זו היתה אמורה להיות, ברטוריקה של הכתבים הצבאיים, פשיטה נועזת. בעיצומה של מלחמת ההתשה בחזית המצרית, במאי 1970, היו לוחמי שריון של צה"ל ערוכים לחצות את תעלת סואץ, לנחות בחוף המצרי, לתקוף כמה מוצבים, לקטול חיילים ולשוב הביתה עם שבויים. צליחת התעלה היתה אמורה להיעשות בחסות החשיכה, באמצעות טנקים ונגמ"שים אמפיביים תוצרת ברית-המועצות, שנלקחו שלל במלחמת ששת-הימים.

הפיקוד הבכיר של צה"ל, מהרמטכ"ל חיים בר-לב ומטה, ירד לחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) במערב סיני. התותחים רעמו, מטוסי חיל האוויר תקפו, וכוח הפשיטה התקרב לגדת התעלה כדי לחצותה. בחוד החנית של הכוח, לצדו של המפקד אל"מ יצחק שוהם, ישב ברכב הפיקוד האמפיבי אזרח: אלתר ולנר, הכתב הצבאי של "הצופה".

ולנר הוזעק למשימה על-ידי דובר צה"ל, בתיאום עם תא הכתבים הצבאיים, כ"פולמן" (Pool man), עיתונאי בודד המסקר אירוע, תוך התחייבות להעביר לעמיתיו הכתבים הצבאיים את כל החומרים שיאסוף ויכתוב. אלא שבסופו של דבר לא היה לכתב יומון המפד"ל במה לשתף את קוראיו ואת עמיתיו: ברגע שגלש רכב הפיקוד אל מימי התעלה, הוא שקע בבוץ. כמוהו נתקעו כלים נוספים. הפשיטה בוטלה.

היו ימים. ולנר ישב בנגמ"ש התקוע על שפת התעלה, אלי לנדאו נלווה לפשיטה דומה מעבר למפרץ סואץ ב-1969, אורי דן נלווה לאריק שרון ולצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה-50 וצנח במיתלה ב-1956, רון בן-ישי היה עם הכוחות ממערב לתעלה ב-1973, זכה בצל"ש רמטכ"ל על חילוץ פצועים תחת אש והגיע אל מחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון מיד לאחר הטבח ב-1982, והרשימה ארוכה.

ומה קורה עכשיו? הרבה ברברת פרשנית ודעתנית באולפנים דוחקת את הדיווחים מתוככי רצועת עזה. מה שמגיע מעבר לגבול על פעולת צה"ל הוא טלה-ז'ורנליזם. המונח מתייחס בדרך כלל לעיתונות טלוויזיה, אבל בימים אלה ראוי לאמץ את משמעותן המילולית של המלים: "עיתונות מרחוק". הקרבות מתחוללים מרחק קילומטרים אחדים מגבול ישראל, מהלך נסיעה של כמה דקות. אבל על המסך זה נראה כאילו מדובר באיי פוקלנד או באזור כפרי נידח של סין.

אלמלא חוקי המדיום המחייבים "סטאנד-אפ" בזירה, היו הכתבים יכולים לשבת עם הפרשנים על גגות תל-אביב

עד לשעה זו, יום שלישי בערב, צה"ל אינו מאפשר לכתבים צבאיים להתלוות לכוחות במבצע "צוק איתן", לא רק בשדה הקטל בשכונת שג'עיה, אלא גם באזורי לחימה לוהטים מעט פחות. המידע על המצב בשטח מסונן ומעובד יחצנית באמצעות תדרוכים של דובר צה"ל וקצינים בכירים. קטעי וידיאו קצרים מהשטח מסופקים על-ידי הדובר. כמה מהם הופקו מחומרי "התיעוד המבצעי", תצלומים המבוצעים על-ידי חיילים שהוכשרו לכך כדי לספק תחמושת למלחמת ההסברה. צה"ל גם מחלק בנדיבות תצלומי ירי בשחור-לבן מכלי טיס או טילים או פצצות חכמות.

כתבי הטלוויזיה משדרים "מהשטח" כביכול, אבל הם ניצבים בלית ברירה מעברו הישראלי של הגבול. רבים מהעדכונים וההערכות מגיעים באמצעות הטלפונים הסלולריים, ולא מתוככי הרצועה. שהרי בניגוד למלחמת לבנון השנייה, אנשי הצבא נדרשו להשאיר מאחור את הסמרטפונים. אלמלא חוקי המדיום המחייבים "סטאנד-אפ" בזירה, היו הכתבים יכולים לשבת עם הפרשנים על גגות תל-אביב או באולפן המלחמה שבתוככי מחנה מטכ"ל או סמוך אליו.

הרמטכ"ל בני גנץ מתדרך עיתונאים ליד הגבול עם רצועת עזה, מבצע "צוק איתן", 20.7.14 (צילום: מנדי הכטמן)

מדוע אין כתבים, ישראלים וזרים, נלווים לכוחות צה"ל ברצועה? הנימוק של דאגה לשלומם של עיתונאים, המושמע גם הפעם על-ידי אנשי דובר צה"ל, מסתיר מאחוריו כמעט תמיד שיקולים אחרים. אלה נוגעים לממשק בין מערכת הביטחון לתקשורת בימי חירום. בכל המקרים עומד מאחוריהם הרצון לשלוט בצורה מבוקרת ככל האפשר במסרים המועברים לציבור, בארץ ובעולם, על-ידי צמצום פער התיווך העיתונאי. מבחינת מקבלי ההחלטות אין מדובר באספקת מידע לציבור, אלא בראש וראשונה במאמץ לעצב את התודעה, לקבע את הזיכרון, וגם לשרת את מערכות ההסברה. נסיון העבר מלמד שלא פעם מביאים שיקולים אלה לכך שמטבע האמת נדחק לשוליים.

תורת הלחימה התקשורתית הזו, שהפנטגון היה ממעצביה בעשורים האחרונים, כונתה בוושינגטון "ניהול החדשות" (News Management). במלחמת עיראק הראשונה, ב-1991, נוהלו החדשות באמצעות תדרוכיו של הגנרל נורמן שוורצקופף במטהו שבסעודיה, שם הציג מדי יום את תמונת המערכה בעיקר באמצעות סרטי וידיאו ומפות.

הדילמה של כניסת כתבים לשטח מלווה את ישראל מאז הקמתה, והיא חושפת את השיקולים השונים בדבר צירוף עיתונאים לכוחות הלוחמים

במלחמת עיראק השנייה, ב-2003, בחר הפנטגון בשיטת "הכתבים המוטמעים", עיתונאים שהוצמדו ליחידות. הם היו אמנם בשטח, אבל לצד הסכמתם להעביר את דיווחיהם לאישור מוקדם של רשויות הצבא כדי למנוע חשיפת מידע מסווג, מדרך הטבע הם נטו להזדהות עם החיילים, שעימם אכלו מאותו מסטינג והשתוחחו באותן שוחות בעת הפגזה. הזדהות כזו איפיינה בדרך כלל גם כתבים צבאיים ישראלים, בעידן שבו ניתן להם להיות עם הכוחות מהרגע הראשון, לא רק בגיחה קצרה לשטח, כפי שנעשה במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה".

הדילמה של כניסת כתבים לשטח מלווה את ישראל מאז הקמתה, והיא חושפת את השיקולים השונים בדבר צירוף עיתונאים לכוחות הלוחמים. במלחמת השחרור שובצו לחזיתות השונות כתבים צבאיים ישראלים, וחומריהם הופצו לכל העיתונים. הכתבים הזרים שבו וביקשו גישה לחזית, אבל צה"ל מנע זאת מהם. הנושא הועלה בישיבת הממשלה, שם מחה שר החוץ משה שרת על כך שלא ניתנת לעיתונאים הזרים הזדמנות לראות את המצב לאשורו באזור לטרון ולהזים את טענת הערבים כי הם מתקרבים לתל-אביב.

בן-גוריון דחה את הדרישה בהציגו את אחד הנימוקים להרחקת תקשורת משדה הקרב: החשש שעיתונאים ייחשפו לנקודות התורפה של הצבא, לכשלים ולבעיות שמוטב להסתירן מפני הציבור והעולם. הוא הסביר כי כמה מהלוחמים שם נשלחו לחזית יומיים לאחר גיוסם. "אם יבוא לשם סופר צבאי מומחה, הוא מיד יעמוד על כך שהאנשים האלה אינם חיילים. הוא יפרסם את הדבר והוא יגיע לאויב", אמר.

את ההחלטה אם להצטרך לכוחות יש להותיר לכתבים, שמוכנים לקחת על עצמם סיכון ממש כמו החיילים שהם מסקרים

בשנות ה-50 הקפיד צה"ל על חשיפה מבוקרת. לכמה  מפעולות התגמול נשלח צוות "במחנה", שכלל בדרך כלל את הכתב אורי דן, שכבר אז היה לו קשר הדוק עם אריק שרון, ואת הצלם אברהם ורד. הטקסטים והתצלומים עברו לפני הפרסום בדיקה מדוקדקת. הכתבים הצבאיים של יתר העיתונים המתינו לעתים בפתח בית-הדפוס של שבועון צה"ל כדי לחטוף את הגיליון הטרי ולצטט ממנו. בעשורים המאוחרים יותר התגבש הנוהל של "פולמן", עיתונאי אחד בשם כולם.

בדילוג מהיר ל-2006 נזכיר כי במלחמת לבנון השנייה הפגין צה"ל פתיחות: כמה כתבים, לאו דווקא צבאיים, ובהם נחום ברנע ואיתי אנגל, הצטרפו לזמן-מה לכוחות. הם הציגו מעט הרואיקה והרבה מהסבך הלבנוני.

דמותו המצוירת של רון בן-ישי (מאחור) ברחובות ביירות, בסרט "ואלס עם באשיר" (צילום מסך)

בניסיון לתרץ את הסירוב לצרף כתבים מעלים בצה"ל גם את הטענה שאין להטיל על המפקד, המצוי בלחץ הקרב, לדאוג גם לאיש התקשורת. סביר להניח שמרבית המפקדים אינם מעוניינים במטען אנושי עודף בעת פעולה, אך נסיון העבר מעיד שאין מדובר בנטל ממשי. הפעם, כמו במקרים אחרים בעבר, מנמקים בצה"ל כאמור את איסור הכניסה בסיכון הרב הכרוך בכך. את ההחלטה בעניין זה יש להותיר לכתבים, שמוכנים לקחת על עצמם סיכון ממש כמו החיילים שהם מסקרים. בתולדות הסיקור הקרבי זכורים כתבי קול-ישראל רפי אונגר ז"ל, שנהרג ב-1973 בנגמ"ש פיקוד לצדו של האלוף אלברט מנדלר, ואילן רועה ז"ל, שנהרג בלבנון ב-1999 כשנסע עם תא"ל ארז גרשטיין. מותם לא הרתיע כתבים אחרים מכניסה לאזורי קרבות.

הסרבנות הצה"לית לאפשר כניסה לשטח, לצד שידורי האונליין והתחרות העזה בסביבה רבת-ערוצים, רק תורמים עוד יותר לנהרות המלל. רון בן-ישי, שהפעם לא ניתן לו לצעוד בשדה הקרב כפי שתועד בסרט "ואלס עם באשיר", ונאלץ להסתפק בפרשנות באתר ynet, תיאר כך את השינוי מאז להיום: "פעם ידענו הרבה יותר ודיברנו הרבה פחות; היום אנחנו יודעים הרבה פחות, אבל מדברים הרבה יותר".

לפתיחת השטח לכתבים, גם זרים, תהיה תרומה גם לצורכי הסברה

מציאות דומה שירטט פיליפ נייטלי, מחבר הספר "הנפגע הראשון", על ההיסטוריה של כתבי מלחמה, בתארו את המצב בקוסובו ב-1999. 2,700 אנשי תקשורת סיקרו את התקפת כוחות נאט"ו על הסרבים בחבל, אבל הם נקברו מתחת להררי תדרוכים, מסיבות עיתונאים ותצלומים שנופקו על-ידי דוברים ומסבירים. "קיבלנו שפע של חומר, אבל אפס מידע", טען הכתב הצבאי של רשת סקיי. גם במלחמת רוסיה-גיאורגיה ב-2008 מילאו יחצנים תפקיד מרכזי בעיבוד המידע.

כך גם אצלנו. צה"ל שוגה בכך שאינו מאפשר לכתבים ליטול סיכון ולהתלוות לכוחות: אין כמו צפייה במציאות עצמה כדי להעביר את תמונת הקרב לצרכני התקשורת. אפשר לסכם שהמידע לא יועבר בשידור חי ויופץ רק לאחר אישור הצנזורה.

לפתיחת השטח לכתבים, גם זרים, תהיה תרומה גם לצורכי הסברה. כי בינתיים "התיעוד המבצעי" שמביא דובר צה"ל וכתמי הרורשאך של פגיעות המטוסים והטילים, לצד המלל במסיבות עיתונאים, אינם מצליחים להתמודד עם התצלומים הקשים של בתים קורסים, ילדים פצועים ומשפחות הנמלטות על חייהן המגיעים מהצד השני.

בינתיים לא ברור מדוע דבק גם הפעם הצבא ביומרה לנהל לא רק את מתווה הקרב, אלא גם את הזירה התקשורתית. אלא אם כן יש לו מה להסתיר.