ביבי באמריקה

"אובמה לנתניהו: די לדחוף לסנקציות על איראן בקונגרס", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "אובמה, ביידן וקרי לא יפגשו את נתניהו בביקורו בארה"ב. בכיר אמריקאי: 'נתניהו ירק לנו בפרצוף. יהיה לזה מחיר'", נכתב בכותרת המשנה. "נתניהו מסכן את ישראל", נכתב בכותרת מאמר המערכת של העיתון. "חדירתו בכוח של נתניהו לוושינגטון הובילה את היחסים בינו לבין נשיא ארה"ב – בכל הקשור לטינה, לבוז ולחוסר אמון – לשפל חסר תקדים. בנוסף היא עלולה לפגוע בסיכויי המהלך שלשמו, לכאורה לפחות, נתניהו בכלל מגיע: הטלת סנקציות חדשות על איראן", נכתב בכותרת המשנה לטורו של חמי שלו.

בעובדות המצוינות ב"הארץ" משתמשים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" כאבני בניין לא מסותתות לבניין דיווחי-פרשני-עלק-עיתונאי שיזיק ככל היותר לבנימין נתניהו, שנוא נפשו של מוזס (שנראה כאילו מפעיל בשלט-רחוק את בן כספית ב"מעריב"). הכותרת הראשית של שני העיתונים זהה: "הנקמה של אובמה" ו"נקמתו של אובמה". כן, של אובמה.

ב"ישראל היום", מנגד, מסתתים בפטיש וסכין קצבים את הדיווחים כך שיתאימו לתמונת עולם דמיונית לגמרי. אין צורך להכביר על כך מלים: הנה הדגמה בפועל.

ביבי בסוריה

במקביל לסיקור ביקורו של נתניהו בארה"ב, ממשיך הסיקור של המתקפה בסוריה שב"ישראל היום" קבעו שנעשתה על-ידי "כוחותינו". שני הנושאים מטופלים באופן דומה על-ידי העיתונים: אלה שהאינטרס הנוכחי של בעליהם הוא לתקוף את נתניהו משתמשים בשני האירועים כדי לעשות זאת, ואלה שהאינטרס הנוכחי של בעליהם הוא לגונן על נתניהו מגוננים עליו.

כך, למשל, סימה קדמון לא מהססת ולא מתביישת כשהיא קובעת ב"ידיעות אחרונות" באופן נחרץ כי בנימין נתניהו הורה על תקיפה בסוריה משיקולים פוליטיים, לצורכי בחירות. "מי שמוכל להקריב את יחסי החוץ של ישראל תמורת ענייני הפנים, מי שלא מהסס לסכן את היחסים של ישראל עם הממשל האמריקאי באופן כל-כך שערורייתי ומחפיר – לא יהסס לנצל את בטחון ישראל כדי להטות את הכף לטובתו", היא כותבת, והדברים מובאים גם על שער העיתון.

אין חולק על כך שמבצע כמו זה המדובר מובא לפתחם של ראש הממשלה ושר הביטחון ולא ניזום על-ידיהם, וכי הוא צריך להיות מאושר בחלון זמנים צר מאוד. כדי לעמוד מאחורי קביעתה צריכה קדמון, למעשה, להיות מסוגלת לקרוא את מחשבותיו של נתניהו ברגע שהורה – על-פי מקורות זרים ו"ישראל היום" – לכוחותינו לשלוח לאוויר את המזל"טים. מאחר שלקדמון אין יכולת לקרוא מחשבות, ההסבר לפרסום המופרך הזה צריך להיות מתחום אחר, ארצי הרבה יותר.

"כשאלוף במיל' יואב גלנט, האיש והאחוזה, מיהר לרמוז שעיתוי הפעולה נראה כמו נועד לצורכי תעמולת בחירות, הוא חטא לא רק בחוסר אחריות בטחונית וחוסר לויאליות לאומית, אלא גם בקהות מחשבתית", כותבת אורלי גולדקלנג בטור הפותח את המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "גלנט כנראה שכח שאותה פעולה עצמה היתה יכולה להתברר כתקלה פוליטית לראש הממשלה ולשר הביטחון, אם משהו היה משתבש". גולדקלנג כותבת: "זה היה יכול לעלות בחיי מיטב הלוחמים". א. לפי פרסומים מקומיים, הפעולה נעשתה על-ידי כלי טיס בלתי מאוישים. ב. מדוע מיטב הלוחמים? ומה עם חייהם של לוחמים סתם?

"ההתנקשות בסוריה: ישראל פתחה חשבון חדש עם טהראן", קובעת כותרת טור הפרשנות של עמוס הראל על שער "הארץ". "הפצצת השיירה בגולן הסורי השבוע, שנהרג בה גם קצין איראני, נתפסת בטהראן כפתיחת חשבון חדש מצד ישראל. האם מי שאישר את הפעולה לקח זאת בחשבון?", שואלת כותרת המשנה לטור עצמו. בישראל ידעו, קובע הראל בצירוף הסתייגות מתבקשת, כי האיראני נמצא בשיירה המופצצת. "לב העניין, אם כך, אינו בפער מודיעיני, אלא בשיקול הדעת המבצעי". כתמיד, זהו טור הפרשנות הצבאית היחיד הראוי לקריאה ללא שימוש בכפפות ומשקפי מגן.

ליברמן, דרעי

"החשש השקט בישראל-ביתנו: ליברמן יעזוב", נכתב בכותרת על שער "הארץ" לידיעה של ברק רביד. "במפלגה תוהים אם היו"ר עשוי לעזוב אחרי הבחירות אם הירידה בסקרים תתממש", נכתב בכותרת המשנה. ב"ידיעות" סימה קדמון לא שמעה על כך. הרשימה שליברמן הרכיב "משובחת" וליברמן, למרות הסקרים, "ממשיך לשמור על מורל גבוה". קדמון אינה מחמיצה גם הזדמנות להשתמש בסיסמת הבחירות של היו"ר, "תכלס ליברמן". הציטוטים האוהדים והחיוביים מובאים בהדגשה גם בשולי העמוד. בהמשך הטור מספקת קדמון גם שירותי עיתונות לדרעי. גם הוא אופטימי, מתברר, למרות הסקרים.

ניתן לתהות: מדוע לטרוח להדפיס בכל שבוע את כל המלל הרב הזה, ולא פשוט למרוח את דיוקנאות הפוליטיקאים המקורבים התורנים לרוחב ולאורך העמודים עם כותרת המצווה להצביע עבורם? זוהי כמובן תהייה רטורית. אם כך יעשו ב"ידיעות", הוא יפסיק להידמות לעיתון.

המפלגות הערביות

"סופית: רשימה ערבית מאוחדת תרוץ בבחירות", נכתב בכותרת על שער "הארץ". בשערי "ישראל היום", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"מקור ראשון" אין מדווחים על כך. בשער "ישראל היום" מופיעה הכותרת "זוהיר בהלול מסר עדות אופי לסייען חיזבאללה".

נמצאה ההוכחה

"חיסול 'נסיך הטרור' והפיגוע בתל-אביב הוכיחו: ישראל היא וילה בג'ונגל", קובעת הפניה כללית למוסף השבת של "ישראל היום" על השער הראשי של החינמון.

מה מקווה דן מרגלית

קוראים יקרים, עזרו לנו למצוא את האינטגריטי של דן מרגלית. למעלה: דן מרגלית מחווה דעה על ביקור נתניהו בארה"ב – מחוץ ל"ישראל היום". למטה: דן מרגלית מחווה דעתו על הביקור ב"ישראל היום" (תודה לעמיר שיבי)

סבר פלוצקר

בטורו הקבוע של סבר פלוצקר ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" לא התפרסמו היום שום זגזוגים, חצאי אמיתות, דברי חנופה או סתם הבלים. היום לא התפרסם טור של פלוצקר ב"ממון".

ימין ושמאל, מסך חול

הציטוט המודגש בטורה של אורלי גולדקלנג (שהוזכר בתחילת הסקירה), בפתח המוסף "דיוקן", הוא כדלהלן: "בכל פעם שיהיה פיגוע, ולמרבה הצער נראה שעוד יהיה, האופוזיציה משמאל תאשים את הקיפאון המדיני והאופוזיציה מימין את הרפיסות השלטונית. אלה ואלה יצליחו לנכס את הטרגדיה לדרך האידיאולוגית שלהם. הרי על פיגועים קודמים בנויה האידיאולוגיה הזו מלכתחילה".

זה משפט מדהים. גולדקלנג, המשנה לעורך "מקור ראשון" ועיתונאית ותיקה למדי, מאבחנת באיזמל חד את העקרות של הדיון הפוליטי המרכזי בישראל: לא הטרור משמש מכשיר בידי שיח פוליטי-אידיאולוגי, אלא שהשיח הפוליטי-אידיאולוגי מבוסס על הטרור. ובמלים אחרות: השיח הפוליטי-אידיאולוגי בישראל אינו ביטוי של תפיסות כאלו, וממילא הוא מוכתב על-ידי אינטרסים זרים וחיצוניים. ואם להיות בוטים: השיח הפוליטי-אידיאולוגי (מימין ומשמאל) בישראל הוא המשכו של הטרור.

אלא שעיון בטור עצמו מלמד כי הציטוט המודגש קטוע (רשלנות או אקט חתרני של עורך?) והמשכו הופך אותו על פניו, להערה סתמית שהיא חלק מאותו שיח פוליטי-אידיאולוגי חלול: "אי לכך, נכבדינו מכל הזרמים מתבקשים להוציא מהלקסיקון את קלישאת 'לרקוד על הדם', ולהיגמל מהרגישות המאולצת הזו. השמעת הטיעונים המחזקים את האידיאולוגיה הפוליטית של כל אחד מהצדדים לא מורידה כהוא זה מהדאגה לשלום הנפגעים. להפך, היא נובעת ממנה", כותבת גולדקלנג. ברור.

אריאל כהנא מראיין ב"דיוקן" את יגאל פלמור, "בכיר דוברי השירות הדיפלומטי בישראל", כפי שהוא מתואר בכותרת המשנה של הכתבה, לרגל פרישתו. "הכלל הראשון בהסברה הוא: 'לא משנה מה אתה אומר – משנה מה הצד השני שומע'", פורש בפניו פלמור את משנתו. "אם אינך מכניס את עצמך לנעליים של האחר ואינך מנסה לראות את הדברים מהמקום שלו, לא עשית דבר. הסברה איננה להגיד מה אני חושב, אלא לגרום לצד השני לראות את הדברים כפי שהיית רוצה שיראה אותם. זה לא אותו הדבר".

הניגוד שבין הכלל שמנסח פלמור לבין האווירה שמנסח נפתלי לא-מתנצל בנט, הפוליטיקאי הקרוב ביותר בעמדותיו לאלו של הציבור שאליו פונה "מקור ראשון", אינו נותר אמורפי: "האם העובדה שדיפלומטים מדברים בצורה מתונה ומנומסת הופכת אותם לשמאלנים? בתרבות העברית המתחדשת יש תפיסה שכל מי שמדבר בהיגיון ובלי להתלהם הוא שמאלני. על בני בגין, למשל, שמעתי טענות כאלה. זה הרי כל-כך מופרך שאי-אפשר להתמודד עם הטיפשות הזו". פלמור גוזר מכך ש"אם הכוונה היא שמי שמכבד את בן-הפלוגתא שלו הוא שמאלן, הטענה צודקת", אלא שלא זו המסקנה הנכונה או החשובה; הדבר שפלמור מנסה לשים עליו את האצבע הוא זה שחומק מבין השורות של גולדקלנג: רובו של השיח שמתנקז בתעלות של "ימין" ו"שמאל" הוא מי-אפסיים, אוסף תיוגים חלולים, שהתקשורת המרכזית טרודה רוב היום ומשקיעה את מירב משאביה בפמפומו, ערבולו והנעתו במעגל צינורות סגור.

סימנייה

כתבת השער של "דה-מרקר" היא תחקיר של שוקי שדה. "'סיגר פלוס ויסקי עם רמי אונגר', מיומנו של נוחי דנקנר, פברואר 2012" כותרתו. "נוחי דנקנר סיפר שלווה ממנו 20 מיליון שקל, אהוד אולמרט אמר שקיבל ממנו הבטחה לשלם לשולה זקן 10,000 שקל בחודש כשתהיה בכלא אם רק תשתוק, לעזר ויצמן הוא שילם עשרות אלפי דולרים ולמנהל מע"מ תל-אביב סידר הנחה ברכישת מכונית. החברים של רמי אונגר, איל ספנות ויבואן קיה, יודעים שבזמן צרה הוא תמיד מוכן לעזור. במיוחד לאלה שמשתייכים למועדון הנכון", נכתב בכותרת המשנה.

שי ניב מפרסם ב"גלובס" תחקיר על ה"אגודה לזכויות החולה": "היו"ר מייעץ לקופת-חולים, התרומות מגיעות בין השאר מחברות התרופות, ומשרד הלובינג מייצג גם את מכבי ואת הרופאים. שרת הבריאות לשעבר גרמן: 'מדובר בניגוד עניינים אינהרנטי שדורש טיפול מיידי'", נכתב בכותרת על שער העיתון.

ב"G" של "גלובס" מתפרסמת כתבת פרופיל של חן שליטא על יצחק הרצוג. בינתיים, ללא לינק.

נשק חדש

"הסיבה האמיתית לירידות החדות במניות פרטנר וסלקום והחולשה במניות בזק, המחזיקה בפלאפון, אינה המבצע האחרון של גולן-טלקום, אלא הערכות המשקיעים שהרגולטור הישראלי לא ייכנע בחודשים הקרובים ללחצים מצד טייקוני הסלולר לאפשר בענף מיזוגים שמטרתם להוריד את רמת התחרות בענף – שנהפך בשנה האחרונה למודל לאחד השווקים היחידים בישראל שבו דינמיקה תחרותית מייצרת ערך עצום ללקוחות ולציבור", כותב גיא רולניק בטורו השבועי ב"דה-מרקר".

"את הלחץ של טייקוני הסלולר על הרגולטור אפשר היה לראות בשבועות האחרונים בכתבות בעיתונים, 'המזהירות' את קוראיהם מקריסה של אחת מחברות הסלולר שלא תוכל לפרוע את חובותיה. המסר שמועבר בכתבות האלה כאקסיומה מובנת מאליה הוא שתפקיד הרגולטור לוודא שהחברות בענפים בפיקוחו פורעות את חובותיהן במלואם. זאת כמובן הטעיה מכוונת, שנועדה לשרת את חברות הסלולר ולבלבל את הציבור. ראשית, הדבר המדהים ביותר ברפורמה בשוק הסלולר הוא שגם לאחר שנפלו התעריפים בשיעור של עד 90%, כל חברות הסלולר ממשיכות לייצר תזרימי מזומנים חופשיים של מאות מיליוני שקלים בשנה.

"שנית, החובות הענקיים של חברות הסלולר כלל אינם נובעים מפעילותן השוטפת או מהשקעות שנדרשו לבצע בתשתיות שלהן, אלא כולם תולדה של העידן שבו הן נשלטות על-ידי פירמידות ממונפות, צמאות מזומנים, שחלבו מהן את כל הונן העצמי ותזרימי המזומנים בדיבידנדים חריגים, שהשאירו את החברות עתירות הלוואות ופגיעות. שלישית, תפקיד הרגולציה הוא ליצור דינמיקה תחרותית בענף, ולא לדאוג לרווחיות או להחזר החובות של השחקנים הקיימים, בוודאי שלא הגדולים והחזקים, ששלטו בשוק במשך עשור כקרטל שגבה תעריפים הגבוהים עד פי עשרה מהתעריפים הנוכחיים.

"האיום בהפסדים שייגרמו למשקיעים במניות ובאג"ח בבורסה הוא כלי נשק חדש יחסית בארסנל של מונופולים, קרטלים וקבוצות אינטרס נגד רפורמות שמובילות לתחרות או שכופות התייעלות לטובת צרכנים או משלמי מסים. הכלי הזה נהפך לאפקטיבי יותר בשנים האחרונות, בעקבות העברת הפנסיות של הציבור לשוק ההון בגיוסי הון של קרטלים ומונופולים רבים בשוק האג"ח, המניות ויחידות ההשתתפות. באחרונה אפשר לראות אותו גם בשוק הגז, שם משתמש המונופול, לפי הצורך, ב'משקיעים מהציבור' כטיעון נוסף לכך שאסור לפתוח את השוק לתחרות, או להטיל פיקוח על המחיר שבו נמכר הגז לחברת החשמל".

במגזרים

מזרחים. "בפעם האחרונה עוכבתי בצהרי שבת שמשית, דווקא, ובחלק היותר מהוגן של רמת-אביב", כותב יהודה נוריאל ב"7 לילות". "שום דבר שלא הכרתי ממפגשים קודמים עם כחולי המדים. אתה הולך לתומך, נינוח ובמיטב בגדיך. לפתע נעצרת בחריקה ניידת ומתוכה יורדים, שופוני-א-נאס, צמד שוטרים. 'סליחה, מי אתה? מה אתה עושה כאן? אפשר לקבל תעודת זהות?'. למה זה קורה, אתם כבר מנחשים. והקלות שבה ידעתם – חרפה לכולנו. אחרי שתי דקות מבישות ובדיקה באיזשהו מוקד מקרקש, מוחזרת התעודה אחר כבוד בתוספת 'שיהיה לך יום נעים'. לא, נעים זה כבר לא יהיה. בפעם האחרונה כבר לא התאפקתי ונפרדתי מהשוטר במלים, 'אח שלי, שים לב שאתה עוצר סתם אנשים שנראים כמוך'. לא הגיב".

כיפות סרוגות. "מדובר בתופעה נפוצה ולא מדוברת במגזר, ויש לה שם שאתם בטח זוכרים מהתנ"ך – 'הלנת שכר'", כותבת ריקי רט בכתבה במוסף הצעירים "מוצ"ש" של "מקור ראשון". "אמת, תופעת השוטף פלוס פלוס פלוס אינה ייחודית למגזר, אך דווקא בחברה שבה ישנה הקפדה על קיום מצוות בכלל ועל מצוות שבין אדם לחברו בפרט – התופעה הזו, משום מה, נפוצה יותר". הרקע לכתבה: חשיפתו של קלמן ליבסקינד את הלנות השכר במפלגת הבית-היהודי.

נשים וניצולי שואה. "נתאי פרץ מתעד סיפורים של אנשי דור השואה והתקומה, וגם שם חסר ייצוג לנשים", נכתב בכותרת המשנה לטורו של עידו קינן, "סמול טוק", במוסף "הארץ".

בעלי-חיים. "לא רק מעמד הביניים סובל ממצוקת דיור. השבוע איבד הצבי הישראלי עוד אחד משטחי המחיה האחרונים שבהם הוא יכול לשרוד", נכתב בכותרת המשנה של הטור בעמוד העוקב במוסף, של כתב הסביבה צפריר רינת.

מה היה אפרים קישון

אפרים קישון, 1996 (צילום: משה שי)

מגזין "שבת" של "מקור ראשון" מקדיש כמה מאמרים לאפרים קישון, במלאות עשור למותו. חגי סגל מצטט מהביוגרפיה של ירון לונדון את טענתו של לונדון כי המציא רבים מהציטוטים של קישון בביוגרפיה שכתב עם ועבור קישון (לא בושה לקרוא את המשפט האחרון שוב). "האם קישון היה ימני?", שואל סגל את השאלה הלא חשובה והלא נכונה, אבל זו שלצערנו תעניין את רוב קוראי העיתון (וקוראי עיתונים בישראל בכלל). התשובה, על כל פנים, היא "לא בדיוק. דימויו הימני הוא בעיקר תוצאה של השתנות שוק הדעות הישראלי בצוק העתים".

"קישון היה גאון. זה אולי הדבר הראשון שצריך לומר על איש זה ויצירתו", כותב אורין מוריס בהמשך הגיליון.

ציטוט

"שמעתם פעם מישהו מתפעל מתפוחים? לא, והסיבה פשוטה: התות מושך את כל תשומת הלב", נכתב בכותרת המשנה לטור האוכל של "מקור ראשון".

ענייני תקשורת

אמון הציבור. פרשת "סטטוסים מצייצים" "קובעת את שעת מותו המדויקת של אמון הציבור בסטטוס התמים", מפרשן רענן שקד בטורו הקבוע בפתח מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". כעת נותר לצפות לרגע שבו הציבור יאבד סופית את האמון בסטטוס התמים של "ידיעות אחרונות" כעיתון.

המלה האחרונה. במגזין הצעירים "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מתפרסמת כתבה בגנות החלפת המגישים הקבועים של תוכנית הרדיו הפופולרית "המלה האחרונה" (עירית לינור, אברי גלעד, קובי אריאלי וג'קי לוי). "ההחלטה להחליף את מגישיה הוותיקים של 'המלה האחרונה' בגל"צ מעוררת סערה", נכתב בכותרת המשנה. "המאזינים הכועסים טענו כי מדובר בצעד מוטה פוליטית של מפקד התחנה". הכתבת, אביטל אינדיג, מראיינת את שובאל פלח, עורך התוכנית בארבע וחצי השנים האחרונות, שהוזז מתפקידו על-ידי מפקד התחנה ירון דקל. "הוא טען שמאחר שלינור וגלעד התמרכזו עם השנים, אין בה כבר ויכוחים", אומר פלח לאינדיג, ומוסיף: "אבל התהליך הזה בסך-הכל משקף את מה שקרה לעם, שנטש את השמאל בהמוניו".

"אתה חושב שהתוכנית תמשיך גם בלעדיהם?", שואלת אינדיג ופלח עונה: "קשה לי לראות את זה קורה. עד שמצליחים למצוא זוג עם כימיה טובה ועד שמגיעים לרמה כזו של היכרות וניואנסים וכל השטיקים הקטנים, זה לוקח שנים".

סגנון. המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" הציג בדרך כלל ניגוד גובר בין צדדיו הוויזואליים לתוכן המילולי. בעוד שזה האחרון הלך והשתפר עם השנים, עיצובו של המגזין נותר פרטץ' צורם וחובבני. בתקופה האחרונה מורגש שינוי בולט לטובה בחזית הזו, גם בגריד העמודים עצמם ובעיקר בעיצוב השער, שפעם אחר פעם מצליח לחמוק מהשבלונות המכוערות שאיפיינו את עיצובו בעבר ולהציג מדי פעם הברקות של ממש.

שערים של "דיוקן" מהתקופה האחרונה

ביד הלשון. כתבת השער של מוסף סוף-השבוע של "מעריב" היא ראיון של בן כספית עם חיים רמון, לשעבר פוליטיקאי מקושר (עם "ידיעות אחרונות"), שנפלט מהמערכת בשל הרשעה בעבירת מין, וכיום עסקן כדורגל, כנראה לא מוצלח במיוחד. הרקע לראיון: פיטוריו של אייל ברקוביץ' ממשרת המנג'ר של הפועל תל-אביב, הקבוצה שרמון נחשב לבעליה. "אין לי כוונה לרדת לשפת הביבים הנחותה שלו", אומר רמון לכספית על ברקוביץ' ומספק ציטוט נפלא: "בעיקרון אני מפרגן לו על העבודה הטובה שעשה בהפועל. הבעיה העיקרית היא שאין לו שליטה על פיו ולשונו".

אם כבר. כדאי לקרוא את הסקירה האחרונה של שלמה מן בענייני ברקוביץ', והקשר לאופירה אסייג ואתר one. בכלל, לא רק למתעניינים בכדורגל.

מלה. "מה שבאמת מפחיד כאן הוא האפשרות שלוי והעורך שבאוזנה מאמינים בכל לבם שלתת לרגב להשתולל, להשמיץ ולהטעות את הציבור בחופשיות הוא המעשה הנכון", כותב ניב הדס בטור ביקורת הטלוויזיה הקבוע שלו, "עין עצלה", בפתח המוסף "גלריה" של "הארץ", המוקדש היום למגישה יונית לוי. "[...] קראו לי סאקר של ויל מקאבוי מ'חדר החדשות' וסלחו לי מראש על הנימה הצדקנית-נאיבית, אך זו לא עיתונות בעיני, זו קריינות רצף; תבוסתנות שמתנהלת בפנקסנות של דימויים, קלישאות ואחוזי צפייה, במקום לחתור לדיונים על מהות, בוודאי בתקופת בחירות קריטית.

"הסיבה שלוי ראויה לחטוף את מרב האש נעוצה בכך שהיא זו שניצבת בחזית, אבל היא ממש לא נמצאת בפיאסקו הזה לבדה. הכוונה לא רק לדני קושמרו, שמתלוצץ עם שר החוץ על משבר ההנהגה הפלסטינית ומתפוצץ מצחוק מבדיחות האין פרטנר שלו בראיון אישי שניהל עימו, כי אם גם לצוותי הסיקור הפוליטיים; להיות פרשן או כתב פוליטי בחברות החדשות של הערוצים המסחריים בישראל זו פריבילגיה ושליחות ציבורית כאחת. מדינה מוכת שחיתות, אינטרסנטיות ואינטריגות שממוקמות מעל לאינטרס הציבורי זקוקה לאבירים הלבנים שיחשפו את הקשרים התת-קרקעיים שמניעים אותה. ובכל זאת, נדמה שבדיוק אותם כלבי השמירה של הדמוקרטיה – להוציא את לוחם הג'דיי רביב דרוקר – הם-הם גדולי הציניקנים הצקצקנים, שבזים לתחום ומושאי הסיקור שלהם.

"כאילו היו גיא פינס ולירון ויצמן, שמשוחחים על הפיוס בין ליהיא גרינר ואביבית בר-זוהר, על רקע פרסומת משותפת לתוסף תזונה דיאטטי שפשוט ישנה את חייכם עד שתיראו כמו ליהיא גרינר ואביבית בר-זוהר, הם מגישים את דיווחיהם כמו כתבי רכילות רוויי מודעות עצמית ומלאי אירוניה למביני עניין בלבד, כממתיקי סוד שיודעים יותר משהם רשאים לספר, כשאת העסיס האמיתי הם משאירים לחשבונות הטוויטר שלהם. כשמדברים על תקשורת מתנשאת ומנותקת מתכוונים בדיוק לציניות הבלתי נסבלת הזאת. אותה גישה מתנשאת היא גם בדיוק מה שמאפשר את הקרקס של מירי רגב, כאילו שם – בשעשועים הוולגריים – נעוץ החיבור הנכסף אל העם. האמינו לי, הוא יהיה אסיר תודה הרבה יותר אם לא תתחנפו אליו בגמלוניות ופשוט תעשו את העבודה שלכם". שבת שלום.