בתחילת החודש, במהלך הימים שבין כסה לעשור, הודיע יעקב שחם על פרישתו מהרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, וככל הנראה מעולם הרגולציה הטלוויזיונית, לפחות לעת עתה. בכך נסתתמו תקוותיו המגלומניות מהשנים האחרונות להתמנות לרגולטור-העל של הטלוויזיה בישראל, לכשיוקם ה-FCC הישראלי, המכונה כאן "ברית המועצות".
כך יצא שהאיש שמפקח על הטלוויזיה שלכם הוא אדם בעל אינטרסים בעולם הפרסום, בעולם הפוליטי ובשוק הטלוויזיה
בראיון שהעניק במסגרת תחקיר שפירסמתי יחד עם איתמר ב"ז ב"העין השביעית" בשנה שעברה, הכריז כי הוא "האיש המשפיע ביותר ברשות השנייה", והצהיר כי הוא רואה עצמו מועמד מוביל לתפקיד הרם ביותר בתחום: "אם טובת העניין והצלחת 'ברית המועצות' תעמוד בפני מקבלי ההחלטות, יש לי הערכה סבירה שאני אהיה מועמד טוב", אמר אז, והוסיף, "ואפילו יותר מזה". כך חולפת תהילת עולם.
פרישתו של שחם היתה, כך נמסר, "ממניעים אישיים", אך ברקע עמדו הערכות מבוססות כי סיכוייו להיבחר בשנית למועצת הרשות קטנו לנוכח ערימת ניגודי העניינים שגרר עימו למועצה; ערימה שהלכה ותפחה בשנה האחרונה, והביאה בשיאה להמלצתה של היועצת המשפטית של הרשות, הילה שמיר, שיימנע מהצבעה על מינויו של יוסי ורשבסקי למנכ"ל ערוץ 10, בשל החברות הקרובה בין השניים. מדובר, אגב, באותה יועצת משפטית שעד לאחרונה קבעה כי "אין בסיס לטענת ניגוד העניינים" בנוגע לשחם.
שחם, שסך שנותיו כיו"ר ועדות פיקוח על תוכן טלוויזיוני (ברשות השידור ואחר-כך ברשות השנייה) מגיע לתריסר, הביא עימו לתפקידים הללו תמהיל של עסקנות מפלגתית, מערכת קשרים מסועפת עם גורמים פוליטיים, התחככות קרובה עם הגורמים המפוקחים (שאת בכיריהם מנה בהתפארות כמיטב חבריו), נטייה להתערב בתכנים ולשים רגל לתחקירים שאינם תואמים את השקפת עולמו, ופה גדול שסיבך אותו בצרות, אך גם תרם לבולטות תקשורתית גדולה יותר שלו משל רוב הקולגות עם התדמית האפרורית משהו.
כבר כשנבחר להיות חבר במליאת רשות השידור ב-2002, והוקפץ בפתאומיות לתפקיד ראש ועדת הטלוויזיה בה, נראה המינוי של איל העיתונות הצהובה מחיפה – האיש שהתגאה בכך שביסס את המקומון שלו, "ידיעות חיפה", על תערובת של רכילות בצתית, יומנים סמי-אירוטיים ופרסום סמוי – כמכסה לסיר הלא נכון. ועדת רביבי ביקשה לפסול את המינוי, אך שחם הצטייד במכתבי המלצה של חברו מחיפה, נשיא בית-המשפט המחוזי ולימים מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, ומראש הממשלה אריאל שרון, שהפליג בשבחיו.
מימין: אריאל שרון (מליץ יושר), ארנון מוזס (שותף), משה כחלון (ממנה), מיכה לינדנשטראוס (ממליץ). (צילומים: פלאש 90)
חלקים נכבדים מתקופתו ברשות השידור ניצל שחם למאבקים קולניים ומשפטיים באגפי התחקירים של ערוץ 1, במיוחד "מבט שני" ועורכו איתי לנדסברג-נבו, שנאלץ כמעט בכל עונה לעבור "זובור" במליאה. שחם הצהיר תמיד שהוא "אוהב תחקירים", אך כשהתבקש לגונן על הנשכניים שבהם, למשל אלה שהעזו למתוח ביקורת על צה"ל, דרש לפסול אותם. כך למשל את הסרט של ניר טויב ז"ל, "אשמה ותהילה", דרש לא לשדר כיוון שהחומר לא הגיע מ"מחלקת ההיסטוריה של צה"ל".
את כל הערבוביה הזאת – שהפכה אותו לספק רגולטור, ספק עורך-על מטעם עצמו – העביר איתו גם לרשות השנייה. אלא ששם היה נדמה שכוחו רק גדל, כמינויו של משה כחלון, שר התקשורת וחבר בחוג הידידים של שחם. כבר בישיבה הראשונה של מועצת הרשות מונה, לתדהמתם של החברים הטריים, ליו"ר ועדת הטלוויזיה (בהליך שספג ביקורת קשה בדו"ח מבקר המדינה).
מי שנחשב לבעל מחשבה עצמאית מדי קיבל משחם הבהרה שיתקשה למצוא מקום בוועדה שלו. עד מהרה הבינו החברים למי יש במועצה החדשה גיבוי מלמעלה, והרימו יד בשקט כדגים. את טרוניותיהם מההליך הפסול השמיעו, אם בכלל, מאחורי הקלעים.
ראש עיריית חיפה, יונה יהב (צילום: שי לוי)
כראש ועדת טלוויזיה, ובהמשך כיו"ר ועדת שחם לאסדרת השידורים המסחריים, סחב עימו שחם פקעת סבוכה של ניגודי עניינים, שאותם חשפנו בשורה של כתבות (1, 2, 3, 4) ב"העין השביעית". ניגודים אלה נבעו ממערכת קשריו הענפה עם פוליטיקאים, מחברותו הקודמת במרכז הליכוד, משותפותו עם ארנון מוזס ב"ידיעות חיפה" (מוזס הוא הבעלים, שחם הוא המנכ"ל, העורך והמייסד), מקרבתו הפוליטית אל ראש עיריית חיפה יונה יהב (שמינה אותו לתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של המוזיאונים העירוניים) ועוד. כך יצא שהאיש שמפקח על הטלוויזיה שלכם הוא אדם בעל אינטרסים בעולם הפרסום, בעולם הפוליטי ובשוק הטלוויזיה.
כפי שנחשף בעקבות פניותיו של עו"ד אלעד מן ותנועת "הצלחה" לשר התקשורת, שחם חתם כנדרש על הסכם התחייבות למניעת ניגוד עניינים עם כניסתו לתפקיד, אך בפועל לא הצהיר על כל ניגודי העניינים שבפניהם הוא עלול לעמוד – למשל, במסגרת חברותו האישית והממושכת עם יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10, שאת שידוריו אישר ושעסק בשלל פרשות הנוגעות לו.
מכמה מניגודי העניינים שעליהם הצהיר בהסכם בחר שחם להתעלם כליל בזמן אמת. כך כאשר עמד בראש "ועדת האיתור" לחברי דירקטוריון חברות החדשות והמליץ בחום על מועמדים המקורבים אליו מחיפה; כך כאשר עסק כיו"ר ועדה באסדרת הפרסום הטלוויזיוני, שלו השלכות ישירות ועקיפות על שוק הפרסום של העיתונות הכתובה שבה הוא מעורב; בפרשת אדלסון; כאשר בחר את חברו האישי ומליץ היושר שלו גבי וימן לחבר בוועדה המיוחדת; או כאשר הגיע לדיונים בחידוש המכרזים לזכייניות ערוץ 2 – עוד כשהיה חבר מליאת רשות השידור. למרות שלל הפרסומים, התחייבויותיו בפני משרד התקשורת לא להיקלע לניגוד עניינים הפכו בפועל לאות מתה.
מהם הלקחים שאפשר ללמוד מעידן שחם? יש הרבה, אבל הנה שניים בולטים:
1. את הסכמי ניגוד העניינים של רגולטורים יש לדרוש לחשוף כבר מהתחלת הקדנציה, כדי שאפשר יהיה לעקוב אחר יישומם.
2. ניסיון ארוך טווח בתחום הרגולציה שנצבר לאורך זמן, מהסוג שבו התגאה שחם, אינו בהכרח יתרון.
לאורך השנים האחרונות היה מרתק לראות כיצד בשיחות פרטיות מטיחים בכירי הרשות השנייה ביקורת קשה בשחם ובהתנהלותו ברשות, אבל כאשר מגיעה העת לשים בפניו מחסומים – מקבלים רגליים קרות, מתקפלים ואומרים הן. יש אם כן מקום להזכיר כאן לקח שלישי:
3. חברי מועצה אינם צריכים להירתע מהעברת ביקורת על אחד משלהם, אם הוא מטיל בהתנהלותו צל על היושרה של החבורה כולה.