אורן פרסיקו עמד השבוע על להיטותה של אילה חסון, מגישת "יומן" של ערוץ 1, לחשוף את זהותו של העיתונאי שהרמטכ"ל גבי אשכנזי הדליף לו, לכאורה, סוד מבצעי כמוס. חסון לא נקבה בשמו המפורש של בן כספית, אבל רמזה עליו באופן שאינו משתמע לשתי פנים. לקשי ההבנה מבין צופי התוכנית ניתנה הכוונה שאין לטעות במשמעותה: תמונתו של כספית ריצדה ברקע המשדר.
כשם שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה (כך זה היה פעם), כך גם הדלפה: כשהיא בדיווחים שלי, היא מימושה של זכות הציבור לדעת; כשהיא בדיווחים של מתחרי, היא מעשה נבלה ובגידה
חסון נהגה בהתחסדות מופלגת: היא בעד הדלפות, היא בעד מימוש העיקרון של זכות הציבור לדעת, אבל שומו שמים: שעיתונאי ייהנה מפירות הדלפה של רמטכ"ל על מהלך מבצעי שעוד לא יצא אל הפועל – שערורייה כזו לא נראתה במקומותינו. וכדי שלא יהיה ספק בהזדעזעות המוסרית של חסון מהפרקטיקה הזו של הדלפות סודות מדינה, היא טרחה להביע את שאט נפשה מהדלפותיו של אשכנזי גם בתוכנית "המעגל" בערוץ 2.
עיתונאית השטח המחוננת הזו, שעל חגורתה תלויות כמה קרקפות של אנשי מדינה בכירים שאת ערוותם הציבורית חשפה בשידוריה (המפואר בגילוייה – פרשת בר-און–חברון), אינה נרתעת מלהוקיע את מוסד ההדלפות. כך היא אמרה ב"המעגל": "אנחנו חיים בעולם של תדמיות. אומרים על אשכנזי: 'איזה תותח הוא, איך הוא שיקם את צה"ל. איך העיתונאים עובדים אצלו'. עכשיו מתברר למה הם עבדו אצלו – כי הוא הדליף להם סודות מדינה" (דקה 56). "הרמטכ"ל מספר על מבצע שעדיין לא יצא אל הפועל, שבכלל לא צה"ל אמור לבצע, אלא גורם אחר. למי הוא מספר את זה? לעיתונאים! עיתונאי לא צריך לדעת על מבצע שלא יצא עדיין לפועל שכרוך בסיכון חיים" (דקה 58).
אילה חסון (צילום: רוני שיצר)
זהו חיזיון מוזר. חסיון המקורות הוא דיבר מקודש באתיקה העיתונאית. כתבים הלכו לבית-הסוהר כדי לא לחשוף בפני הרשויות והציבור את המקורות שהזינו אותם במידע רגיש. כל עיתונאי ראוי לשמו חרד לבל יתגלה ממי שאב את המידע שהיה בסיס לדיווחו. והנה, כאשר מדובר בחשיפת מקורות של עיתונאים מתחרים, אין לאנשי תקשורת בכירים שום עכבה לעשות זאת. כאילו חסיון המקורות אינו חל עליהם במקרים כאלה. זה מוסר הוטנטוטי שידהיר את העיסוק העיתונאי לאקלים תקשורתי שבו ישלוט העיקרון "חשוף ככל יכולתך את מקורותיהם של עמיתיך, והם יגמלו לך באותה דרך".
אילה חסון אינה לבד. בן כספית שותף לנטייתה. במהלך המלחמה האחרונה בעזה גילה כספית להיטות לא פחותה לחשוף את זהותו של המקור שהדליף לאודי סגל, הפרשן המדיני של ערוץ 2, את דבר המצגת שהניח צה"ל על שולחן הקבינט כדי להמחיש את מחיר האופציה של כיבוש הרצועה. לכספית היתה סיבה טובה (בעיניו) לבגוד בעיקרון המקודש של שמירת חסיון המקורות: הוא ייחס את ההדלפה לנתניהו, ורצה באופן זה להוקיע את התנהגותו הצבועה של ראש הממשלה, שיצא בשצף קצף נגד הדלפות מהקבינט.
יותר מכך, לכספית היתה עמדה ביקורתית על האופן שבו ניהל ראש הממשלה את מבצע "צוק איתן" ודעה נחרצת על האופן שבו עליו להסתיים, והצגת נתניהו כמי שחתר להפחיד את שרי הקבינט מפני מחיר כיבושה של עזה שירתה את מטרתו של הפרשן. "אין מה לבוא בטענות לנתניהו", כתב כספית לאחר שתיאר את תסריט האימים שהציג צה"ל לקבינט על ההשלכות שיהיו להחלטה על מבצע קרקעי נרחב. "נכון, הוא הבטיח בפה מלא, און-רקורד, שיעשה מה שאולמרט לא עשה לפניו, אבל לא נתנו לו. החזיקו אותו. ובמלים אחרות, כדי למנוע קריסה פוליטית, בא ראש הממשלה ואומר לציבור המאוכזב ש'זה לא אני, זה הם'. הכוונה לצה"ל. הם הפחדנים כאן.
בן כספית (צילום: "העין השביעית")
"[...] זו הדלפה פחדנית, צבועה, חסרת מצפון, של מי שלא מסוגלים לעמוד מאחורי המדיניות של עצמם, להתייצב מול הציבור ולהגיד לו את האמת הפשוטה. בלי קריצות, בלי תירוצים, בלי טריקים ושטיקים. אז תרשמו לפניכם: לביבי יש אליבי. הוא לא כבש את הרצועה ומוטט את שלטון חמאס בגלל צה"ל. צה"ל לא נתן לביבי לנצח. כמה עלוב".
שבוע לאחר מכן (15.8.14) נדרש כספית להדלפה נוספת – חילופי הדברים הקשים שהיו בין נתניהו לנשיא אובמה כפי שדווחו על-ידי אורן נהרי בערוץ 1: כספית סיפר לקוראי "מעריב" כי בניגוד לגרסתו של נהרי, שמקור אמריקאי הוא ששיתף אותו בתמליל השיחה שניהלו ראש הממשלה והנשיא האמריקאי, לו (לכספית) נודע, גם הוא ממקורות אמריקאיים, שמקור ההדלפה הוא בלשכת נתניהו. לפי גרסת כספית, לשכת ראש הממשלה היא שהעבירה את התמליל ל"גורם עיתונאי אחר, המקורב לה, בתנאי שייתן אותו לנהרי, שלא שייך להמולת הלשכות".
אפילו אמיר אורן לא התאפק ועסק ב"הארץ" בשאלה מי הדליף לאודי סגל את דבר המצגת הקודרת שהובאה לידיעת שרי הקבינט. אורן אמנם משבח את סגל, מהלל את המדליף (האנונימי), תומך בזכות הציבור לדעת, מלגלג על רתיעתו של היועץ המשפטי יהודה וינשטיין מלחקור מי החפרפרת בקבינט המסייעת למוחמד דף, ופוסק שווינשטיין נוהג כך כאשר הסימנים על מקור ההדלפה מתקרבים יותר מדי לנתניהו.
אמיר אורן, עיתונאי "הארץ" (צילום: "העין השביעית")
בסקירת העיתונות ב"העין השביעית" שכתב איתמר ב"ז באותו יום הוא ציין שבגרסה האנגלית של מאמרו, רמז אורן שהמדליף הוא מי ששמו מתחרז בשמה של מדינה שנתניהו עוסק בה באופן אובססיבי (איראן?).
כשם שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה (כך זה היה פעם), כך גם הדלפה: כשהיא בדיווחים שלי, היא מימושה של זכות הציבור לדעת; כשהיא בדיווחים של מתחרי, היא מעשה נבלה ובגידה. כשהיא מזינה את דיווחי, הסתרת המקור היא עיקרון עיתונאי נעלה; כשהיא משמשת את סיקוריהם של מתחרי, חשיפת המקור היא מצווה.