? ריב על הבמה באירוע בחירות באיזה בית-ספר? אה, בעצם, זה כבר היה לנו.
אפשר כמובן לשבח את רגב שאינה לוקחת את עצמה ברצינות יתר ומוכנה להקריא בזמן צפיית שיא תגובית כה גסת רוח המופנית אליה. אבל אם כך הם פני הדברים, היא מגלה בפומבי מהי דעתה האמיתית על תביעתה שלה עצמה. גם לתבוע עלבונך וגם לעשות ממנו צימעס בשידור הוא דפוס פעולה שאפילו בית-משפט תמים ומרצין במיוחד יתקשה לבלוע מידי תובע כלשהו. "התבעת וגם שידרת?" היא בהחלט שאלה מוצדקת שצריכה להיות מופנית לרגב בנסיבות האלו.
הסלאפיסטים החדשים
במדינות שונות בארה"ב וברחבי העולם (ברזיל, צרפת, אוסטרליה ועוד) נחקקו בשנים האחרונות תקנות וחוקים המכירים בתביעות לשון הרע מסוימות כתביעות השתקה (SLAPP – Strategic Lawsuit Against Public Participation). חיקוקים אלה, המכונים באופן כללי Anti-SLAPP, מאפשרים לבית-המשפט להימנע מדיון ולבטל באופן מקדמי תביעות שניכר כי כל מטרתן היא הפחדה והרתעה של גורמים חלשים או חשופים יחסית (אזרחים פשוטים, עיתונאים, נציגי המגזר השלישי ועוד) מלעשות את מלאכתם ולהרתיע אותם מלהשתתף באופן פעיל ויעיל בשיח הדמוקרטי.
להוראות אלה צורות ואופנים שונים במקומות שונים, אבל ברובן הכלל המנחה הוא כי בית-המשפט רשאי לתייג תביעות מסוג זה כתביעות השתקה, אם השתכנע שהתובע אינו באמת מעוניין בעשיית צדק ואינו צפוי באמת לפגיעה, או לפחות לפגיעה משמעותית כתוצאה מפרסום, אלא שכל מטרתו היא להרתיע ולהטיל מורא על מבקריו.
על רקע המקרה של רגב, אפשר להתחיל להבחין בניצנים של תופעה חדשה במסגרת איומי "תביעות הרשת", הנוגעת לתגובות והתבטאויות בפייסבוק. אישי ציבור וגם עיתונאים מכריזים מראש על כוונתם לתבוע את מי שיעז להשיב להם – מעל גבי אותה הפלטפורמה שבה נולדה העוולה הנטענת
ה"סלאפיסטים" מייצרים לעצמם תדמית ומוניטין של דמויות מאיימות ולעתים מתגלים כתובעים סדרתיים, וזאת כדי לאותת לאלה המעוניינים לבקר אותם שהזהירות והאיפוק מומלצים. בתביעות המוכרזות כתביעות השתקה, בית-המשפט יכול להטיל הוצאות משפטיות כבדות דווקא על התובע-המפחידן, כאלה המבהירות מיהו הנבל האמיתי כאן, חושפות את הטקטיקות המאיימות שלו, ועשויות להניא אותו מלהגיש תביעות בעייתיות מסוג זה בעתיד.
על רקע המקרה של רגב, אפשר להתחיל להבחין בניצנים של תופעה חדשה במסגרת איומי "תביעות הרשת", הנוגעת לתגובות והתבטאויות בפייסבוק וברשתות החברתיות האחרות, שהן זירה ציבורית חדשה ומרכזית. היות שהשיח במקומות אלה פתוח, חופשי, בלתי מרוסן ודו-צדדי (בניגוד לשיח בעיתון, ברדיו או בטלוויזיה, המפוקחים ומאופקים יותר ושבהם לא ניתן להגיב בשרשור בלתי נגמר), נוצר מצב שבו אישי ציבור וגם עיתונאים מכריזים מראש על כוונתם לתבוע את מי שיעז להשיב להם – מעל גבי אותה פלטפורמה שבה נולדה העוולה הנטענת. אל האיום הזה, בזמן אמת, מתלווה לא אחת לשון לעג או סרקזם, המעידה כי ייתכן שיותר משיש כאן כוונה לתבוע – קיימת כוונה להרתיע.
כך, למשל, איימה באחרונה העיתונאית שוש מולא על מגיבים בעמוד הפייסבוק שלה, בנסיבות מעניינות במיוחד, המאתגרות את הז'אנר הפייסבוקי מיסודו. מולא פירסמה תמונה של הצלם שאול גולן ובה נראה גבר חרדי היושב באוטובוס וקורא מתוך סמרטפון, אגב השענת רגלו קדימה. לתמונה צירפה מולא תהייה משלה: "דרך ארץ קדמה לתורה? לקרוא מסרונים הוא יודע (בהנחה שהוא לא מסתכל שם על משהו אחר), אבל מה עם השלט שאוסר להניח רגליים על המושב?".
מולא אולי קיוותה לקבל תשואות על הגילוי הכפול: חרדי מלא קדושה שגם קורא מסמרטפון (התולה באוויר רמז באשר להולמות חומרי הקריאה), ובמקביל מפר את כללי הנסיעה והנימוס. אלא שכמה ממגיביה סברו שדווקא היא זו שחוטאת בשילוש בלתי קדוש: בגלישה לאמירות עם נימה אנטישמית, בהפרה בוטה ומיותרת של פרטיות ובפירוש שגוי של המצג המצולם – החרדי אמנם הושיט רגלו קדימה, אך ניכר כי הוא מניח אותה על רגליות המושב, לא על המושב עצמו.
מולא לא אהבה את התגובות המקטרגות ושיגרה איום פומבי לאחד המשתתפים ולפיו תתבע אותו על עשרת אלפים שקל. האיום עבד, והשיתוף הוסר. ממגיב אחר ביקשה את כתובתו לצורכי משלוח מכתב מעורך-דין. בהמשך הסירה את הפוסט – לדבריה, לבקשת משפחתו של הנוסע – אך המשיכה בשיגור איומים על עוקביה בפייסבוק: "להבא, כל תגובה לא עניינית, זולה ומכפישה – נגד בעלי הפוסט ולא נגד תוכנו – תוסר/תיחסם/ומי שכתב אותה יהיה צפוי לתביעת דיבה כחוק".
גם עיתונאית ynet לשעבר, אריאנה מלמד, שיגרה דרך הפייסבוק איום פומבי בתביעת דיבה למגיב, בפרשת כיסא הגלגלים שהוחזר באיחור (מלמד איימה לתבוע גם את אתר "וואלה", שפירסם את הסיפור). מלמד בישרה למגיב, בטון של שמחה לאיד, כי "ייאלץ להגיע עד בית-המשפט" משום שסירב להסיר תגובה כלשהי. בהמשך מחקה ככל הנראה את ההערה.
הצעדים הללו, המופנים כלפי אזרחים מן השורה מצד עיתונאים האמורים לאהוד את הדיון הפומבי והדמוקרטי שהפייסבוק מזמן, חושפים גישה צבועה ומוסר כפול, ומעוררים את השאלה מה מבקש להשיג עיתונאי המאיים לתבוע מגיב בפומבי, תוך חזרה והבלטה של זהות המגיב וטענותיו, ותוך נסיונות הגחכה של התגובה ה"פוגעת" כביכול? האם אין זה דפוס המזכיר איום בתביעת הפחדה לשמה?
אותו מאיים ומתריע מאותת למעשה לשאר עוקביו: "דעו לכם: אני אמנם ליברל ואוהב שיח פתוח, אבל יש לי גבולות ברורים, שעוברים – תאמינו או לא – בדיוק במקום שבו זה נוגע אלי. כשמעצבנים אותי אני יכול להזיק לכם. זכרו זאת היטב". העוקבים האחרים אמורים להבין ולהפנים את המסר, ולשקול בעקבותיו מלים.