אם תיעמדו בלב כרך אמריקאי ותזרקו אבן לכיוון אקראי, יש סיכוי לא רע שתפגעו באדם שהשאלה שהכי מעסיקה אותו בימים אלה היא: "האם עדנן סייד אשם או לא?".

סייד (Syed), אמריקאי ממוצא פקיסטני, היה נער בן 17 כשהואשם ב-1999 ברצח האקסית שלו, היי מין לי (Hae Min Lee). גופתה נמצאה באזור מיוער בשולי פארק בבולטימור, עיר מגוריהם של השניים, שישה שבועות אחרי שהוכרזה כנעדרת וזמן-מה לאחר שחברו של סייד, ג'יי, הסגיר אותו למשטרה. למרות חולשתו הראייתית של התיק והעדר כמעט מוחלט של ממצאים פורנזיים, סייד הורשע ונידון למאסר עולם. עד כה ריצה 15 שנה ממנו. ואולם, ייתכן שזה לא סוף הסיפור.

מי שהחליטו לחזור לתיק הנשכח הם יוצרי הפודקאסט המעולה "Serial", שבימים אלה בוחנים מחדש את השאלות הלא-פתורות הרבות האצורות בו. הם עושים זאת באמצעות תחקיר עיתונאי מרשים במיוחד, המבוסס על עושר בלתי נתפס של פרטים. אלה מונגדים בממזריות גדולה לאופן ההגשה הקז'ואלי במפגיע של היוצרת והמפיקה-שותפה שרה קוניג (Koenig).

לא יהיה מופרך לקבוע ש"סיריאל" היא העבודה העיתונאית המעניינת ביותר כרגע בשטח. לא בכדי היא הושוותה בעיתונות האמריקאית המסורתית ל"בדם קר", סדרת הכתבות האפית של טרומן קפוטה ב"ניו-יורקר" על פרשת רצח משפחת קלאטר (שהפכה בהמשך לספר ולסרט).

החיים האמריקאיים האלה

"סיריאל" ("סיפור בהמשכים", אך גם "סדרתי" – הדהוד, אולי, לכיוון עלילתי שהסדרה עתידה לקחת בהמשך) היא ספין-אוף של תוכנית הרדיו האהובה "This American life", שמשודרת ברדיו הציבורי האמריקאי (NPR) כבר 19 שנה ונחשבת לפופולרית ביותר בארצות-הברית. "דיס אמריקן לייף" היא תוכנית בת שעה המורכבת מפסיפס מגוון מאוד של אייטמים – כתבות מגזין, סיפורים קצרים (בין השאר, לא מזמן, של אתגר קרת) ועוד – כשהמאחד ביניהם הוא הכותרת שנבחרה לאותו הפרק.

לפני כשנה יצרה מכרהּ של עדנן סייד קשר עם אחת המפיקות של "דיס אמריקן לייף", שרה קוניג שמה – היא זכרה אותה מתקופתה ככתבת בעיתון "בולטימור סאן" – וביקשה לעניין אותה בחומר שאספה במהלך השנים בנוגע לסיפור רציחתה של לי.

קוניג, שסיקרה את הסיפור בזמן אמת, זיהתה את הבוננזה והציעה בישיבת מערכת של "דיס אמריקן לייף" ליצור תוכנית צדדית שתתמקד לשם שינוי בסיפור אחד בלבד ותצלול לעומקו לאורך עונה שלמה. היא קיבלה אישור עקרוני, והחלה להריץ את הניסוי ממרתף ביתה, בשיתוף עם מפיקה נוספת של "דיס אמריקן לייף", ג'ולי סניידר. "סיריאל" קרמה עור וגידים.

התוכנית הושקה ב-3.10.14, אז הועלו לאתר התוכנית בבת אחת שני פרקיה הראשונים, כשמדי יום חמישי מתפרסם פודקאסט חדש באורך משתנה (בין 35 דקות לשעה), מלווה בעדויות מצולמות, מסמכים ועוד.

במהלך חייה הקצרים – עד כה שודרו שבעה פרקים – הפכה "סיריאל" לסוד השמור הנפוץ ביותר בארצות-הברית. היא התנחלה בתוך זמן קצר במקום הראשון בדירוג ההורדות של iTunes, ולא משה ממנו מאז (להבדיל מ"דיס אמריקן לייף", היא אינה משודרת במקביל גם על גלי האתר; הפודקסטים של שתיהן זמינים בחינם באתר התוכנית). נכון למועד כתיבת שורות אלו, היא הפודקאסט המואזן ביותר של "איי טיונז" בארצות-הברית, קנדה, אנגליה, אוסטרליה ומדינות נוספות.

כמעט כל מאמר שנכתב על הסדרה עד כה נפתח ב"גילוי נאות" מצד הכותב המעיר שגם הוא, כמו כל מי שהוא מכיר, מכור לתוכנית, וממשיך משם לניסיון לפצח את סוד הקסם הנרקוטי. בראיון ל"אטלנטיק מגזין" סיפרה המפיקה-השותפה סניידר ש"כולנו מעט בשוק מטירוף תשומת הלב שמתחולל סביבנו".

שאלת החפות

עם השקתה, סיפרו יוצרי "סיריאל" שהם מבקשים להעמיד מקבילה רדיופונית לסדרות המופת של HBO (אחת מהן, "הסמויה", עסקה גם היא בבולטימור, ואף הקדישה את עונתה החמישית ל"בולטימור סאן"), ולבנות סיפור מרובד שייחשף שבוע אחר שבוע, כזה שיגרום למאזין להמתין לפרק הבא ממש כשם שהמתין להיווכח מה תהיה ההתפתחות העלילתית הבאה ב"שובר שורות". לכותרת ראיון עם היוצרים במגזין המקוון "Mother Jones" אף נבחר עבור "סיריאל" התיאור: "'דיס אמריקן לייף' פוגשת את 'בלש אמיתי'".

ואכן, זה חלק מסוד קסמה של התוכנית. סיריאל מוקלטת תוך כדי תנועה – כל פרק מוקלט ימים אחדים לפני העלאתו לאתר – ופונה מדי שבוע לאפיק חדש לגמרי ולרוב גם בלתי צפוי של הסיפור. היא נוטלת דמות, פרט, לוקיישן או נושא שכיכב במשפט, וחופרת בו – במובן הטוב של המלה – תוך הפגנת גישה מעוררת קנאה לפרוטוקולים, לתמלילים ולעדויות. כפי שסניידר העידה בראיון ל"ניו-יורקר", היא סבורה שהיא יודעת כיום על התיק יותר מאשר ידע צוות ההגנה של סייד (שאלת איכות הייצוג המשפטי שקיבל, כך הובטח, תעלה בהרחבה בהמשך העונה).

החשיפה ההדרגתית של הסיפור מאפשרת לקוניג לתמלל את לבטיה האינסופיים בנוגע לשאלת אשמתו של סייד: היא משנה את דעתה מדי פרק כמעט ולעתים גם במהלכו; מציינת טרם חשיפת פרטי מידע חדשים שמעמידים את גרסת סייד באור בעייתי ש"מה שאני עומדת לומר עלול להיראות רע מאוד מבחינת עדנן"; ובתוכנית האחרונה אף הודתה באוזני דמות אחרת בסיפור ש"היום אני קצת מבואסת על עדנן", כלומר בשל התחזקותה הזמנית של האפשרות שאכן ביצע את הרצח.

ההערות של קוניג בעניין כה תכופות, עד שלעתים נדמה כי הסוגיה המעניינת באמת על הפרק אינה אם סייד אשם, אלא אם יוצרי התוכנית כבר יודעים את התשובה לכך. בראיונות שנערכו עימם הם מקפידים לשמור על עמימות גמורה בעניין ולא להסגיר אם גיבשו עמדה סופית לכאן או לכאן, וכתוצאה מכך מאפשרים לשאלה להמשיך להדהד ברקע המשדרים ולשמש אחד ממנועי העניין בהם.

באחד המאמרים שנכתבו על "סיריאל", במגזין המקוון "סלייט", הובעה סקפטיות מסוימת ביחס לאפשרות שקוניג וחבריה באמת לא גיבשו עדיין את דעתם. "אם קוניג אכן לא החליטה אם היא חושבת שסייד אשם או חף מפשע, הרי שמה שהיא עושה רדיקלי ביותר במונחים של דיווח על פשע", הבהירה הכותבת האנה רוזין. "לחשוף את עצמך לקהל שלך לפני שאתה עצמך ביססת את עמדתך לגבי חשוד בפשע זה דבר מפחיד לעשות". היא עצמה, הודתה, לא היתה חולמת לעשות כך.

מעבר לשאלת ההעזה הפרטית, יש למהלך גם היבטים מוסריים. במאמר שצוטט לעיל מה"אטלנטיק" נשאלה השאלה, מה מידת הלגיטימיות ביצירת עניין בלב המאזין בנושאים הנוגעים – בניגוד לסדרות הבדיון של HBO – למהלך חייהם של אנשים אמיתיים, וכמו כן, האם המאזינים מרותקים לתוכנית בשל הדין-וחשבון החשוב שלה בנושא מערכת הענישה האמריקאית, או שהם מחלצים ממנה בידור טוב שנשען על כאבן של משפחות אבלות?

התשובה היתה שאין בעייתיות אתית מיוחדת ב"סיריאל", אולם בשל המדיום המיוחד שבו נמסר הסיפור – באופן מושהה, שבוע אחר שבוע, ללא ידיעה ברורה מה עומד לקרות, היא מהדהדת בצורה מועצמת סוגיות המלוות את העיתונות מתחילת דרכה.

מבט למנגנון

כפי שכבר הובן, הגישה העיתונאית של קוניג היא היפר-רפלקטיבית, כלומר כזאת המדובבת כל העת את אופן העבודה על הסיפור, במקביל למסירתו. וזהו ההיבט שובה הלב הנוסף של התוכנית. ברגעיו הקומיים הוא עשוי לבוא לידי ביטוי בסניטה קלה בעוזרת שלה דיינה, שהודבקה על גבי סרט ההקלטה לאחר מעשה (כלומר לאחר ששבה לאולפן משהות משותפת עימה בשטח).

ברגעיו הטיפוסיים, הוא מתאר בשוויון נפש את תהליכי העבודה על הסיפור, בזה  אחר זה: מסמך אחרי פגישה אחרי פרוטוקול אחרי יציאה לשטח. ההודעה הגנרית של חברת הטלפוניה האמריקאית על שיחת גוביינא חדשה שהתקבלה – רפרנס לשיחות הרבות שערכה קוניג עם סייד מהכלא השמור ביותר במדינת מרילנד – אף שולבה בפתיח, מסמלת את הניסיון להעניק ביטוי בחזית התוכנית לנעשה מאחורי הקלעים.

יש בשקיפות הזאת כדי לחשוף את מנגנון העבודה העיתונאי במלוא יופיו. אמנם, לא נחשפים פרטי הפרטים, כגון כיצד הושג המסמך הנידון או מה היה כרוך באיתורו הפיזי של אדם זו או אחר, אולם די לשמוע את קוניג מתחבטת מה יהיה מהלכה הבא כדי לספוג משהו מהרומנטיקה העיתונאית הכרוכה בתחקיר סבוך ומורכב.

הבחירה הממזרית של היוצרים להפוך את התהליך העיתונאי לסיפור לא פחות חשוב מהתיק המשפטי היא חלק ממה שעושה את "סיריאל" למה שהיא. יתר על כן, היא משיבה לעיתונות, ובפרט לתחקיר העיתונאי, את מה שנדמה לעתים שהולך ודוהה מהם – הרוקנרול.