שני נארטיבים מתנגשים נאבקו זה בזה בדיווחים העיתונאיים שנפוצו לאחר שהותר לפרסם כי המוזיקאי אילן בן-עמי הוא החשוד ברצח דפנה בר-ציון, רעייתו-בנפרד, שהיתה אמנית ובעלת מסעדות.
מסגור של רצח אכזרי שמקורו במערכת יחסים אלימה כמעין גלגול מודרני של טרגדיית רומיאו ויוליה חוטא לאמת וגם למוסר האנושי הבסיסי
נארטיב אחד מספר את הסיפור ה"אמיתי", לפחות במובן זה שהוא מתבסס על העובדות: בר-ציון היתה קורבן לאלימות מתמשכת (הוגשה תלונה במשטרה, נפתח תיק, הומלץ על צו הרחקה), לקנאה אובססיבית ומסוכנת (בן-עמי העיד כי אינו יכול לסבול את תשומת הלב שהעניקה זוגתו לאנשים אחרים, וזה "הטריף אותו", כפי שסיפר לחבריו) ולרצח אכזרי ורווי אלימות בצורה קיצונית (באמצעות פטיש). העובדה שלאחר הרצח נמלט החשוד למקום לא ידוע מוסיפה להתנהלותו נדבך פלילי נוסף: הוא עדיין מסתתר שם בחוץ, מסוכן לציבור.
הנארטיב השני מספר סיפור רומנטי הרבה יותר, מעין צ'יזבט הוליוודי. על-פי התסריט הזה, לא ממש מדובר ברצח, אלא במשהו המזכיר יותר טרגדיה אנושית מזעזעת. על-פי הסיפֵור הזה, גם בן-עמי הוא קורבן – קורבן לאהבת-יתר, לרגשות הקנאה שפיתח ולנתיב לא-מוצלח שאליו פנה הרומן הגדול, ההירואי ממש, בינו לבין הנרצחת.
הסאבטקסט של הנארטיב הראשון הוא שרצח בר-ציון הוא עוד שלב מחריד בתופעת האלימות במשפחה, שגובה קורבנות רבים בשנים האחרונות, ושבן-עמי, למרות היותו אמן מוכר למדי, הוא אדם אלים שלא טופל בזמן. הסאבטקסט של הנארטיב האחר הוא שקשה לשפוט אנשים עד שמגיעים למצבם, ושייתכן שכל אחד מאיתנו היה יכול להידרדר למצב כזה, במקרה של "אהבה גדולה ומטורפת".
אדיב, עדין נפש
עוד בטרם חלפה יממה ממועד קבורתה של בר-ציון כבר השתלט הנארטיב השני, הרומנטי, על השיח התקשורתי, בסיוע נדיב של "מקורבי" בן-עמי. אלה התייצבו מול הכתבים ונשאו מונולוגים ארוכים ורכים על הקורבן האמיתי בסאגת רומיאו ויוליה הזאת. "מקורביה" של בר-ציון, שהיו יכולים להעיד, אולי, על תחושת הטרור שחשה לנוכח הקנאה החונקת, או על התנהגות חריגה של בן-עמי, כמעט שלא הוזכרו עוד.
עד למציאתו של בן-עמי השתלטה על הדיווחים התחושה שהחשוד ברצח הוא זמר "עדין נפש" (שלמה גרוניך, "הארץ"), "לא אדם אלים" (חבר לא-מזוהה של הברירה-הטבעית ל-ynet), "אדיב, מנומס, מצחיק, עדין נפש ממש" (גרוניך ל-ynet). החברים מבהירים לעיתונאים ש"לא היה שום מתח בין שניהם" (אהובה עוזרי ב"הארץ"), שהם היו "זוג נורמלי מאוהב" (אהובה עוזרי ל"מעריב"), וכיוצא באלה.
"אילן בן-עמי הרגיש שחרב עליו עולמו". "מאקו", 17.8.14
את הסיכום הפרשני לדברי המקורבים הגיש אסף נבו בכתבה שפורסמה באתר "מאקו" תחת הכותרת "אילן בן-עמי הרגיש שחרב עליו עולמו", הכוללת את הכיתוב (לתמונה אינטימית של בני הזוג צמודים זה לזה): "היתה שם אהבה". "לצד זוגיות, צפוי שיהיו גם בעיות", מפרשן נבו. "בן-עמי מתואר כאדם שקט, רגוע, לא מתלהם, לא אלים, שהמוזיקה בראש מעייניו, אבל קנאי באהבתו לאשתו". שימו לב: "צפוי" שיהיו "בעיות".
בן-עמי הוא אכן תעלומה עיתונאית מעניינת, שהעיסוק בה מתבקש במיוחד לנוכח היעלמותו מזירת הפשע והתיאורים על נפשו המסוכסכת. אך טבעי הדבר שעיתונאים יצטטו בהרחבה את מקורביו, גם אם אלה קלולסים לחלוטין בנוגע לתהום הפעורה בין "עדינותו", כפי שהופגנה באולפן ההקלטות, לאלימות שהפגין ביחסיו עם אשתו בנפרד.
אבל העיסוק האובססיבי בליקוט עמדות של מקורבים שמגמדים את הרצח ל"בעיות" (ועוד באופן "צפוי") מכתיב גם גימוד של הקורבן האמיתי בפרשה והיפוך גורלות שבמסגרתו דווקא הרוצח הוא בחור אומלל שנאלץ לבצע פשע נורא כתוצאה מקנאה יוקדת, ואז לברוח בגלל מצבו הנפשי הקשה. מכאן הדרך להאשמת הנרצחת בחוסר הענקת תשומת לב מספקת לרוצח האומלל (שנגרר למעשה קיצוני בנסיונו להצית מחדש את האהבה) כבר לא נראית כה ארוכה.
מלכודת המקורבים
מסגור של רצח אכזרי שמקורו במערכת יחסים אלימה כמעין גלגול מודרני של טרגדיית רומיאו ויוליה חוטא לאמת וגם למוסר האנושי הבסיסי. החיפוש אחרי מקורבים של בר-ציון שיספרו על האימה שהטיל עליה בן-זוגה (אימה שהובילה לתלונה במשטרה) הוא מן הסתם מורכב יותר מבחינה פיזית (ייתכן שמקורביה מכונסים באבלם ובתדהמתם), ואולי גם פחות מעניין.
רבות מעדויות המקורבים ניתנו תוך ייפוי המציאות: בן-עמי ניהל יומן המתעד את הרגלי השתייה שלו ואת מצבו הנפשי הרעוע, הסתיר ראיות ואולי אפילו תיכנן את הרצח מראש
אם כבר החלטנו שבר-ציון ובן-עמי הם סוג של תלמה ולואיז תוצרת תל-אביב, הנוסקים באקט אחרון של אהבה נואשת אל כליונם, הרי שמקורביו של בן-עמי מספקים את הסחורה הזאת טוב יותר, ובאופן רהוט. ואם הם מפורסמים – אז זה טוב כפליים.
מעניין שבעבר, דווקא במקרים שבהם בן-הזוג הרוצח התאבד, הוא לא זכה לטיפול דומה, וזאת חרף העובדה שמעשה ההתאבדות מעיד על מצוקה גדולה פי כמה בהשוואה לבריחתו של בן-עמי. נראה אפוא שכדי להפוך לקורבן מתוקשר מומלץ לרוצח לא רק להחזיק בקאדר של חברים נאמנים והמומים, אלא גם להישאר בחיים.
העדויות הפסטורליות (שלוו בהערכות שלפיהן בן-עמי שם קץ לחייו) התעמעמו מעט אחרי שהתגלה כי בן-עמי הסתתר באתר בנייה ליד מגדלי yoo, נצפה אוכל חומוס במסעדה ואף שירבט קטעי שירים שהעידו על נקמנות בוערת – ובהם "ניגון עתיק" של נתן אלתרמן, הכולל את השורה "תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך". עכשיו מתגלה – כאילו היתה זו אמת מפתיעה – שרבות מעדויותיהם של מקורביו ניתנו תוך ייפוי המציאות: בן-עמי ניהל יומן המתעד את הרגלי השתייה שלו ואת מצבו הנפשי הרעוע, הסתיר ראיות ואולי אפילו תיכנן את הרצח מראש. נראה שהגיע הזמן להחליף את התסריט.