חשבתי על הדברים שאמרתי בצוותא. כשאני מדבר בפני קהל, אני מתכונן שעות וחושב על כל מלה. אני בן-אדם של מלים, זה המקצוע שלי".
(עמוס עוז ל"ידיעות אחרונות", 11.5.14)
לפעמים, כשנושרות המחיצות והקהל מתמוגג, הנואם נמס. הטקסט הנוקשה שהתכוון להשמיע מפשיר, העכבות נעלמות והפה רץ לפני המחשבה. זה עלול לקרות לכל מי שעומד לפני קהל. זה יכול להיות גליץ' קטן המספק הצצה אל תחתוני התודעה המבצבצים מתחת לתלבושת המלים האלגנטית, וזה יכול להיות רגע מביך של פליטת דבר איוולת פוגעני.
איש אינו חסין מפני מצבים כאלה, גם לא הרהוט שבדוברים. אנשי המלה הכתובה הם החשופים ביותר למעידה, כשהם מדברים ללא טיוטה. מותר המלה הכתובה הוא בהיותה ניתנת להחלפה או למחיקה, לפחות עד שמשלחים אותה לדרכה. לא שזו הדרך הבטוחה להימנע מפליטות טקסט, אבל ההשהיה שבין פעולת הכתיבה לזמן הפצתה מאפשרת הזדמנות נוספת.
אם יש אדם ששליטתו במלותיו מוחלטת, זהו עמוס עוז. קשה על כן להאמין שאמר ביום שישי לקהלו החם בצוותא מלים שלא התכוון לאומרן. עם זאת, ההערכה העמוקה לעוז ולדבריו מקשה במיוחד לקבל את משמעות הדברים, ועוד יותר מזה את ההנמקה להם.
עמוס עוז היה לפה לישראלים רבים כאשר הביע זעזוע ממעשי ההשחתה האלימים של כנופיות בני-הנוער היהודי שכוונו כלפי רכוש וכלפי סמלים דתיים ערביים ומוסלמים. עוז מתנגד בצדק למכבסת המלים הנדרשת להגדרתם. "נוער הגבעות" הוא תואר ניטרלי, סלחני, בהחלט מיופייף. גם "תג מחיר" יוצר רושם של סימטריה מסוכנת בין שנאה יוקדת לבין בריונות עיוורת. אפשר להסכים עם עוז ש"צריך להסתכל למפלצת בעיניים ולקרוא לה בשמה", כדבריו. השאלה היא מה שמה.
עמוס עוז קורא לכנופיות הללו "ניאו-נאצים עבריים". איש המלים הוא, ועל כן אמר בדיוק את אשר התכוון לומר. אתמול (ראשון), בשיחתו עם רזי ברקאי, הגן על דבריו משלשום ונתן להם משנה תוקף. ליתר דיוק, הוא שלל כל אפשרות של פליטת פה.
"אני מתנגד להשוואות לנאצים", אמר עמוס עוז בבוקר יום א' והרביץ בנו שיעור ברשע לסוגיו. "ההשוואה שעשיתי ביום שישי לא היתה ל'נאצים', אלא ל'ניאו-נאצים'. נאצים מקימים משרפות ותאי גזים, ניאו-נאצים מחללים מקומות תפילה, מחללים בתי-קברות, מכים אנשים חפים מפשע וכותבים סיסמאות גזעניות".
הסבר מביך מעט, מפי איש המלים. האומנם עובר קו הפרדה בין "האלה" ל"ההם"? האם כל אחת מהקבוצות פועלת על-פי סידור עבודה אחר? כל קבוצה וטבעה, כל פעיל וסגנונו? האומנם מתקיים מכנה משותף בין ה"ניאו" שלהם ל"ניאו" שלנו?
"ניאו-נאצים עבריים", שער "ידיעות אחרונות", 11.5.14
עמוס עוז, כמו ישעיהו ליבוביץ בזמנו, בסך-הכל רצה לזעזע. הוא הסביר זאת במפורש. הוא ביקש לשווק באמצעות ההלם התקשורתי מן הדימוי הניאו-נאצי את רעיון שתי המדינות שליבוביץ ביקש לקדם לפני חמישה עשורים. ליבוביץ הוא בעל זכויות היוצר על החיבור בין יהודים לנאצים. הציבור הישראלי לא סלח לו על הזיווג הזה, ובלי שהוציא כנגדו פסק הלכה רשמי, הפך אותו לאנקדוטה – גם אם חלקים ניכרים בציבור לא שללו את תקפותה של תפיסת שתי המדינות.
זה מה שעלול לקרות לעמוס עוז. השימוש המופרז בכינוי הגנאי המקורי הטעון כל-כך "נאצי" יצר שתי תופעות מנוגדות, ואולי משלימות. מצד אחד זילות גמורה של המושג, ומצד שני קדושה מופרזת. נהג שחותכים לו את נתיב הנסיעה מטיח "נאצי" בחותך, ומנגד מבזבזים המחוקקים אנרגיות סרק על חקיקת חוק שיאסור שימוש במושג "נאצי" ובסמליו.
לאיזה מחנה משייך את עצמו עמוס עוז, למוזילים או למקדשים? לא לגמרי ברור. אבל דבר אחד ברור: במקום לקרב, הוא מרתיע. במקום לעורר מחשבה, מוסט הדיון לשאלה מהי מידת הסלידה הראויה לכינוי המקורי או לגרסתו החדשה.
אם לערוך בקרת נזקים מהירה, הרי שעמוס עוז – שחשב אולי שהוא פונה באופן אינטימי לקהלו הנפעם בצוותא – סיפק ל"ידיעות אחרונות" עמוד שער טבלואידי פלוס שני עמודי פנים לוהטים לתבל בהם את יום החולין, והרים להנחתה לרכש החדש, בן-דרור ימיני, שנחלץ להתייצב מולו באותו גיליון ולעמוד על ההבדל בין "ציירי הגרפיטי ומפנצ'רי המכוניות" מיצהר לבין הניאו-נאציזם האירופי.
עמוס עוז, כך נראה, לא גייס בפרובוקציה הקטנה ולו חייל נוסף אחד למחנה שתי המדינות – וייתכן שגרם לעריקה או שתיים. חבל שלא מיהר לנסח מחדש את מלותיו בטרם נחקקו בסלע, למען קהלו הרחב, המגוון, הרואה בו אחרון החכמים. כמה חכם היה אילו מיהר להציע התנצלות-נימוסין אצילית, ולו כדי שלא יאבד הקשב לנושא החשוב באמת – לנזקי הכיבוש המכרסמים בנו. השאלה מיהו ניאו-נאצי יכולה לחכות.