לימודי התקשורת בישראל נקלעו למצוקה קשה. מצבה הרעוע של העיתונות מרתיע סטודנטים מללמוד את התחום, והנרשמים מגלים פעמים רבות כי תוכנית הלימודים אינה מצליחה לעמוד בקצב התפתחות השוק. נוסף על כך, בשנים האחרונות נאלצים בתי-הספר לתקשורת להתמודד לא רק עם בעיות מן החוץ, אלא גם עם קושי פנימי – אינפלציה של חוגים לתקשורת.
בעשור הקודם התנפחה לה בועה של חוגים ללימודי תקשורת. בעוד שהעיתונות סבלה מהפסדים, קיצוצים וירידה מתמשכת בתקציבי הפרסום, לימודי התקשורת זכו לעדנה. מספר תלמידי התקשורת צמח שנה אחר שנה, ועימו גדל גם מספר החוגים ללימודי תקשורת בישראל. אם קצב הגידול במספר הסטודנטים לתקשורת היה ממשיך, אפשר שכל בתי-הספר לתקשורת היו יכולים להתקיים יחדיו. אולם לא רק שהמספר קפא, בשנים האחרונות הוא ירד במידה משמעותית. כעת, שלל בתי-ספר לתקשורת מתמודדים זה נגד זה על מספר קטן והולך של סטודנטים. סגירת בית-הספר כותרת של אוניברסיטת תל-אביב היא סממן מובהק לכך. גם בתי-ספר אחרים לתקשורת הודיעו על קיצוצים וצמצומים.
ד"ר הגר להב, ראש מסלול "עיתונות בעידן הדיגיטלי" בבית-הספר לתקשורת של מכללת ספיר
ד"ר הגר להב, מבית-הספר לתקשורת של המכללה האקדמית ספיר, מעריכה בראיון ל"העין השביעית" כי במהלך שלוש השנים האחרונות רשם בית-הספר לתקשורת של המכללה ירידה של כ-20% במספר הסטודנטים, במצטבר. "הירידה אצלנו קטנה ומצומצמת ביחס למקומות אחרים", היא טוענת.
יכול להיות שיש יותר מדי בתי-ספר לתקשורת בישראל?
"ללא ספק המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) הפעילה יד חופשית מאוד באישור פתיחת בתי-ספר לתקשורת. היו שנים שתקשורת היתה נורא אינית, ואנשים הלכו ללמוד תקשורת בין אם התכוונו להיות אנשי תקשורת ובין אם לא. זה נחשב יותר ממדעי הרוח וקל יותר מכלכלה ופסיכולוגיה, אז פתחו בתי-ספר לתקשורת תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה רמה, גם כשלא היה צריך אותם. הירידה במספר הסטודנטים קרתה אחרי שרוב בתי-הספר נפתחו".
על רקע ירידה זו החליטו בבית-הספר לתקשורת של ספיר שיש צורך בשינוי מקיף בתוכנית הלימודים כדי להתאימה למצב החדש, הן של שוק התקשורת והן של השוק האקדמי. בחצי השנה האחרונה, מאז מונתה ד"ר אורלי סוקר לראשת בית-הספר לתקשורת בספיר, החל מהלך נרחב שכלל איחוד מסלולים והחלפת מרצים ותכנים.
"השאלה היתה איך הופכים חזרה, עד כמה שאפשר, את העיתונאות למקצוע אטרקטיבי מבחינת הסטודנטים, ואיך מביאים אותם למצב שהם יתקבלו הכי טוב בשוק", אומרת להב. "כי מבחינתי האידיאל הוא שמישהו יבוא מספיר ומישהו יבוא מגלי-צה"ל, ושהעורך יגיד לסטודנט, 'לך יש הכשרה שיותר מתאימה לנו מאשר מה שקיבל המתחרה שלך'".
כצעד ראשון בדרך לשינוי, מספרת להב, היא ואחרים מבית-הספר לתקשורת נפגשו בחודשים האחרונים עם עורכים בכירים באתרי אינטרנט, ערוצי טלוויזיה ועיתונים, "בעיקר כאלה שמובילים איזשהו קונברג'נס (convergence)", הווה אומר התכנסות של כמה מדיות למערכת עיתונאית אחת. בפני שלל העורכים הוצגה שאלה זהה – מי הם העיתונאים שהם רוצים לשכור, מה יידרש מעיתונאי צעיר כדי להתקבל לעבודה אצלם.
"ללא ספק המל"ג הפעילה יד חופשית מאוד באישור פתיחת בתי-ספר לתקשורת. היו שנים שתקשורת היתה נורא אינית, ואנשים הלכו ללמוד תקשורת בין אם התכוונו להיות אנשי תקשורת ובין אם לא"
"הדרישה הראשונה ששמענו היתה ורסטיליות והתאמה לקונברג'נס", אומרת להב, "ואם ניקח לדוגמה את הפרויקט הגדול של איחוד המערכות ב'ידיעות אחרונות', אז מישהו שיוכל לשבת בדסק החדשות של 'ידיעות'/ynet/'כלכליסט'/xnet ולייצר את הדבר הזה". כמו כן, מוסיפה להב, העורכים דרשו עיתונאים השולטים במדיה החברתית, לא רק כצרכנים, אלא גם כיצרנים. כלומר, עיתונאים שמקדמים את עצמם בטוויטר ופייסבוק, יודעים לייצר לעצמם עוקבים ולבנות את עצמם כמותג.
הדרישה השלישית שחזרה על עצמה בשיחות עם העורכים נוגעת למעמדו המידרדר של העיתונאי. העורכים הבכירים דרשו כתבים שמספקים את החבילה המלאה, מה שמכונה "Backpack Journalism" ("עיתונאות תיק גב"). "המנוצלים ביותר", מגדירה אותם להב בחיוך. הכוונה היא לעיתונאים שבתיק הגב שלהם יש כל הציוד הדרוש כדי לתת מענה לשלל המדיות שעבורן הם מייצרים תכנים: כתיבת טקסט, צילום תצלומי סטילס ווידיאו, עריכת סרטונים ושיגורם למערכת. להב נוקבת בשמו של כתב חדשות ערוץ 2 באינטרנט יוסי זילברמן, מבוגרי ספיר, כדוגמה לעיתונאי שכזה.
כדי להתאים את תוכנית הלימודים לצרכים הללו הוחלט בבית-הספר לתקשורת של ספיר לוותר על החלוקה המסורתית בין המדיות. לא עוד לימודי עיתונאות כתובה, לימודי עיתונאות טלוויזיה ולימודי עיתונאות רדיו, אלא לימודי "עיתונות בעידן הדיגיטלי", שמו של המסלול החדש שבראשו עומדת להב. החל מהשנה הקרובה מאחד מסלול זה את לימודי העיתונאות הכתובה והטלוויזיונית, ובהמשך אמורים להצטרף למסלול גם לימודי הרדיו. "השוק עושה איחוד, אז אנחנו עושים איחוד", היא מסבירה. "זו המטרה המרכזית".
השינוי נעשה רק כעת, אולם ההבנה כי הוא נדרש עלתה בה כבר לפני שנים אחדות, אומרת להב. במסגרת לימודיהם יוצאים הסטודנטים של ספיר לתקופה קצרה של התמחות. בשנים האחרונות, מספרת להב, היו מקרים של סטודנטים שנשלחו להתמחות ב"כלכליסט" ומצאו את עצמם מתמחים ב"כלכליסט TV", וכאלה שנשלחו לערוץ 2 ומצאו את עצמם באתר "מאקו". "אז הבנתי שאין שום סבירות לעשות את החלוקה הזו", היא אומרת.
במסלול ה"עיתונות בעידן הדיגיטלי", מוסיפה להב, מתמקדים בעיתונות מקוונת, כיוון שזו נקודת הכניסה של רבים מהעיתונאים הצעירים לשוק. לצד מקצוע העיתונאות המסורתי, לומדים הסטודנטים גם צילום ועריכת וידיאו וקידום תכנים ברשתות חברתיות. במלים אחרות, הסטודנטים לומדים לא רק כיצד לכתוב טקסט של ידיעה חדשותית, אלא גם כיצד לצלם ולהעלות תמונה טובה שתלווה אותו ברשת חברתית; לא רק כיצד לנסח כותרת לידיעה, אלא גם כיצד לנסח כותרת של "פושים", התרעות שכלי תקשורת משגרים למשתמשי האפליקציות שלהם.
"השוק משלם רע, אבל הוא נפתח. המשבר פותח את האפשרות להיכנס לשוק העיתונות לאנשים שלא באו מהאליטה הישראלית, מצפון תל-אביב פינת רחביה בירושלים, אלא מהפריפריה"
במקביל, תחומים שלמים נעלמו מתוכנית הלימודים. כתבת המגזין, לדוגמה. "את כתבת המגזין הרגתי, כי השדה המקצועי הורג אותה", פוסקת להב. "בתקשורת אין כמעט מגזין. יש לך את מוספי סופי-השבוע שהולכים ומידלדלים ואתר כמו 'אלכסון'. הסטודנטים אצלנו לומדים לעשות כתבות טלוויזיה של עד 5 דקות ואייטמים של עד 600–700 מלה".
עם השינויים בתוכנית הלימודים, התבצעו גם שינויים נרחבים בסגל. "החלפתי כמעט את כולם", אומרת להב. "האדם היחיד שהיה ברור שאני לא מחליפה זו ציפה קמפינסקי, אני חושבת שהיא עיתונאית בחסד, שגם עברה את השינוי ומאוד חדשנית. אילן יצחייק (ממקימי ynet והעורך הראשי של Xnet) מלמד אצלנו, גם הדס רגולסקי (עורכת 'מהדורה ראשונה' בחדשות ערוץ 2), צבי בראל...".
לא בדיוק אושיית טוויטר.
"נכון, אבל היתרון שלו הוא שיש לו גם דוקטורט בתקשורת, וגם לזה יש משמעות. חשוב לציין שהתשלום למרצה מהחוץ זה בערך 250 שקל לשעת הוראה, מה שאומר שמי שמגיע ללמד אצלנו מקרב העיתונאים זה אנשים שבאים כמעט בהתנדבות, ובאמת נותנים את נשמתם. חלק מהתשלום שאנחנו משלמים הוא במטבע אידיאולוגי, אנשים באים כדי להרגיש שהם תורמים".
מכללת ספיר (צילום: אתר מכללת ספיר)
אחת הגאוות של בית-הספר לתקשורת ספיר, מוסיפה להב, היא בוגרי בית-הספר שהפכו לכתבים המסקרים את אזור הדרום, ובהם אלמוג בוקר ושירלי סיידלר. במובן הזה להב מגלה אופטימיות. לדבריה, דווקא המצב הקשה שאליו נקלע שוק העיתונות מאפשר פתיחות גדולה יותר לעיתונאים צעירים שבעבר היה קשה להם להיכנס לתחום.
"השוק משלם רע, אבל הוא נפתח", היא טוענת. "כשאני נכנסתי ל'הארץ' יכולת להגיע פחות או יותר רק מ'חדשות' או מגלי-צה"ל. עכשיו סטודנטים נכנסים לתפקידים כמו מקדמי ידיעות במדיה החברתית בלי בעיה, או עורכי טקסטים באתרים, כי יש לך הרבה יותר טקסטים לערוך. המשבר פותח את האפשרות להיכנס לשוק העיתונות לאנשים שלא באו מהאליטה הישראלית, מצפון תל-אביב פינת רחביה בירושלים, אלא מהפריפריה. מרוויחים מעט, לא נייפה את המציאות, אבל זה לא המקצוע היחיד שמרוויחים בו מעט".
יותר עם פחות
להב, ילידת 1966, החלה את דרכה העיתונאית ב"הארץ" לקראת סוף שנות ה-80, ומלבד תקופות קצרות ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ 2, בילתה את כל הקריירה העיתונאית שלה ברחוב שוקן. להב כיהנה כראש דסק, סיקרה את לשכת ראש הממשלה בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, ובהמשך מונתה לסגנית ראש מערכת החדשות. כשנעשתה לאם יצאה למה שחשבה שתהיה חופשה קצרה מהמקצוע, אך מעולם לא שבה. במקום זאת למדה תואר שני ושלישי בתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, והשלימה פוסט-דוקטורט בבוסטון. "אחת ההחלטות המבורכות שעשיתי בחיי", היא אומרת בדיעבד על המעבר מהעיתונאות לאקדמיה. "הדור שלי זה הדור של אלוף [אלוף בן, עורך 'הארץ'], ואני מסתכלת מי נשאר חוץ מאלוף... כמעט אף אחד. המכסחת הזו שעוברת פעם בכמה שנים וחותכת את הראש של כל מי שצמח יותר מדי... יצאתי בזמן".
איך התובנות המחקריות שלך משרתות את בניית תוכנית הלימודים?
"במחקרים אקדמיים שאני עושה אנחנו רואים שיש עלייה בעומס שמוטל על העיתונאים, מה שאומר שעיתונאים מייצרים יותר אייטמים עם פחות מלים בכל אייטם. לצערי גם עם פחות הצלבות ופחות מקורות. לכן, למשל, הנושא של בדיקת עובדות נורא חזק אצלנו. דבר נוסף שמתגלה במחקרים הוא שאותו כתב מייצר את הטקסט גם לעיתון בבוקר וגם לאתר ואולי גם לשידור הטלוויזיה של האתר – אז שוב הוורסטיליות הנדרשת עולה. גם מספר התחומים של הכתבים עולה, היום אתה כבר מגיע למצב של אנשים שמחזיקים ארבעה תחומים. לשאלה הזו עוד לא לגמרי מצאתי פתרון, אבל יש לנו קורס של התמצאות בשדה, שבו כל סטודנט מקבל שני תחומים וצריך תוך מעט מאוד זמן למפות אותם, מתוך הנחה שבהמשך ייזרקו למקום אחר ויוכלו לשחזר את זה".
"כל הקונספט הזה של עיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה, עד כמה שהוא מרוט וגם אנחנו לא לגמרי מאמינים בו עד הסוף, הוא קונספט שבכלל לא נתפס אצל הסטודנטים"
עד כמה בלימודים יש מקום לערכים, שליחות? מדברים בכלל על הדברים האלה?
"בפירוש מדברים על זה. יש קורס חובה לכל תלמידי בית-הספר שנקרא 'עיתונות במאה ה-21', ושם הנושא המרכזי הוא תפקיד העיתונות ועידוד צריכה ביקורתית של עיתונות. גם סטודנטים שלומדים תקשורת שיווקית מקבלים לפחות קצת על מה טעמה של העיתונות ולמה צריך עיתונות, וזה לא טריוויאלי. כי כשאני מלמדת נושאים כאלה אני הרבה פעמים רואה – פחות מסטודנטים של מסלול עיתונות ויותר מסטודנטים של מסלולים אחרים – נכונות עצומה לוותר במהירות גדולה על חופש הביטוי לטובת בטחון המדינה, פרטיות, כל מה שלא יהיה. כל הקונספט הזה של עיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה, עד כמה שהוא מרוט וגם אנחנו לא לגמרי מאמינים בו עד הסוף, הוא קונספט שבכלל לא נתפס אצלם. כל מקורות האינפורמציה שלהם אחרים, ולכן כל שאלת הערך, מה חשוב, על מה אי-אפשר לוותר, משתנה לגמרי. אני מניחה שאם היה לי היום שיעור והייתי יושבת ומדברת איתם על הראיונות המוקלטים מלשכת אשכנזי, הייתי שומעת גם קולות של 'בשביל מה זה טוב?', או התייחסויות לזה כאל רכילות ולא כמשהו שיש לו גם ערך ציבורי".
את אומרת שאת רוצה שהסטודנטים שלך יתחרו ביוצאי גל"צ, אבל להם יש שלוש שנים של ניסיון אמיתי. איך מתמודדים עם זה?
"אני לא יכולה להתחרות בשלוש שנות ניסיון, בוודאי לא ברדיו. מצד שני, הסטודנטים מספיר מביאים איתם דברים אחרים: בגרות, השכלה כללית, עומק תרבותי יותר רחב, מרצים עם זיכרון קולקטיבי ארוך יותר. אלה סטודנטים שלמדו משפט ותקשורת ולמדו אתיקה עיתונאית ומכירים גם ביקורת על העיתונות ואת התיאורטיקנים שאומרים שהתקשורת משרתת את בעלי הכוח. אלה אנשים שבאים עם סוג של ידע ביקורתי על המקצוע, ואני חושבת שיהיו רגעים בקריירה שלהם שהם יוכלו לפתוח את המגירה הזו ולהגיד, אני עושה את זה אחרת".
"כולם רוצים להיות רני רהב". היחצן רני רהב בערוץ 2 (צילום מסך)
המסלול הגדול ביותר בבית-הספר לתקשורת של ספיר הוא "תקשורת שיווקית". "כולם רוצים להיות רני רהב, ולא רק אצלנו", אומרת להב. להערכתה, נכון להיום למעלה ממחצית הסטודנטים לומדים בספיר את מקצועות יחסי-הציבור, אולם היא מיד מדגישה כי בית-הספר אינו מתכוון לוותר על לימודי העיתונאות. "התקבלה אצלנו החלטה שאין בית-ספר לתקשורת בלי עיתונאות", היא מספרת. "לא יקרה מצב, גם אם נגיע לעשרה סטודנטים שרוצים ללמוד עיתונאות, שלא נלמד. ה-raison d'être [ההצדקה לקיומו] של בית-ספר לתקשורת הוא עיתונאות ולא תקשורת שיווקית. לכן אנחנו גם משקיעים המון כסף במסלול החדש".
בעצם שיעתקתם את השוק. כמו כלי תקשורת שעושה אינספור שיתופי פעולה מסחריים כדי לממן את החלק הקטן, היקר, של העיתונות.
"נכון, וזו ההחלטה שהתקבלה ברגע שאורלי סוקר מונתה לראש בית-הספר לתקשורת. השאיפה היא שלימודי העיתונאות יהיו יותר אטרקטיביים, אבל יש החלטה שאנחנו נחזיק את זה גם במספרים נמוכים, כי זו בעינינו ההצדקה של בית-הספר לתקשורת".
בבית-הספר לתקשורת בספיר, אם כן, יוצאים מגדרם כדי להתאים את הסטודנטים לדרישות המשתנות של שוק העיתונות. אולם האם תוך כדי כך הם אינם מקבעים את הבעיות שמאפיינות אותו בשנים האחרונות? לפני כשנתיים ערך "הארץ" כנס לעיתונאיו, ובמהלכו התגלע ויכוח בין כמה מהנוכחים לבין הכתב חיים לוינסון. לוינסון מחה על הדרישה החדשה מכתבי "הארץ" לפתח מיומנות גם בצילום ועריכה של סטילס ווידיאו ולסייע בהפצת התכנים שהם מייצרים ברשתות החברתיות, כל זאת בלא כל תמורה נוספת. הוא נענה כי הזמנים משתנים ועל העיתונאים להשתנות עימם. בספיר שואפים כי העיתונאי שייצא מתוכנית הלימודים שלהם יהיה כבר בעל כישורים למלא את כל המשימות שיידרשו ממנו, לא רק איסוף מידע וכתיבת ידיעה. כשהיא נשאלת אם בכך בית-הספר לתקשורת אינו תורם להנצחת מצוקתם של העיתונאים משיבה להב: "נכון, אבל אנחנו לא ארגון העיתונאים".
"לא יעזור לי אם אני אייצר עיתונאים מאוד טובים שלא ייקלטו בעבודה, ואני לא באמת במצב שאני יכולה לשנות את שוק העבודה העיתונאי"
את לא רואה סתירה בין הרצון לחנך את הסטודנטים לביקורתיות ולהצלבות לבין הנכונות להכין אותם למודל עבודה של עומס בלתי נסבל ודרישות שבעבר לא היו קיימות?
"יש סתירה בין הדברים האלה, אבל זה בדיוק כמו שבבית-הספר לרפואה מלמדים את הרופאים הכי טוב שיש, ואז הם יגיעו לחדר מיון ויש להם דקה וחצי לחולה. השאלה היא אם אני גם מכשירה אותם למקסם את הדקה וחצי הזו בצורה שבה ייתנו את התמורה המיטבית, ולא להניח שאנחנו חיים בעולם אידיאלי שבו יש להם חצי שעה. לא יעזור לי אם אני אייצר עיתונאים מאוד טובים שלא ייקלטו בעבודה, ואני לא באמת במצב שאני יכולה לשנות את שוק העבודה העיתונאי. אני רק יכולה לבוא ולהגיד שאני לוקחת סטודנטים שהסיכוי שלהם בלי התואר הזה היה להיות עובדי מתפרה בדימונה, ועם כל הקושי שיש בעיתונות והמשכורת הנמוכה, זה עדיין יותר טוב מלהיות פועל מתפרה בדימונה. זה נותן לך כוח והשפעה ומשמעות וכוח לשינוי. וחוץ מזה, בכל מחזור יש את אלה שבוער להם. אני נותנת להם הזדמנות להיכנס פנימה".