ב-19 באוקטובר 1953 התייצב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בפני המיקרופון של קול-ישראל והכריז בנאום משודר לאומה: "ממשלת ישראל דוחה בכל תוקף את הגרסה האווילית והפנטסטית כאילו 600 איש מצבא הגנה לישראל השתתפו בפעולה נגד הכפר קיביה. עשינו בדיקה מדויקת, ונתברר לנו בהחלט כי אף יחידה צבאית אחת, אפילו הקטנה ביותר, לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה על קיביה".
"גירסה אווילית ופאנטאסטית", בן-גוריון מכחיש מעורבות צה"ל בפעולת קיביה, "הצופה", 20.10.1953
בשעה שאמר את הדברים הללו ידע בן-גוריון שאין כל קשר בין המלים שיצאו מפיו לבין המציאות, שהרי כוח משולב של חיילי יחידה 101 והצנחנים, בפיקודו של רב-סרן אריק שרון, הוא שחצה את הגבול והגיע לקיביה, כפר פלסטיני בגדה המערבית, שהיתה אז בשליטת ירדן. הלוחמים נשאו עימם 600 ק"ג חומר נפץ, ששימש לפיצוץ עשרות בתים על יושביהם. 69 גברים, נשים וילדים פלסטינים נהרגו. ההתקפה על קיביה באה לאחר שמסתננים חצו את הקו הירוק, חדרו לבית משפחת קניאס ביהוד, רצחו את אם המשפחה ושני ילדים ופצעו קשה ילד שלישי.
ההכחשה הרשמית של מעורבות צה"ל באחת מפעולות התגמול השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של ישראל היתה חלק ממהלך הסברתי מתואם. דובר משרד החוץ מסר עוד קודם לכן כי ההתקפה על קיביה היתה מעשה ידיהם של אזרחים, תושבי אזורי הספר, שנפשם קצה בהתנכלויות המסתננים, וגם בן-גוריון חזר על טענה זו בנאומו המשודר.
"עשינו בדיקה מדויקת ונתברר לנו בהחלט, כי אף יחידה צבאית אחת הקטנה ביותר לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה על קיביא", "דבר", 20.10.1953
רוב העיתונים בארץ אימצו בלב חפץ את הגרסה השקרית שהציגה ישראל. עיקר התגובות בעיתונות נגעו לצביעותו של העולם, שבחר לגנות בחריפות את ישראל לאחר שנים של שתיקה ביחס לטרור המסתננים, שעלה בחייהם של מאות ישראלים. אולם היו גם קולות אחרים: המשורר נתן אלתרמן גינה בחריפות בטורו ב"דבר" את הרג האזרחים. כך עשה גם פרופ' ישעיהו ליבוביץ, ששאל בשבועון "בטרם" אם ישראל לא חצתה את "הטפח שבין גן-עדן לגיהנום". העולם, אגב, לא קנה את הגרסה הישראלית.
מדוע בחר בן-גוריון, ולא בפעם הראשונה בקשר לפעולות התגמול, להציג לציבור בישראל עלילה כוזבת כזו? במקרה של קיביה ההתנערות הפומבית מאחריות נבעה בין היתר מהרצון שלא להחריף את היחסים עם בריטניה, שמחסותה ומסיועה נהנתה ירדן באותם ימים. אולי פעל בהשראתו של וינסטון צ'רצ'יל, שמייחסים לו את האמירה כי בעת מלחמה "האמת היא כה רבת ערך, שיש לגונן עליה באמצעות שומרי ראש של שקר".
חודשים אחדים אחרי פעולת קיביה פרש בן-גוריון מהממשלה ויצא לשנת שבתון בשדה-בוקר. את ראשות הממשלה מסר, בחוסר ברירה, לידי משה שרת, שייצג את הקו המתון בהנהגת מפא"י. כדי להבטיח שענייני הביטחון לא ייפגעו, הפקיד תחום זה בידי שניים, שר הביטחון פנחס לבון ומשה דיין, שאותו מינה באותה עת לרמטכ"ל. דיין, ממקורביו של בן-גוריון אז ובשנים שיבואו, תמך בקו הבטחוני האקטיביסטי של "הזקן". אבל מתברר שבעניין אחד לפחות חלק דיין על מורו ורבו: הוא לא היה מרוצה מהדרך שבה ניווט ב"ג את מדיניות הדוברות וההסברה של מערכת הביטחון.
"כיום אין מאמינים, לא בארץ ולא בחוץ-לארץ, להודעותינו על התקריות", אמר דיין בראשית 1954. "הסיבה העיקרית, לדעתי, היא שאנו, לעתים קרובות מדי, לא אמרנו את האמת. לכן קודם כל יש לייצב את 'מטבע האמת' של צה"ל, לדייק בהודעותינו, לתפוס את הערבים בשקריהם ולהשיג שיאמינו לנו".
בספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך" מצוטטת התגובה ששמע דיין מדובר צה"ל דאז, סא"ל נחמן קרני, שהסתייג מההנחיה לנקוט קו של "דבקות באמת". קרני הסביר לדיין: "אנו חייבים לראות בהודעותינו תעמולה ומכשיר למדיניות, ולא רק מסירת אינפורמציה".
"צבא השודדים המצרי", "חרות", 2.3.1955
בראשית 1955 נאלץ לבון להתפטר בעקבות "עסק הביש" במצרים, ובן-גוריון נקרא לקחת לידיו שוב את ענייני הביטחון בממשלת שרת. מיד עם כניסתו ללשכת שר הביטחון יזם את מבצע "חץ שחור", פשיטה צבאית ליעדים ליד העיר עזה. כוח הצנחנים, גם הפעם בפיקודו של שרון, יצא לפעולת תגמול יזומה שכללה התקפה על מחנה צבא מצרי ליד העיר עזה, על מתקני תחנת הרכבת הסמוכים למחנה ועל מכון המים של העיר. בפעולה נהרגו שמונה חיילים ישראלים ו-37 מצרים.
"אמש ב-9 הותקפה יחידת צה"ל", "על המשמר", 2.3.1955
בן-גוריון היה מעורב אישית בהכנת הודעתו של דובר צה"ל שפורסמה לאחר הפשיטה. גם הפעם הוא לש את המציאות כחומר ביד היוצר. ללא כל קשר למציאות, נקבע בהודעה כי תקרית הדמים החלה לאחר שסיור של צה"ל הותקף בשטח ישראל, ליד הגבול מול העיר עזה. "בין הכוח המצרי התוקף לבין היחידה הישראלית התפתח קרב עז, אשר החל משטח ישראל ונמשך לתוך שטח רצועת עזה. כוח האויב נהדף", מסר דובר צה"ל.
ראש הממשלה שרת, שאישר את הפעולה אך התחלחל מהמספר הגדול של ההרוגים בשני הצדדים, נדהם גם למשמע הודעת דובר צה"ל. "מי יאמין לנו כי דיברנו אמת?", כתב שרת המתוסכל ביומנו. "אולי היה היגיון קצר טווח לפרסם סיפור כזה, אך הלא ברור כי לאורך ימים לא נוכל להחזיק מעמד בו". הוא כתב על כך גם מכתב לבן-גוריון, שהודה בתשובתו באחריות לניסוח ההודעה והוסיף: "הגרסה של צה"ל [על נסיבות הפעולה] אפשר לעמוד בה עד הסוף".
"קרב עז", 1.3.1955
גם הפעם עמדה מטרה מדינית מאחורי ההודעה השקרית: בן-גוריון ביקש להקשות על מי שינסו להטיל על ישראל את האחריות להתקפה יזומה, ועוד יותר מכך להציג את המצרים כגורם התוקפן. הוא גם ביקש בדרך זו להעצים את מימד ההרתעה, בהציגו את צה"ל כצבא שגם כאשר הוא מותקף, אין לו קושי להעביר במהירות את הקרב לשטח האויב ולגרום לו אבידות כבדות.
רק שנים אחר-כך נחשפה האמת. מרדכי בר-און, שהיה ראש הלשכה של דיין, ופרופ' מוטי גולני הציגו את השיקולים שעמדו מאחורי כמה מפעולות התגמול בשנת 1955. אלה לא היו רק פשיטות שנועדו לפגוע בבסיסי הפידאיון, המחבלים שהמשיכו לקטול אזרחים ישראלים בחדירות ללבה של הארץ. בן-גוריון העניק באישור הפעולות הללו גיבוי ל"מדיניות הדרדור" שגיבש דיין, כדי להקדים את "הסיבוב השני" – הראשון היה מלחמת השחרור – עם מצרים, בטרם יספיק צבאו של נאצר לקלוט את הנשק המתקדם הרב שקיבל מהגוש הסובייטי במסגרת "העסקה הצ'כית". פעולות התגמול נועדו אפוא לחמם את האזור, תוך הטלת האשמה על הצד המצרי.
מימין: משה דיין, אריאל שרון ומאיר הר-ציון, לאחר פעולת תגמול ב-1955 (צילום: לע"מ)
דיין היה אמנם מוטרד ב-1954 מאובדן "מטבע האמת" של צה"ל, אבל ב-1967 אימץ את מה שלמד מבן-גוריון. ב-4 ביוני, כך מספר עמוס גלבוע בספרו "מר מודיעין", הביוגרפיה של ראש אגף המודיעין אהרן יריב, קבע שר הביטחון דיין מה ייאמר בהודעת דובר צה"ל בבוקר ה-5 ביוני. ההודעה, על-פי דיין, אמורה לציין כי הקרבות הם בין כוחות ישראליים לכוחות מצריים שנעו לעבר ישראל במטרה לתקוף אותה, וכן שגם קרבות האוויר החלו לאחר שמטוסי חיל האוויר יצאו להתקפה על יעדים ישראליים. גם בבוקר ה-5 ביוני, בשעות הראשונות שבהן התבהרה מיד ההצלחה של חיל האוויר בחיסול הכוח האווירי של מדינות ערב, כמו גם הפריצה הקרקעית המוצלחת בסיני, עדיין הקפיד דיין על קו הסברה שבינו לבין המציאות היה מרחק רב: הוא הנחה את הדוברים לא ליצור רושם של הישגים, להראות שמצרים התחילה במלחמה.
נתק נוסף בין המציאות להודעות דובר צה"ל, בנסיבות שונות לחלוטין, נוצר בימים הראשונים של מלחמת יום-הכיפורים. המידע שנמסר לפרסום, כמו גם הדיווחים מהשטח שאושרו על-ידי הצנזורה, העלימו מן הציבור את המצב הקשה בחזיתות. בספר "המחדל", שהופיע חודשים אחדים לאחר המלחמה, נפתח אחד הפרקים בציטוט מפי חיילים בחזית: "המצרים למדו מצה"ל איך להילחם – והישראלים למדו מהמצרים איך לשקר". פסקה זו נכללה, על-פי הספר, בכתבה משודרת שהעביר הכתב הצבאי במיל' מיכה שגריר מחזית הדרום לאולפן השידורים המשולב של קול-ישראל וגלי-צה"ל. "פסקה זו לא שודרה מעולם", כתבו מחברי הספר, "אבל היא הפכה למטבע לשון נפוצה בקרב אזרחי ישראל לאחר שוך הקרבות". על-פי גרסה אחרת, היה זה ירמיהו יובל, איש קול-ישראל שדיווח מסיני, ועלה לתל-אביב כדי להתריע בפני מי שהיו מוכנים לשמוע על אובדן האמינות של ההודעות והשידורים בקרב הלוחמים.
"התוקפים לא הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה של כוחותינו", הודעת דובר צה"ל ממלחמת יום-הכיפורים (מהספר "דובר צה"ל מודיע: ההודעות שליוו את חיינו", הוצאת צה"ל וידיעות-אחרונות)
ב"דובר צה"ל מודיע", האלבום ההיסטורי של הודעות דובר צה"ל שהוציאו צה"ל והוצאת ידיעות-אחרונות בשנת 2011, נכללת הודאה מפורשת בכך. בספר מופיע תצלום הודעת הדובר שפורסמה בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר, ובה נכלל בין היתר המשפט "התוקפים לא הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה של כוחותינו". לצד ההודעה, תחת הכותרת "מסך עשן", נכתב: "אין הודעה רחוקה מהמציאות יותר מהודעת דובר צה"ל מיומה השני של מלחמת יום-הכיפורים. תמונת המצב האמיתית היתה שונה לחלוטין: קווי ההגנה הישראליים נפרצו מדרום ומצפון, והמצרים והסורים התקדמו כמעט ללא הפרעה. אין לדעת כיצד הציבור הישראלי היה מגיב לו נפרשה בפניו האמת במלואה. ומצד שני, ספק אם באותו יום גם הדרג הצבאי והמדיני הבכיר ביותר ידע את האמת במלואה".
מה המסקנה מכל אלה? מערכת הביטחון בכלל, ודובר צה"ל בפרט, עושים בדרך כלל מאמץ ניכר לדייק בפרטי המידע שהם מוסרים לתקשורת ודרכה לציבור, בארץ ובעולם. אבל לצד הרצון לספק דיווח אמין יש גם שיקולים אחרים: הסברה ומורל הציבור, דאגה לתדמיתו של הצבא או לשמו הטוב של מישהו במדים, וגם הקפדה על המדיניות שלפיה אין מודיעים בפומבי על חללים בטרם נמסרו הודעות למשפחותיהם. לעתים משהו משתבש בצינורות הדיווח הצה"ליים, בשוגג או בזדון, והמידע הנמסר לדובר צה"ל נמצא בדיעבד שגוי, לקוי או חסר.
הלקח לאנשי התקשורת הוא כפול: ראשית, אין לייחס להודעות רשמיות של מערכת הביטחון וצה"ל רמת אמינות מוחלטת, כפי שמקובל היה בעבר, ולעתים קורה גם כיום. יש להתייחס אליהן במידה של ספקנות בריאה, כזו הנדרשת בעת קבלת מידע מיועץ תקשורת של פוליטיקאי, עורך-דין, קצין משטרה, מעצב אופנה או בעלים של מסעדה חדשה. צריך לבדוק עם מקורות נוספים, וגם להשוות את המידע עם זה שמסופק על-ידי שחקנים אחרים בזירה, כולל גם הצד השני לסכסוך הישראלי-ערבי. ושנית, להקפיד הקפדה יתרה על ייחוס המידע בצורה ברורה לדובר צה"ל או למקור בטחוני אחר, משר הביטחון ומטה, ולמעט לפרסם מידע בשם "מקורות מוסמכים" או נטול ייחוס כלל.