"על בסיס עובדתי הערעור לא יכול להתקבל", הבהיר השופט אורי שהם לקראת סיום הדיון שנערך שלשום בבית המשפט העליון בירושלים, ובכך כמעט וסתם את הגולל על התביעה שהגישה ליאורה-גלט ברקוביץ' נגד עיתון "הארץ".
פסק הדין יינתן בהמשך, ולפי רמיזות השופטים הם לא צפויים להיכנס בעובי הקורה של הסוגיות העקרוניות שעלו במהלך הדיון, ובכל זאת היה מעניין לשמוע את עמדותיהם של שופטי העליון יצחק עמית, סלים ג'ובראן ושהם לגבי היחסים הראויים בין מקור לעיתונאי, ובין מקור ועיתונאי למדינה.
ברוך קרא ועמוס שוקן, בית המשפט העליון, 1.10.14 (צילום: אורן פרסיקו)
גלט-ברקוביץ' היתה פרקליטה ותיקה ובכירה בפרקליטות כאשר הדליפה בשנת 2003 מסמכים מחקירתו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון לעיתונאי "הארץ" ברוך קרא. בעקבות פרסום החשדות נגד שרון נפתחה חקירה לאיתור המדליף. בעזרתו של עיתונאי ערוץ 2 משה נוסבאום, שקיבל מקרא העתק של חלק מהמסמכים המודלפים, חשפה המשטרה את גלט-ברקוביץ' כמקור. היא הועמדה לדין פלילי, הורשעה ואיבדה את עבודתה.
השופט שהם: "האם אני מדייק בזה שאני אומר שאתם טוענים שהעיתונאי ברוך קרא היה צריך להיות יותר צדיק מהאפיפיור?"
בשנת 2007 תבעה הפרקליטה את "הארץ" וטענה כי נחשפה בגין התרשלות של קרא והמפקחים על עבודתו בעיתון. ארבע שנים מאוחר יותר דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה, אך גלט-ברקוביץ' ערערה לבית המשפט העליון. את גלט-ברקוביץ' ייצגו בערעור עורכי-הדין צבי בר-נתן, רקפת פלד, אפרת רוזנר ומירב שגיא. את "הארץ" ייצגו עורכי הדין זאב ליאונד, מנחם ויצמן, אלון נדב, דור ליאונד וליאור ויגננסקי.
עו"ד בר-נתן, בא כוחה של גלט-ברקוביץ', טען בפני שופטי העליון כי בלב הערעור שני מעשים שביצע קרא, בהם הפר את התחייבותו העקרונית לשמור על זהותה של גלט-ברקוביץ' מפני גילוי. הראשון - העברת המסמך שקיבל ממנה לגורם שלישי, במקרה הזה העיתונאי נוסבאום. השני - פרסום כתבה על בסיס מכתב פרטי שקיבל מגלט-ברקוביץ', מכתב אשר לא הופץ מעולם בתפוצה רחבה.
"כאשר מישהו מעביר מסמך לצד שלישי, הוא צריך להבטיח שיש איזה שהם אמצעי שליטה על צד שלישי ועל השימוש שהוא יעשה בחומר כדי למנוע את הפגיעה כלפי המקור", טען עו"ד בר-נתן. "לכן אני סבור שבעצם ההחלטה להעביר את זה לצד שלישי אתה לא יכול לעשות את זה בסגנון של שגר ושלח. פה נדמה לי שהופרה חובת הזהירות".
משה נוסבאום, כתב חדשות ערוץ 2, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, 14.12.10 (צילום: "העין השביעית")
נוסבאום, שקיבל בפקס העתק מאחד המסמכים שהדליפה גלט-ברקוביץ', פרסם ידיעה עם תצלום המסמך בחדשות ערוץ 2. בכך לא חרג מהנוהג המקובל. אולם לאחר שנפתחה החקירה לאיתור המקור, הוזמן נוסבאום לפגישה עם ראש צוות החקירה ערן שנדר. בעדותו בבית המשפט הודה נוסבאום שהופיע לפגישה עם שנדר ואף הציג בפניו את העתק המסמך שקיבל מקרא ופרסם בטלוויזיה.
לפי התיעוד של שנדר, אגב, באותו היום ממש הוא יצר קשר עם אדם המכונה "נשר" והזמין אותו לפגישה. אותו "נשר" לא רק שהציג בפניו את המסמך המודלף, אלא גם העביר לו אותו. נוסבאום הכחיש בתוקף כי הוא אותו "נשר", אבל מכל מקום המסמך שהגיע בסופו של דבר לידי שנדר עבר בדיקה במעבדות המשטרה ונמצא כי הוא תואם את עותק המסמך שהיה בידי גלט-ברקוביץ'. הפרקליטה הוזמנה לחקירה והודתה בהדלפה.
האם קרא היה צריך להבהיר לנוסבאום כי אל לו להציג את המסמך לצוות החקירה לאיתור המדליף? האם היה צריך בכלל להעלות על הדעת שיוקם צוות חקירה כזה ושנוסבאום עלול לשתף איתו פעולה באופן כה בוטה? עו"ד בר-נתן השיב בחיוב. "מתקיימת מערכת גומלין ענפה מאוד בין הכתבים לענייני משטרה לבין המשטרה", טען בפני בית המשפט העליון, "ולכן צריך היה לנהוג במשנה זהירות ולצפות את האפשרות שבמסגרת שיתוף הפעולה בין עיתונאי לענייני משטרה לבין גורמים בכירים במשטרה, שהם מטה לחמו, חלילה עלול להיות מצב כזה".
השופטים הסתייגו מטענות באי כוחה של התובעת.
"האם אני מדייק בזה שאני אומר שאתם טוענים שהעיתונאי ברוך קרא היה צריך להיות יותר צדיק מהאפיפיור?", שאל השופט שהם. "היו הסכמות מסוימות ולפי קביעות בית המשפט הן קוימו אחת לאחת, אלא שאתם אומרים שהוא היה צריך להיות יותר זהיר ממה שהיא ביקשה, ולעשות פעולות מסוימות שגם אם היא לא חשבה עליהם הוא היה צריך לעשות אותם?".
עו"ד בר-נתן השיב בחיוב. לטענתו, קרא היה בעל ניסיון רב ביותר בעבודה מול מקורות מאשר גלט-ברקוביץ' מול עיתונאים, ועל כן עליו היתה מוטלת האחריות להקפיד הקפדה יתרה כי היא לא תיחשף. כך גם ביחס לידיעה שפרסם קרא על סמך המכתב הפרטי שהעבירה לו גלט-ברקוביץ'. לטענת עו"ד בר-נתן, הטקסט בידיעה זו היה דומה מדי לטקסט שכתבה גלט-ברקוביץ' במכתב, ועל כן החוקרים יכלו להבין שהמכתב היה ברשות קרא, ומכאן שגלט-ברקוביץ' היא המקור.
השופט שהם הסתייג. "כשמקור חושף ידיעה כזו חמה ולוהטת שיכולה לעורר הדים ציבוריים וכו', הוא גם מטבע הדברים לוקח איזה שהוא סיכון", אמר. "הוא נותן את המכתב וברור שעל רקע המכתב הזה תתפרסם כתבה. אפשר לנסח את זה יותר בזהירות, לטשטש את הדברים, מה שנעשה נעשה בלשון רבים ודברים כאלה. אבל אי אפשר לרדת לרזולוציות כאלה ולומר שאילו הוא היה מנסח זאת טיפה אחרת הכל היה בעצם משתנה".
עו"ד בר-נתן התריע כי אם לא יפסוק בית המשפט שעל העיתונאי חלה חובת זהירות נכבדה כלפי המקור, יהא לכך "אפקט מצנן" על מקורות, שיהססו בעתיד אם להעביר בכלל מידע לעיתונאים.
"מהצד השני", טען השופט שהם, "יכולה להיקבע כאן הלכה שתטיל נטל מאוד כבד על מי שמקבל מהמקור מידע ומפרסם. יש כאן משוואה מסוימת וצריך לשמור על איזשהו איזון. מצד אחד אתה צודק שיהיו פחות מקורות, מצד שני אתה מעביר כאן נטל לכתב שכל מילה צריכה להישקל במאזנים כאלה שמא..."
ענת קם בבית המשפט העליון, 31.12.12 (צילום: יונתן זינדל)
השופט עמית תקף את היחסים בין מקור לעיתונאי מזווית מעט שונה, ורמז בדבריו בין היתר לתביעה נוספת שעומדת בימים אלה למבחן בית המשפט, תביעתה של ענת קם, גם היא נגד "הארץ". בלב תביעה זו טענה דומה, כי התרשלות העיתון ועובדיו הביאו לחשיפתה כמקור וגרמו לה נזקים כבדים.
"שניכם נמצאים באותו מתרס", אמר השופט שהם לצדדים. "שניכם דוגלים בחופש העיתונות. השאלה שהטרידה אותי, האם לא חסר לנו כאן צד, האינטרס הציבורי? תראו איזה מצב לכאורה אבסורדי. דיני הנזיקין, מטרתם להעלות את סטנדרט הזהירות. כשאנו מטילים אחריות על רופא אנו רוצים שסטנדרט הזהירות של הרופא יהיה גבוה יותר. כאן נוצר מצב אבסורדי שמצד אחד, במקרה תאורטי לחלוטין, של מישהו שמדליף סודות צבאיים, לחברה יש אינטרס לתפוס ולהעניש אותו. ביד אחת החברה תופסת ומענישה אותו וביד השניה היא מנסה להגיע לסטנדרט זהירות של העיתונות כדי שלא תתפוס אותו בפעם הבאה?".
עו"ד בר-נתן השיב כי האינטרס הציבורי הוא גם שעיתונאים יקבלו מידע ממקורות ויפרסמו אותו. בר-נתן הזכיר כי במקרה של גלט-ברקוביץ' היא הדליפה מידע על חקירה בחשד לשוחד שקיבל ראש הממשלה, ועשתה זאת ערב בחירות, כדי למנוע מצב שהציבור יגיע לקלפיות בלי לדעת על כך.
"אתה מבקש מבית המשפט שיעלה את סטנדרט הזהירות לעיתונאי כדי שבפעם הבאה לא יתפסו את מי שמדליף סודות ביטחוניים", התעקש השופט עמית. "האם לא צריך כאן מישהו שיגן על האינטרס הציבורי?".
השופט עמית: "נוצר מצב אבסורדי. מי שמדליף סודות צבאיים, לחברה יש אינטרס לתפוס ולהעניש אותו. ביד אחת החברה תופסת ומענישה אותו וביד השניה היא מנסה להגיע לסטנדרט זהירות של העיתונות כדי שלא תתפוס אותו בפעם הבאה?"
"אם חלילה תצא הלכה שאומרת שמי שמדליף באופן עברייני מידע שיש אינטרס ציבורי ממשי בפרסומו פועל באופן שתקנת הציבור מצדיקה אי מתן הגנה לו", השיב עו"ד בר-נתן, "אני חושב שיהיה לזה אפקט מצנן ופוגעני".
"אולי זו לא תשובה גורפת", הציע השופט עמית, "אולי התשובה היא 'תלוי'?".
"נכון מאוד, יתכן מאוד שהתשובה היא 'תלוי'", השיב עו"ד בר-נתן. "וההבחנה בין מסירת מאות ואלפי מסמכים צבאיים מקוריים לעיתונאי, שהוא בלתי מסווג ובלתי מורשה, לבין מצב שבו חשיפת עובדת קיומה של חקירה פלילית חמורה נגד ראש ממשלה מכהן ערב בחירות, זה מקרה שונה לחלוטין. אני חושב שהאינטרס הציבורי המובהק שזה יתגלה. למה זה התגלה באופן עברייני? משום שמי שצריך היה לשקול האם הציבור צריך לדעת את זה [היועץ המשפטי לממשלה דאז, כיום שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין], נדמה לי שלא איזן נכון את הדברים".
"ברור לך שזה גם אינטרס של הכתב והעיתון לשמור על חסיונם של המקורות", העיר השופט שהם.
"לכן ציפיתי", השיב עו"ד בר-נתן, "שכשניים הולכים לדרך משותפת, שיש בה סכנה אבל יש בה גם מטרה ואידאולוגיה, אני ציפיתי שלאחר שהגרוע מכל קרה על ידי צד שלישי, שמי שבחר להעביר לו את החומר זה העיתון והעיתונאי, לאחר שזה קרה אני ציפיתי לנכונות לפצות אותה בגין הנזק שנגרם לה ולהכרה שזה יהיה לטובת העיתון, שיבוא עיתון 'הארץ' ויגיד 'אני מכיר בזה שכאשר מתרחשת תקלה כזו אני מפצה'".
"אדוני אומר הייתי מצפה לפיצוי, יכול להיות", אמר השופט עמית. "אבל אנחנו לא בשאלה האם ראוי ש'הארץ' יפצה. השאלה אם הוא חייב".
"אני סבור שהוא חייב", השיב עו"ד בר-נתן.
עו"ד זאב ליאונד (מימין), ברוך קרא ועמוס שוקן, בית המשפט העליון, 1.10.14 (צילום: אורן פרסיקו)
בא כוחם של הנתבעים הציג תמונה הפוכה. עו"ד ליאונד הדגיש בדבריו כי בית המשפט המחוזי דחה את כל טענותיה של גלט-ברקוביץ', ואימץ את כל טענות העיתון ועובדיו. בהמשך ציין כי מעיון בחומרי החקירה של גלט-ברקוביץ' במשטרה, מתברר כי בזמן אמת טענה טענות שונות בתכלית לאלה שהעלתה מאוחר יותר, בכתב התביעה. עוד הזכיר כי גלט-ברקוביץ' היא זו שהפנתה את החוקרים לדמיון בין הכתבה השנייה של קרא, שהתבססה על המכתב שהעבירה לו, לבין המכתב עצמו שהיה ברשותה.
בהמשך הדיון פנה השופט עמית לעו"ד ליאונד וניסה לבדוק האם העיתון יסכים לפצות את גלט-ברקוביץ' בלי להודות באחריות כלשהי לרשלנות מצדו. "האם אין סוג של חובה מוסרית, להבדיל ממשפטית, על העיתון שיכולה לגרום לזה שנשפה את הגברת על סכום מסויים", שאל השופט עמית.
"התחושה של ברוך קרא היתה, בטח עם הגשת התביעה והשקרים במהלך הדיון, היתה תחושה של בגידה מצידה", השיב עו"ד ליאונד. "[...] התחושה היא שההליך, הפרסום שלו, ההתנהלות, גרמו נזק לעיתון 'הארץ', למוניטין של הכתב. ניסו להציג את הכתב והעורך כמי שחשפו מקור".
כשהשופטים הבינו כי אין בכוונת "הארץ" להסכים לפיצוי בלי להודות באחריות, הבהיר השופט שהם כי הערעור לא צפוי להתקבל, כפי שצוטט בראש רשימה זו. השופט ג'ובראן החרה החזיק אחריו. "הרושם שלנו", אמר לעו"ד בר-נתן, "שיהיה לנו קשה להתערב בפסק הדין. פסק הדין בנוי בצורה נכונה. גם העובדות וגם הניתוח שהיה שם היה מוצדק. האם אתם רוצים לשקול מחדש את עמדתכם?".
עו"ד בר-נתן עמד על כך שתינתן החלטה.
"אנחנו לא מתחייבים על כך", העיר השופט עמית לפני סיום, "אבל יכול להיות שפסק הדין יגרום לכל הצדדים אכזבה במישור זה שהשאלות הקשות, של מדיניות וחופש העיתונות... לבית המשפט יש 99 דרכים להתחמק משאלות קשות כשאפשר למצוא דרך אחרת. אני לא בטוח שאנחנו נלך לשאלות הקשות שברומו של עולם, כי אל תשכחו, הצד השני כאן כל הזמן מסכים אתכם. מסכים על חיסיון עיתונאי, מסכים על חובת זהירות, אז למה אנחנו צריכים להיכנס לזה?".
ע"א 9705/11