בשעה טובה התיישב אתמול אלוף בן על כס העורך הראשי של "הארץ". ברכות. בן הוא מועמד טבעי לתפוס את העמדה הבכירה ביותר של העיתון החשוב הזה. שלא כמו שני קודמיו, בן נתפס כענף אורגני שצמח בבית-הגידול של "הארץ" וכמי שינק במשך 22 שנה את המורשת העיתונאית ואת התרבות הארגונית של כלי התקשורת הייחודי הזה. האם התשתית הזו תאפשר לו לשרוד תקופה ממושכת בתפקיד הסיזיפי שקיבל על עצמו, להתפתח ולהוביל את עיתונו להישגים חדשים?
(צילום: סיימון לואו, רישיון cc)
ב-20 השנים האחרונות התחלפו ב"הארץ" ארבעה עורכים ראשיים. אחרי מותו של האב-המייסד, גרשום שוקן, תפס את מקומו חנוך מרמרי, ששרד בחדר העורך 13 שנה. בעקבותיו באו שניים, דויד לנדאו ודב אלפון, שכיהנו (בהתאמה) ארבע ושלוש שנים. עכשיו הגיע תורו של אלוף בן. החילופים המהירים בפסגת הפירמידה של "הארץ" אינם מבשרים טובות. הם מעידים שהקרקע שעליה בנוי העיתון המפואר הזה ברעידה מתמדת.
"הארץ" אינו יוצא דופן: ב-20 השנים האחרונות התחלפו ב"ידיעות אחרונות" שישה עורכים ראשיים, ב"מעריב" שמונה, וב"ג'רוזלם פוסט" – תשעה. אני מזכיר את העיתונים האלה דווקא משום שהם הוותיקים ביותר (כמה מהם נוסדו לפני קום המדינה) והמרכזיים ביותר במפת התקשורת הישראלית.
אצל כל הארבעה התחלף דור העורכים המייסדים לפני כ-20 שנה, ואצל כל הארבעה ניכרת תסמונת דומה: העורכים הראשיים, שבאו בעקבות המשמרת המייסדת, לא שרדו בתפקידם תקופה משמעותית.
יותר מכך, ככל שנוקף הזמן מאז הסתלקות דור המייסדים, מתקצרת תקופת הכהונה של העורכים הראשיים שבאו במקומם. לשם המחשה: מאז 2005 התחלפו ב"ידיעות אחרונות" שלושה עורכים ראשיים, מאז 2002 התחלפו ב"מעריב" ארבעה, וב"ג'רוזלם פוסט" באותו פרק זמן – שלושה עורכים ראשיים.
העורך הראשי אמור להיות נושא הקוד הגנטי של העיתון. הוא זה האמור לגלם את בשורתו של העיתון, מורשתו ועולם ערכיו. העורך הראשי הוא תעודת הזהות של העיתון, מנהיגו והמצפן המתווה את דרכו. הוא אמור להיות הזיכרון ההיסטורי של העיתון והסמכות המקצועית והמוסרית שלו.
כאשר עורכים ראשיים מתחלפים לעתים תכופות, הם אינם מסוגלים לפתח את המעמד המצופה מהם. כאשר עורכים ראשיים מגיעים מן הגורן ומן היקב, אין להם סיכוי למלא בתוכן את קליפת התפקיד שבה נעטפו. כאשר צמרת העיתון נתונה לזעזועים בלתי פוסקים, הארגון כולו מאבד את זהותו, ומועד, בעקבות זאת, להפסיד את קוראיו.
התחלופה הבלתי פוסקת בעמדת הפיקוד של העיתונים המרכזיים בישראל מעידה על המשבר העובר על התקשורת המודפסת. החילופים המהירים נעשים מכורח, לא מבחירה. העורכים אינם מחזיקים מעמד משום שהם נשחקים במהירות בתפקיד המתיש המוטל עליהם ומשום שהם אינם מצליחים לעמוד באתגר שמציבים להם המו"לים – להבטיח את רווחיותו של העיתון.
זה 20 שנה שהעיתונות המודפסת נתונה במשבר קיומי בגלל הצל המאיים שמטילה עליה הרשת. קרב ההישרדות כרוך בתחרות עסקית מחריפה שקשה מאוד להתמיד בה, בין השאר משום שהיא גוררת התפשרויות אתיות ומקצועיות.
זו דינמיקה שמזינה את עצמה: תמורות מהירות בצמרות העיתונים מכניסות בהן רוח תזזית שהיא עצמה מחריפה את תחושת אי-היציבות ואת התעייה אחר נוסחת קסם שתבטיח את עתידם. החיפוש אחר מרשם הפלאים מוביל לחילופי אישים בהנהגות העיתונים, וחוזר חלילה.
כנראה שהחילופים המהירים מלמדים שהרשת מנצחת ושהעיתונות המודפסת מסיימת את דרכה.
עוזי בנזימן פרש לגמלאות מ"הארץ" לפני שלוש שנים