עורכי "מעריב", דורון כהן וגולן בר-יוסף, היו עלולים להיקלע אתמול לדילמה. ח"כ מאיר שטרית, לשעבר מועמד לנשיאות המדינה, טען בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 כי בין הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות (שבו הפתיע שטרית ונראה לרגע כמועמד המוביל) לבין הסיבוב השני (שבו ניצח רובי ריבלין) נרקם דיל בין מפלגת ש"ס לשר הפנים גדעון סער: חברי-הכנסת של ש"ס יצביעו עבור ריבלין לנשיאות בתמורה לכך שסער יקדם את סגירת המרכולים בשבתות.

אולם שטרית אינו רק חבר-כנסת ומועמד מובס לנשיאות, הוא גם נשוי למי שמספקת באופן קבוע שירותי פרסום לבעלים של "מעריב", אלי עזור, ומספקת שירותים בהיקפים רחבים עוד יותר לחברו ושותפו לעסקים של עזור, דודי ויסמן, הבעלים של רשת AM:PM, העלולה להיפגע קשות אם תמומש יוזמת סער לסגירת המרכולים בשבתות. תסבוכת אתית של ממש.

סער, אגב, עמד על התסבוכת הזו בתגובתו לתקשורת. השר לא הסתפק בהכחשת ההאשמה, אלא הדגיש כי על שטרית היה לציין שהוא מקורבו של ויסמן. ואם על שטרית היה לציין זאת, קל וחומר שעל העיתונאים שמדווחים על הטענות של שטרית בעיתון של השותף של ויסמן יש חובה אתית לציין זאת.

כהן ובר-יוסף (או מי שבפועל ערך את עמודי החדשות של "מעריב" אתמול) החליטו שלא לציין זאת. עם זאת, הם גם לא יצאו מגדרם כדי לתת ביטוי לטענות שהשמיע החבר של המו"ל. הדיווח על דברי שטרית התפרסם בתחתית עמ' 10 של העיתון, ללא אזכור בשער וללא תצלום נלווה.

מנגד, הידיעה, מאת אריק בנדר, נושאת כותרת המוקדשת כולה לטענה שהשמיע אתמול המועמד המובס: "שטרית: ש"ס תמכו בריבלין בתמורה לסגירת המרכולים". לידיעה במהדורה המודפסת אין כותרת משנה, כך שאין כל ביטוי מובלט לטענות הנגד של סער. על הקשרים בין שטרית לוויסמן יכולים ללמוד קוראי "מעריב" רק באמצעות התגובה של השר סער. על הקשרים בין שטרית לעזור ו"מעריב" לא דווח כלל.

זו פשרה מצערת בין מה שהיה ניתן לצפות מעיתונאים מקצועיים במערכת של כלי תקשורת עצמאי לבין המציאות. עם זאת, עורכי עמודי החדשות של "מעריב" נדמים למופת של אתיקה כשפותחים את המוסף של העיתון ומתבוננים במדור הדעות.

שטרית טען את אשר טען על הדיל בין ש"ס לסער כשהתארח בתוכנית הבוקר של ערוץ 10, בהנחיית גיא מרוז ואורלי וילנאי (הקטע הרלבנטי מתחיל בדקה ה-48). מרוז שב לאחרונה לכתוב באופן קבוע ב"מעריב". הבוקר הוא מפרסם במדור הדעות של העיתון מאמר תחת הכותרת "גדעון AM ריבלין PM", כשבכותרת המשנה נכתב: "למה גדעון סער צריך לקבל פרס מאריה דרעי, ואיך זה קשור לנשיא החדש".

את רוב טורו מקדיש מרוז לטענות שהשמיע שטרית אתמול בתוכניתו ("תוך חיוך מבויש", כהגדרתו) ולתהייה על אודות ההשלכות של הדיל הזה, אם אכן נרקם כפי שנטען. לקראת סוף הטור כותב מרוז:

אז מבקר המדינה כבר התבקש לבדוק, שר הפנים מכחיש ומספר לכולם כמה שטרית ואשתו מושחתים, ובעלי עניין בשגשוג המרכולים ואנחנו, הנעבעכים שבאמצע, אלה שנשלחים מנשיא לנשיא, ממלחמה למלחמה, ממס זה למס אחר, מאפס מע"מ לאפס יכולת הנהגה – אנחנו נמשיך לרקוד עבורם ולהתייצב לדגל בכל פעם שהמולדת האהובה תקרא לנו".

מרוז אמנם באמצע, אבל אינו נעבעך. הוא, מן הסתם, יודע טוב מאוד מיהו שטרית ומה טיב יחסיו עם הבעלים של רשת AM:PM ועם הבעלים של "מעריב". לכל הפחות היה צריך להבהיר לקוראיו את טיב היחסים הללו. [הטקסט שלעיל עודכן ב-20.8].

ובינתיים, בעיתון המתחרה

בפתח מדור הרכילות במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווחת נווית זומר כך: "רק פורסם כי דודי ויסמן רכש 50% מיקב טוליפ – וכבר רואים תוצאות בשטח בדמות סידור עבודה לבנותיו של הבוס". לפי הדיווח, בת אחת תהיה אחראית על היצוא ביקב, והאחרת מונתה לתפקיד בתחום השיווק. זומר מזכירה כי אין זו הפעם הראשונה שבנותיו של ויסמן מקבלות תפקידים בעסקי אביהן, ומסכמת בביטוי "הכל נשאר במשפחה".

לבלוע את הצפרדע

בראש שער "גלובס" מתנוסס תצלום נאה של שר הפנים גדעון סער, לצד הכותרת "חלוקת ארנונה חדשה בנגב". לצד הכותרת הראשית מופיעה תמצית מטורו של דרור מרמור תחת הכותרת "זה היה חייב לקרות". "משנת 2015: הארנונה מבסיס נבטים – תשולם לדימונה", נכתב בכותרת המשנה לראשית, ובהמשך מצוטט שר הפנים, שאמר: "שם המשחק הוא לקחת מרשויות חזקות ולתת לרשויות חלשות". אותו ציטוט ממש מתפרסם בגופן גדול בכפולה הפותחת, לצד תצלום נאה נוסף של השר סער.

בטור הפרשנות המלא של מרמור, המתפרסם אף הוא בכפולה הפותחת, מסביר העיתונאי כי לסער לא היתה ברירה של ממש; הוא פעל בעקבות שינויי מגמה שהתחוללו בלי קשר ישיר למעשיו. "שר הפנים היה במקום הנכון ובזמן הנכון לנהל כעת את רעידת האדמה – שהתפרצה מלמטה ולא מלמעלה", כותב מרמור. "תזמון מושלם למי שלא ממש מסתיר את רצונו להיות יום אחד ראש הממשלה, גם אם זה אומר שהגיע הזמן להתכתש עם ראשי מועצות שלא מעט מהם יתקשו לבלוע את הצפרדע".

אולם, כאמור, המסגור של העיתון מחמיא לסער הרבה יותר; בחירה לגיטימית של מערכת עיתונאית המבקשת לפרגן לשר המבצע פעולה לטובת הציבור הרחב, גם אם היא מוגבלת וממילא מחויבת המציאות.

ב"דה-מרקר" מקדישים לחלוקה מחדש של הארנונה את הכפולה השביעית של העיתון, בלי להבליט יתר על המידה את דמותו של שר הפנים גדעון סער. בידיעה של אריק מירובסקי על שינוי המדיניות שמו של סער אינו מוזכר בכותרת או בכותרת המשנה, אלא רק בכותרת ביניים. דמותו מתפרסמת בקטן, בצד הידיעה, ליד דמותם של שני גורמים רלבנטיים נוספים. בטור פרשנות נלווה כותב מירובסקי כי השינוי הוא "צעד מהפכני וצודק של סער", אולם לטענת מירובסקי, הצעד הזה בא בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011. הכותרת לטור והתצלום הנלווה מוקדשים למחאה החברתית, לא לסער.

ב"כלכליסט" מדווחים על שינוי מדיניות הארנונה בעמודים 24–25 של העיתון. שר הפנים נראה, לצד שלושה גברים אחרים, בתצלום שמלווה את הידיעה, מאת דותן לוי. הוא מוזכר בשמו בפתח כותרת המשנה, ובתוארו בפתח כותרת הגג. הכותרת היא "הצדק החברתי מגיע לנגב".

היה אפשר לצפות לסיקור מובלט ומחמיא לשר הפנים גם ב"ישראל היום", העיתון שמממן פטרונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלמלא העובדה שבחודשים האחרונים הפך סער ממקורב של נתניהו ליריב עתידי (התייצבותו למען ריבלין נגד המועמד המועדף על ראש הממשלה, שטרית, תוארה על-ידי פרשנים פוליטיים כקריעת קרע בינו לבין נתניהו).

הידיעה על גדעון סער, מאת דן לביא וגדי גולן, אינה נכללת בחלק החדשותי של "ישראל היום", אלא נדחקת למדור הכלכלי הזניח שלו, שמתפרסם היום בעמ' 25. אין לה כל זכר בעמוד השער של העיתון, והיא אף אינה נכללת בידיעון היומי ששולח העיתון למנוייו המקוונים. סער אמנם נראה, לצד אחרים, בתצלום שבמרכז הידיעה, ושמו אף מוזכר בכותרת המשנה, אולם ניתן להניח כי מספר הקוראים שייחשפו לכך קטן במידה ניכרת בהשוואה למספר הפוטנציאלי של הקוראים שהיו נחשפים לידיעה לו היתה מתפרסמת כמה עמודים קודם לכן וממוסגרת כחדשות כלליות, למען תושבי הנגב, ולא כחדשות למתעניינים בכלכלה.

ההתייחסות של "ישראל היום" לרפורמה שעליה הכריז אתמול סער עניינית למדי. זו אכן אינה ידיעה שראויה לדיווח מקיף בעמודים הראשונים עם אזכור על השער, אלא אם כן עיתונך הוא עיתון כלכלי. אולם מעיתון כמו "ישראל היום" אפשר ללמוד על טיב היחסים בין לשכת ראש הממשלה לשרים הבכירים של הליכוד גם מהחלטות עריכה ענייניות.

על רקע רומנטי

"ישראלי יהודי נרצח על-ידי פלסטיני, שאותו הכיר. לפני כן הוא התלונן במשטרה על אלימות מצד אותו אדם. בתגובה הציעו לו במשטרה לעבור דירה למקום מוגן. גופתו של הנרצח נמצאה בשעת לילה בביתו של הרוצח. קרובי משפחתו המודאגים, שהחלו לחפשו בצהרי היום, הם שמצאו את הגופה. לא הגיוני, נכון? אבל כך קורה כשמדובר בגבר שמאיים על אשה ורוצח אותה. וזו רק דוגמה אחת – שהיתה בסוף-השבוע: רצח דפנה בר-ציון בתל-אביב, על-פי החשד בידי בן-זוגה לשעבר אילן בן-עמי – מני רבות". כך כותבת צפי סער בפתח טורה הקבוע שבמוסף "גלריה" של "הארץ".

סער מונה כמה וכמה מקרים דומים מהזמן האחרון, וכותבת: "תארו לכם שכל הרשימה הארוכה הזאת – והיא כאמור חלקית בהחלט – היתה של ישראלים שנרצחו בידי פלסטינים. כמה כיפות-ברזל וכמה מיליארדי דולרים היו מושקעים כדי למנוע את המגפה הקשה הזאת, שיש לה מאפיינים ברורים ויש דרכים להיאבק בה. אבל אלה רק נשים. רק חיי נשים. זו לא 'אלימות במשפחה'. זו אפילו לא רק אלימות נגד נשים. זו אלימות של גברים נגד נשים. ברוב המכריע של המקרים. וגם נגד ילדות וילדים".

"המשטרה: אילן בן-עמי הודה ברצח פרודתו דפנה בר-ציון ושיחזר את המעשה", נכתב בכותרת לידיעה קצרה מאת אילן ליאור, המתפרסמת בתחתית עמ' 10 של "הארץ". כותרת לקונית, עניינית, ההולמת את הידיעה שהכין ליאור. בעיתונים אחרים בוחרים בנקודת מבט שונה, זו של הרוצח (על-פי הודאתו). במקום להתמקד במעשה הפשע מתמקדים בתחושותיו. במקום רצח כותבים על רומנטיקה.

"החשוד כתב לדפנה בר-ציון: 'הייתי רומיאו ואת לא היית יוליה'", נכתב בכותרת ידיעה מאת אלון חכמון המתפרסמת ב"מעריב". "הכתובות שהשאיר אילן בן-עמי על קירות הבניין שבו הסתתר לא השאירו מקום לספק: הרוצח סירב להשלים עם עזיבתה של האשה שאהב", נכתב בפתח כותרת המשנה לידיעה.

"לא יכולתי לשאת את הפרידה", מצוטט בן-עמי בכותרת של ידיעה מאת אבי כהן, המתפרסמת ב"ישראל היום". "המשטרה: 'הוא מתבייש במעשיו'", נכתב בסיום כותרת המשנה. "לא יכולתי לחיות עם הידיעה שהיא לא תהיה איתי", מצוטט בן-עמי בכותרת הידיעה של "ידיעות אחרונות". "אני מתבייש במה שעשיתי", הוא מצוטט בכותרת המשנה.

גם עורכי הידיעות הללו צריכים להתבייש.

מדיניות העמימות

הכותרות הראשיות ברוב העיתונים מוקדשות להארכת הפסקת האש בין ישראל לחמאס. פרשן "ישראל היום" דן מרגלית כותב על "מו"מ בחסות העמימות". "העמימות – נכון לאמש בחצות, בהיוודע כי הפסקת האש הוארכה ביממה – היא זו: ההצעה לבנות נמל תידון בעוד זמן. האם ישראל תעמוד על דעתה – האם חמאס יישאר מחויב להפסקת האש? עמום. האם ההסדר כדאי לישראל? מה משמעות קבלתו או דחייתו ביחסים עם מצרים וארה"ב והאיחוד-האירופי – ניתן יהיה לדעת רק בהיחשף הפרטים", טוען מרגלית.

ב"ידיעות אחרונות" מדווחים איתמר אייכנר, אליאור לוי וסמדר פרי על פרטי ההסכם המתגבש, בהסתמך על דיווחים בכלי תקשורת ערביים. לפי הידיעה שלהם, בינתיים הוסכם על הפסקת הירי של חמאס על ישראל ועל הפסקת ההתנקשויות בבכירי חמאס, על הקלה במצור הכלכלי שמוטל על רצועת עזה, על פתיחה של כמה מהמעברים, על אישור הכנסת חומרי בנייה לעזה תחת פיקוח, על שיקום הרצועה בפיקוח הרשות הפלסטינית ועל הרחבה הדרגתית של מרחב הדיג. טרם נדונו פירוז עזה מנשק, פיקוח על המעברים, פתיחת נמלים ברצועה, השבת גופות החיילים שבידי חמאס ושחרור פעילי חמאס שבידי ישראל.

במלים אחרות, עד כה כל מה שקיבלה מדינת ישראל הוא "שקט", אולם תמורתו לא השיבה ב"שקט", אלא בשורה של צעדים לפי דרישות חמאס. לא פלא שב"ישראל היום" מתמקדים בעמימות.

עוד כותרת ראשית

"הותר לפרסום: שב"כ סיכל נסיון הפיכה של חמאס ביהודה ושומרון", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

קמפיין בעצימות נמוכה

בשעה טובה, אחרי זמן ממושך של רגיעה יחסית, משיקים הבוקר עורכי "דה-מרקר" קמפיין חדש. המטרה: חמש חברות הביטוח הגדולות. הסיסמה: "מפלצות הביטוח". העוצמה: בינונית.

"חברות הביטוח: מפלצות פיננסיות של 750 מיליארד שקל – שלא מפסיקות לגדול", נכתב בכותרת הראשית של העיתון הבוקר. שלוש הכפולות הראשונות של העיתון מוקדשות לקמפיין. בשתי הראשונות מתפרסמת כתבה נרחבת מאת אסא ששון ("ראשונה בסדרה"), ובשלישית טור מאת גיא רולניק.

ששון מתאר בפירוט את המצב הריכוזי שמאפיין את שוק הביטוח, שבו שולטות חמש חברות ענק, ואת ההשלכות השליליות של מצב זה על המבוטחים. רולניק מתמקד בטורו במתן רוח גבית ל"שלוש הנשים החזקות באוצר – מיכל עבאדי-בויאנג'ו, יעל אנדורן ודורית סלינגר", על שביקרו באחרונה את שכר הבכירים במערכת הפיננסית, ומביע תקווה כי מדובר בצעד ראשון לקראת "שרשרת רפורמות שצריך לבצע בשוק ההון הישראלי".

"קשה לחשוב על ענף שדורש יותר, שזועק יותר לכניסה של שחקנים חדשים עם טכנולוגיות חדשות ולהורדת מחירים ועלויות מאשר ענף הפיננסים – אבל זה לא הולך לקרות, כי מסביב למונופולים הפיננסיים יש חפיר מים עמוק, נסתר, שורץ תנינים, צלופחים, פירנות ורגולטורים", כותב רולניק.

בהמשך הטור הוא קורא ל"פירוק פועלומי [הדואופול של בנק הפועלים ובנק לאומי, השולט בלמעלה ממחצית האשראי הבנקאי], הורדת דמי הניהול בביטוחי המנהלים הוותיקים ויצירת אפיק חיסכון חדש – בניהול עצמי, עם דמי ניהול של 0.25% בשנה לכל היותר".

לכתבה של ששון נלווה בכפולה הפותחת איור המציג מנהל חברת ביטוח אלמוני כתמנון שידיו אוחזות בשלל תחומי ביטוח ופיננסים. בכפולה השנייה משובצת סדרת תצלומים קטנים של בעלי ומנכ"לי חברות הביטוח הגדולות. שלוש הכפולות הפותחות מתפרסמות תחת הכותרת שממתגת את הקמפיין: "מפלצות הביטוח". ביטוי זה, אגב, אינו מוזכר בכתבה של ששון, ואפילו לא בטור של רולניק, עמוס הדימויים מן החי.

בעבר, כשרולניק ניווט את "דה-מרקר" מהמערכת שבתל-אביב, ולא העורך הראשי הנוכחי סמי פרץ, סגנון הקמפיינים של העיתון היה אגרסיבי יותר. יותר צבעוני, יותר גדול, יותר אישי. לא שלוש כפולות עמודים, אלא חמש, לא סדרת תצלומים קטנים של מי שממלא את תפקיד ה"נבלים", אלא תצלומים גדולים ליד כותרות הקוראות בשמם ומבקרות אותם ישירות. אולי זה עוד יקרה, בהמשך הדרך. ואולי יתברר ש"דה-מרקר" יכול להשפיע על המציאות גם באמצעות קמפיינים פחות בוטים.

בשולי החדשות

אתמול דיווחו איריס ליפשיץ-קליגר ועמיר בן-דוד במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי כל מזגני חברת טורנדו איבדו את תו התקן של מכון התקנים בכל הקשור ליעילות האנרגטית שלהם. הבוקר מדווחים השניים כי מנכ"ל החברה מתכנן תביעה משפטית נגד מכון התקנים. עד שזו תברר, החברה מסרבת לקבל את הדין. בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת מודעה למזגני טורנדו שבמרכזה מובעת גאווה על כך שהמזגן מתוצרתה הוא "הכי איכותי, הכי חסכוני, ועם תפוקות הקירור הגבוהות בישראל על-פי בדיקת מכון התקנים".

יובל אזולאי דיווח אתמול ב"גלובס" כי איגוד לשכות המסחר מתנגד להוראה שהוציא שר הכלכלה להעסיק בעלי מוגבלויות בשיעור של 3% מכוח האדם בחברות.

ב"ישראל היום" מדווח על מפגש שערך אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו עם בני נוער תושבי הדרום. הידיעה, נרחבת בסטנדרטים של העיתון, אינה כוללת את הדברים שאמר נתניהו לבני הנוער בפגישה, שעליה דווח באתר ynet תחת הכותרת "נתניהו נפגש עם ילדים בשדרות: עברתם חוויה".

בידיעה של ynet, מאת מתן צורי, נכתב כי "ראש הממשלה אמר להם כי אף על פי שהמבצע שיבש להם את התוכניות לחופשת הקיץ, כל אחד ואחד מהם עבר חוויה מעצימה אישית של התבגרות וגיבוש חברתי". יצוין כי לאחר פרסום הידיעה ב-ynet היא שונתה, השורה שלעיל נמחקה, וכרגע אינה מופיעה עוד, לא בגוף הידיעה ולא בכותרת.

האסטרטגיה של ברייט-פוד

שתי כפולות מרכזיות, השלישית והרביעית, הקדיש אמש "גלובס" לסיקור חברת ברייט-פוד הסינית, רוכשת תנובה. במרכז הסיקור ראיון שערכה כתבת העיתון אילנית חיות עם צ'או קסיאופנג, ראש פרויקט תנובה בחברה הסינית. בסיום הכתבה של חיות נדפס גילוי נאות: "הכתבת היתה אורחת חברת ברייט-פוד בשנגחאי".

"איך אתם מתכוונים להחזיר את ההשקעה בתנובה?", שואלת חיות את קסיאופנג. "אצלנו מדובר באסטרטגיה. ההשקעה היא חלק מהאסטרטגיה הגלובלית", הוא משיב. "אבל ככל חברה עסקית, תרצו החזר על ההשקעה", היא מתעקשת. "אנחנו משקיעים תעשייתיים וכמובן רוצים החזר השקעה, אבל אצלנו הכל יותר אסטרטגי. תנובה היא חברה טובה, ואם היא תגדל, אנחנו נעשה מזה כסף", הוא עונה.

בטור פרשנות נלווה כותבת חיות כך: "מסע הרכישות רק התחיל, ולא יהיה זה מופרז להעריך שבתוך עשור יתווספו לפורטפוליו של ברייט-פוד חברות רבות. בתוך 2–3 עשורים היא עשויה להיות אחד הקונגלומרטים הגדולים בעולם בתחום המזון ולהתייצב בשורה אחת עם קונגלומרטים סיניים אחרים השולטים במגוון תחומים. המשותף לכולם: שליטה במשאבים. סין תהפוך למעצמה הכלכלית החזקה בעולם, לא רק משום שהיא שולטת ב-1.3 מיליארד איש, על כל המשתמע מכך – אלא גם משום שהיא תשלוט, תנהל ותשפיע על משאבי הטבע, המזון והאנרגיה של מדינות רבות".

גם נווית זומר, כתבת מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", התארחה בשנגחאי על חשבון חברת ברייט-פוד. הבוקר היא מפרסמת את ממצאיה על פני כפולה שלמה במוסף. גילוי נאות אינו מופיע בסיום הכתבה, אולם אפשר להבין שמערכת העיתון לא מימנה את הסיור מכותרת המשנה ("כתבת 'ממון' התארחה במפעלי ענקית המזון") והפתיחה לכתבה ("ארבעה ימים בשנגחאי כאורחת חברת המזון הממשלתית").

חלק ניכר מהכתבה של זומר מוקדש לסיורים שערכו עבורה נציגי החברה, כמו היתה זו כתבת תיירות. תיבה קטנה מוקדשת לראיון קצר עם צ'או, אותו צ'או, אף כי ב"ממון" הוא מכונה "צ'או מינג" ולא "צ'או קסיאופנג". מקריאת התשובות של צ'או והשוואה לתשובות שסיפק לחיות עולה הרושם ששתי הכתבות ריאיינו אותו במקביל, במעין מסיבת עיתונאים זוטא, בלי להבהיר זאת לקוראים.

עדכונים מחזית הגזענות

אתמול נשאלו קוראי המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" אם הם בעד הוצאת ארגון להב"ה מחוץ לחוק. הבוקר מתפרסמות התוצאות. מעט יותר ממחצית השיבו על השאלה בחיוב. מדובר בתוצאות מפתיעות, אם משווים לתוצאות מרבית הסקרים במדור זה, הנוטות לכיוון ימני-שמרני. על אף שמדובר בשאלון פתוח ולא בסקר מייצג, יש מקום להתעודד.

לתקשורת הזרם המרכזי בישראל חלק באחריות לגזענות ושנאת הזרים הנפוצה בקרב אזרחי המדינה, אולם לעתים ניכרים באמצעי התקשורת גם נסיונות כנים לשנות את המגמה. כתבת השער במוסף "24 שעות" הבוקר מוקדשת לבני זוג יהודים-ערבים.

על הכתבה ("אהבה נגד להב"ה", מאת יהודה שוחט) מוטבעת הסטמפה "דו-קיום במבחן – סדרת כתבות". אין מדובר בעניין של מה בכך באקלים הנוכחי של החברה בישראל, ויש לשבח את עורך המוסף מאיר אברג'יל ועורך העיתון רון ירון על התעקשותם לפרסם סדרת כתבות על דו-קיום בין יהודים לערבים דווקא בימים אלה. הצעד המתבקש הבא הוא לאמץ את הגישה הזו גם לעמודי החדשות, המשפיעים הרבה יותר בעיצוב תפיסת העולם של הקורא. לדוגמה: לתאר את להב"ה כארגון הגזעני שהוא, ולא להסתפק בניסוחים פתלתלים שמעניקים למעשיו לגיטימציה.

ענייני תקשורת

"'עונת המלפפונים', הם קוראים לזה, לתקופת הקיץ שבה אנו מצויים, כשכוונתם לאותה תקופה בה יש התמעטות ניכרת של פעילות האנשים, מטבע הדברים גם התעניינות מועטה של הציבור בכל הקורה והנעשה. היקום כולו נופש, הכל יוצאים לחפש להם חופש, ואין מי שיישאר בשביל למלא את דפי העיתונים, ובשביל אותה תקופה הם מתכוננים מראש, כותבי הטורים הקבועים ממלאים מבעוד יום כמה טורים העוסקים בעניינים של מה בכך, עניינים שאין להם זמן ושעה, עניינים שאין להם עת ויותר נכון לומר שאין להם עט, עניינים שאין שום הבדל וחילוק אם יפורסמו אם לאו, בין כך ובין כך לא יועילו לאיש, ובשעת הצורך שולפים הם את אותו מלל רב שמתגלגל ונמרח על אורכו של הדף כולו, את אותם הגיגים שיותר משאין להם שעה אין להם מקום, כך הוא בכל עיתוני החול והחולין, כשהכל נראה בהתאם", כותב הרב א' בינר ב"הפלס", ומיד מוסיף: "לא כך בבטאון עולם התורה".

לי-אור אברבך, כתב "גלובס", ממליץ לעיתונאים שלא לסקר את פעילויות להב"ה. "אדישות כלפי הלהבות הקטנות והפקרתן לרוח עשויות להיות הדבר היחיד שימנע מהן להתפשט", הוא כותב.