שלושה ימים אחרי התפוצצות "פרשת עמיר בניון" ברשת החברתית, ביום רביעי שעבר, העלה "ידיעות אחרונות" את תגובת נשיא המדינה על השיר "אחמד אוהב ישראל" לפינה לשיפוטכם בדילמה היומית שמגיש המוסף "24 שעות". השאלה שציבור סורקי הקודים התבקש להכריע בעניינה היא: "האם החלטת נשיא המדינה לבטל את ההופעה של עמיר בניון מוצדקת".
עצם העברת הנושא הרגיש והמורכב למבחן הדירוג הכמותי במשאלי דעת קהל – מקריים או מבוססי מדגם – מרדדת את הנושא ומעניקה מראש משקל שווה לכל אחת מקרני הדילמה, לזו הראויה ולזו המגונה
ביום ראשון השבוע התפרסמו תוצאות המשאל: סמדר שיר, שהשיבה בחיוב ("היה צריך לגנוז את השיר"), זכתה באהדת 32% מקולות המשיבים. וכיוון שלסורקי הקוד אין אפשרות להשיב "אין לי דעה" או "התשובה מורכבת מכדי לענות בכן-או-לא", גרף נח קליגר, שהשיב בשלילה גורפת ("זאת סתימת פיות"), את הקופה כולה – וזכה בתמיכתם של 68% מכלל הסורקים המזדמנים; עשרות או רבבות, מי יידע?
בליל אותו רביעי, בלב המהדורה המרכזית של "חדשות 2", עברה יונית לוי לאייטם הבא: "'פרשת עמיר בניון' עכשיו: תוצאות מעניינות מסקר שערכנו היום, מה הציבור חושב על השיר, ועל התגובות לשיר הזה בנושא ביטול הופעתו של עמיר בניון בבית הנשיא בעקבות השיר".
ואלה התוצאות המעניינות: "48% תומכים בהחלטה של הנשיא ריבלין ו-39% מתנגדים להחלטת הנשיא לבטל את ההופעה. ולגבי השיר עצמו", אומרת יונית לוי, "הציבור מתחלק כמעט שווה בשווה. 42% סבורים כי מדובר בשיר ראוי ולגיטימי; 38% מהציבור מאמינים שזה שיר גזעני ולא ראוי".
להזמין או לבטל
העילה לסקר היא יוזמה מערכתית שגורה; תגובה מיידית למקרה נדיר שבו נשיא המדינה לא רק דיבר בשם הראוי ונגד הקלוקל, אלא קם ועשה מעשה. חוץ ממתן חנינות לאסירים ומנדט למרכיב הממשלה, יכול הנשיא לעשות מעט מאוד – ובעיקר להזמין למשכנו. בדרך כלל מזמין הנשיא מי שנתפסים כאנשי מופת מעוררי השראה. האם הסמכות שניתנה בידי הנשיא להעניק הזמנה למשכן אינה מלווה בהיתר לבטל הזמנה?
קהל במועדון ההופעות זאפה מבקש מהזמר עמיר בניון לשיר את השיר "אחמד אוהב ישראל", מתוך הכתבה בערוץ 2
יהיו מי שיטענו כי על הנשיא לעודד איחוד וקירוב לבבות ולא לזרוע ספק ופירוד. יהיו כאלה שיראו בנשיא בובת טקסים ולכן יסברו שעליו להימנע משיקול דעת שמבחין בין ראוי לקלוקל במרחב הציבורי, ויהיו כאלה שלדעתם ראוי כי הנשיא יבטא את אשר על לבו, גם אם הוא טועה – וקולם של כל אלה ראוי להישמע. אבל עצם העברת הנושא הרגיש והמורכב למבחן הדירוג הכמותי במשאלי דעת קהל – מקריים או מבוססי מדגם – מרדדת את הנושא ומעניקה מראש משקל שווה לכל אחת מקרני הדילמה, לזו הראויה ולזו המגונה.
"את הסקר ערכו חברת מדגם ואיי-פאנל בפיקוח מינה צמח ומנו גבע", מסיימת יונית לוי בשם עורכי המהדורה את העיסוק בהיבט האלקטורלי של הפרשה, והצופה יכול להמשיך להיות לקוח מרוצה: זהו מידע עם תו תקן. שם החברה שערכה את הסקר מזכיר את קלפיות המדגם בבחירות לכנסת, ומינה צמח – זו שמכריזה על המנצח בבחירות – היא המפקחת.
הפרשה תמה ונשלמה. הנשיא יצא איכשהו בסדר, ואשר לשיר על אחמד – הקרב היה צמוד בין תומכים למתנגדים, ותומכי הנשיא ניצחו גם כאן בנקודות. הנשיא ביטא אפוא את רצון הרוב, כך שאפשר להתפזר בשקט וללכת לישון.
ראוי או לגיטימי; סבורים או מאמינים
אפשר להתפזר כאן, ועם זאת, הצופה המשועמם מוזמן לתהות באשר להגדרה הלשונית המטעה "ראוי ולגיטימי", העומדת בהשוואה ובניגוד ל"גזעני ולא ראוי".
אמירתו המודעת של הסופר עמוס עוז, שהתעקש להכתיר את נערי הגבעות זורעי ההרס בתואר "ניאו-נאצים עבריים", היא לגיטימית כמו שירו של עמיר בניון, ובהחלט מגונה כמוהו
גזענות היא תמיד תופעה "לא ראויה" ובהחלט מגונה, כך שאין כל צורך להוסיף לה את התואר "לא ראויה". "לגיטימיות", לעומתה, היא הגדרה שאינה מכילה בהכרח את המושג "ראוי". מה שראוי הוא תמיד לגיטימי, אבל גם הבלתי ראוי יכול להיות לגיטימי. השיר של בניון יכול להיות גזעני, מכוער ובלתי ראוי – ועדיין לגיטימי, כפי שכל ביטוי מאוס של אדם אחד כלפי ציבור אחר הוא בדרך כלל לגיטימי. הרי חופש הביטוי לא נועד לספק נוחות לשומרי ההסכמה הרחבה, אלא לבטא דווקא את זכותם של המתריסים נגדה.
אמירתו המודעת של הסופר עמוס עוז, "בן-אדם של מלים" כהגדרתו את עצמו, שהתעקש להכתיר את נערי הגבעות זורעי ההרס בתואר "ניאו-נאצים עבריים", היא לגיטימית כמו שירו של עמיר בניון, ובהחלט מגונה כמוהו.
לבניון ולעוז יש לא מעט מן המשותף. המעמד הציבורי שקנו לעצמם מעניק משקל מיוחד לדעתם בנושאים שמחוץ לתחום יצירתם – בוודאי לנושאים שבתחומי היצירה. אמירות שלא היו מעוררות עניין רב אילו היו זורמות בפיד הפייסבוקי בחתימת מישהו אחר מקבלות משמעות חדשה כשהן נהגות על-ידיהם ועולות – מן הרשת או מבימת צוותא – אל זירת העיתונות בארץ ומעלות סומק בלחייהם של עורכי מהדורות החדשות.
"מוגזם או לגיטימי", מתוך ידיעה על הסקר ב"מאקו"
ובכל זאת מצייץ הספק שבקרקעית התודעה. האם היה הנשיא אמיץ הלב מעז לבטל הזמנה של סופר דגול שנכשל בלשונו בהתבטאות קלוקלת ופוגענית? לא על סאראמאגו אני חושב בהקשר זה, אלא דווקא על עמוס עוז.
אלה "סבורים", על-פי "חדשות 2", כי מדובר בשיר ראוי ולגיטימי, ואלה "מאמינים" כי זהו שיר גזעני ולא ראוי. אפילו המאמץ לסלסל בשפה עלול לגרום לבעיות בעולם הסקרים, כפי שהציון באחוזים (42 מול 38) מקנה לתוצאה אופי מעין-מדעי ומדויק לכאורה, בתחום שבו אפשרויות התשובה קהות ומבוססות על פשטנות מכלילה. המלה "סבורים", לדוגמה, מפזרת ערפילי עמימות סביב בעלי הדעה, בעוד ש"מאמינים" מקנה קנאות-יתר לדעה המושמעת. למה לא לכתוב בפשטות "לדעת 42% מהנשאלים"?
מיהו אמן ומהן זכויותיו
מעניין לדעת מה היה נוסח השאלות שהוצגו למשתתפים בסקר של מדגם, אבל אין מידע זמין על כך. אפשר כמובן לגזור לאחור ולנסות לשחזר את רוח השאלות, אך לא לניתן לקלוע לאופן המדויק שבו נוסחו. עד כמה נוסח השאלות משפיע על התשובות אפשר ללמוד משאלות שפורסמו, כמו "האם אתה תומך בכך שאמנים יביעו בפומבי את דעתם הפוליטית?".
שאלה כזו בדיוק הוצגה בחסות מכון הסקרים פאנלס-פוליטיקס בסקר שערך "מאקו" באותו נושא. בערוץ הכנסת, שקיים שלשום דיון בסוגיה, השתתף מנחם לזר, שהוא הבעלים של פאנלס-פוליטיקס, והכותרת שהוצמדה באולפן לאחד מקטעי הדיון היתה "האם לאפשר חופש ביטוי לאמנים?". כותרות מן הסוג הזה הן שמורידות את הדיון מן הפסים, גם אם המדגם מאושר ומפוקח מדעית. תיכף יזרמו אל ערוץ הכנסת הנתונים ומהם יתברר כי 19% מציבור הנשאלים עונים על שאלה כזאת בשלילה. תארו לעצמכם כנסת ש-24 מחבריה מעבירים חוק לשלילת חופש ביטוי מאמנים – האם יתחילו להגדיר כאן מיהו אמן ומהי רמת חירות הביטוי שתוקצה לחברי גילדת האמנים?
"האם לאפשר חופש ביטוי לאמנים", ערוץ הכנסת
גם השאלה שלפניה, שנראה כי נוסחה בחברת הסקרים, מיותרת, נטולת משמעות ומטריפה שלא לצורך את דעתו המטולטלת של הציבור. התשובה לשאלה "האם אתה תומך בכך שאמנים יביעו בפומבי את דעתם הפוליטית?" היא מתחום זכויות האדם הטבעיות והאוניברסליות. כל אדם אמור ליהנות מחופש ביטוי, ולכן לכל אדם עומדת הזכות להביע את דעתו בפומבי – אפילו אם הוא אמן. ואותה זכות עומדת לקהלו – להדיר רגליו מהופעה שאינה לרוחו. ואם הכל כה ברור, למה לשאול? כדי לבטל את המשיבים כחסרי השכלה משפטית בסיסית ונטולי השקפה ראויה?
לזכותם של אתר "מאקו" ומכון הסקרים פאנלס-פוליטיקס יש לזקוף את העובדה הלא-טריוויאלית שטרחו לציין בשולי הסקר כי נערך בקרב 503 משיבים שנבחרו באקראי, וכי הנסקרים הם מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת במדינת ישראל מגיל 18 ומעלה. הצהרה זו היתה יכולה לשמש מפתח שלם לפענוח נתוני הסקר, אם גם טווח סטיית התקן במדגם שנבחר היה נכלל בה.
משפיעים ומרוויחים
מעניין לדעת מה היה בדיוק נוסח השאלות שהציגו לנסקרים אנשי חברת מדגם, שערכה את סקר "חדשות 2", וכיצד הסקר שלהם בוצע. אבל על כך עורכי המהדורה אינם מספקים כל מידע. מי שיתעקש ייאלץ לפנות למנועי החיפוש כדי ללמוד משהו על שיטת העבודה של חברת הסקרים הנסמכת במדגמיה על פאנל אינטרנטי.
הפאנל שביצע את הסקר עבור "חדשות 2", IPanel, הוקם על-ידי מני גבע, שהוא גם יו"ר ארגון מכוני המחקר בישראל ובעל מכון המחקר מדגם. איי-פאנל מתגאה ביותר מ-100 אלף חברים בפאנל הרחב שגיבשה. איך הפאנל האינטרנטי עובד? הציבור נקרא להירשם ולמלא שאלון פרופיל דמוגרפי; הנרשמים המתאימים מקבלים הזמנות להשיב לשאלות הסוקרים וצוברים "גמולים". מהם הגמולים, איך זוכים בהם ומה השפעתם? על כך אפשר ללמוד מדף הבית של החברה:
תמיד רציתם להשפיע על קבלת החלטות? לגרום לכך שהדעה שלכם תישמע? עכשיו זו ההזדמנות שלכם! חברות וארגונים מובילים במשק מעוניינים לשמוע את דעתכם! בתמורה למענה על סקרים באינטרנט או במובייל, תוכלו לצבור נקודות ולהרוויח. בצבירה של נקודות תוכלו להמיר את הנקודות לתווי קנייה. בנוסף, תוכלו להפנות חברים ולהרוויח נקודות נוספות. אז בואו הצטרפו לפאנל ותתחילו להרוויח!!!".
הכותרת לטקסט המצוטט אומרת הכל: "משפיעים ומרוויחים".
מתקפת המתומרצים
ספק אם צופה הטלוויזיה הסביר מבדיל בין מדגם טלפוני למדגם אינטרנטי. בראשון, המסורתי, המדגם המייצג מונה כמה מאות נשאלים מפולחים סטטיסטית ואקראיים, המרואיינים ישירות בטלפון על-ידי הסוקר. במדגמים אינטרנטיים מספר הנשאלים במדגם יכול להגיע לאלפים ולרבבות, כשמספר המשיבים הגדול מקטין את סטיית התקן שהרשת יוצרת: הנשאלים מפולחים מראש מעצם היותם משתמשים פעילים בתקשורת דיגיטלית והשתתפותם בסקרים תלויה במידת יוזמתם, וזו מתוגמלת בהתאם. מדובר אפוא בנסקרים מקצועיים, שמתן תשובות לסקרי דעת קהל הוא להם מקור הכנסה.
"כמה כסף צברתי", מתוך אתר הסקרים
אין זה המקום לעסוק באיכויות ובמגבלות הסקירה, אבל ניתן לומר כי העבודה המרושלת משני צדיו של שיתוף הפעולה בין סוקרים לעיתונאים מביאה לציבור תוצר לא חשוב ודל משמעות. גם אם המדגמים הנסקרים משקפים נאמנה את המציאות, מה זה משנה אם תוצאת הסקר היא 42 מול 38 לכאן או לשם?
בניגוד לסקרי קמפיין, המדרגים במידה זו או אחרת של דיוק את מצבם של המתמודדים ברגע נתון, ובניגוד לסקרי שביעות רצון ממידת הקריספיות של חטיפים, המספקים מידע חשוב ליצרן ולמשווק – כמעט בלתי אפשרי להשיב ולדרג שאלות כמו מהם גבולות ה"לגיטימי" והיכן עובר הקו האדום. מה שנעשה בברית העסקית בין הסוקרים למפרסמי הסקרים הוא בניית מוצר בפני עצמו: מוצר תקשורתי שיהדהד כאייטם חדשותי. ככזה, המוצר פגום מיסודו ורמת ייצורו נמוכה – הוא לוקה בכיווץ תוכני הסקר ודחיסתם עד כדי אובדן היררכיה ערכית ויצירת דירוג ריק ממשמעות הנשען על היררכיה כמותית.
המתואר כאן מזכיר את משאלי הרחוב חסרי המשמעות הזכורים לי מימי הצפייה בשידורי הניסיון הבוסריים של הערוץ המסחרי. באחד המשאלים פנה האוחז במיקרופון לעוברי אורח והתקיל אותם, כל אחד בתורו, בשאלה "מה תעשה אם הבת שלך תבשר לך שהיא יצאה מהארון?". התשובות נחלקו בין אלה שאמרו "אנתק איתה כל קשר" לאלה שענו "לא אנתק איתה כל קשר". אה, כן, והיו גם אלה שהשיבו "לא יודע" ו"טרם החלטתי".