לפני עשרה ימים חשף ראש הממשלה לפני הכנסת את צפונות לבו לגבי החשיבות העצומה שהוא מייחס לחינמון "ישראל היום". וכך אמר בנימין נתניהו, בהציגו את עמדתו התומכת בתיקונים המוצעים לחוק לשון הרע: "אם כבר יש איזה קול אחד חריג שמעז לצאת מתוך האורתודוקסיה של הביקורת האוטומטית על הממשלה והעומד בראשה, אז אומרים, זאת פגיעה בדמוקרטיה. לא רבותי, ייצוג הולם לרוב אזרחי ישראל או לחלקים נרחבים מהציבור; אחרת אני [...] לא הייתי עומד פה כראש הממשלה וחברי לא היו יושבים כאן בספסלי הממשלה והקואליציה. ייצוג הולם לרבים מאזרחי ישראל בתקשורת זה לא פגיעה בדמוקרטיה, זה מהות הדמוקרטיה".
יוסי ורטר עמד בשבוע שעבר ב"הארץ" על הצופן שסיפק נתניהו בדבריו אלה להבנת יחסו לתקשורת ולתפקידה בביצור, או בהחלשת, אחיזתו בהנהגת המדינה. נתניהו רואה ב"ישראל היום", שהפך לעיתון המודפס הנפוץ ביותר במדינה, אמצעי קריטי להבטחת המשך שלטונו וגורם עיקרי בעצם הצלחתו להיבחר לראשות הממשלה.
(צילום: לאין אלכסנדר, cc-by-nc-sa)
על-פי תמונת עולמו של נתניהו, התקשורת בכללה היא אחוזה שמאלנית הנשלטת על-ידי עיתונאים (ומו"לים) עויינים לליכוד ולימין, והופעתו של "ישראל היום" היא דריסת רגל בתוך ההגמוניה הזו. נתניהו ואנשיו אינם מסתפקים בנוכחותו של העיתון הממומן בכספו של שלדון אדלסון, אלא פועלים, בגסות, יש לומר, כדי להשפיע על המידע שמגיע לציבור בערוצי השידור הציבורי.
בשבועות האחרונים הגיעו מתוך רשות השידור עדויות על מעורבותה העמוקה של לשכת ראש הממשלה בתכנים המשודרים בקול-ישראל ובערוץ הראשון. הבחישה הזו לא נלחשה מפה לאוזן, אלא הוצגה בגלוי, בין השאר, בשני דיונים שנערכו במועצת העיתונות ושסוקרו בהרחבה באתר זה ובכלי תקשורת נוספים.
במפגשים אלה תיארו עובדים בכירים ברשות השידור כיצד אנשיו של ראש הממשלה התערבו כדי להנדס שידורי אקטואליה חיים שסיקרו התרחשויות שנחשבו בעיניהם לרגישות (המחאה החברתית, ההפגנות בשיח' ג'ראח). ראשי הרשות, שמונו לא מכבר, הכחישו את הדברים מכל וכל וייחסו אותם לתככים ולמריבות פנימיות.
הגדיל לעשות השבוע מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם כאשר בכנס שדרות טען כי הביקורת המוטחת ברשות השידור מונעת משיקולים זרים. לשיטתו, התקשורת המסחרית תוקפת את השידור הציבורי מטעמים אינטרסנטיים, מסיבות של תחרות עסקית, ומתוך כוונה לרצות את המו"לים הפרטיים שהם בעליה.
הגרסה הזו משכנעת בערך כמו ההסבר המיוחס, באחרונה, לסביבתו של אהוד ברק לפשר האזהרות שמשמיע מאיר דגן מפני מהלכי ראש הממשלה ושר הביטחון מול איראן: לאמור, דגן מתוסכל מאי-הצלחתו למנוע את גרעוּן איראן באמצעים שהיו מסורים בידו בהיותו ראש המוסד, ולכן הוא מתנגד ליוזמות להשיג את המטרה הזו בדרכים אחרות.
ההנחה הגלומה בטיעונו של בן-מנחם היא שהעיתונאים בתקשורת המסחרית המסקרים את רשות השידור עושים את רצון המו"לים שלהם ופועלים לפי תכתיביהם. זו הנחה המעידה יותר מכל על העמדה הנפשית של מי שמשמיע אותה: הוא, בן-מנחם, ועימו מנהלי המדיה הבכירים האחרים שמונו לאחרונה ברשות השידור, צמחו בסביבה שבה הקשב לרצונו של הבוס והצנזורה העצמית אכן היו מרכיב משמעותי בתפקודם המקצועי וגם מפתח חשוב בקידומם, כפי שמעידים השבועות האחרונים. במרוצת השנים פיתחו תרבות עבודה של צייתנות וריצוי הממונים עליהם, כפי שתיארה כאן ענת באלינט לא מכבר.
עיתונאים ראויים לשמם חייבים להיות מצוידים בחוט שדרה. ללא זאת, הם ייחשבו לתולעי מחשב המזהמות את המקצוע. יש ברשות השידור עיתונאים עצמאיים ובעלי יושרה, אך יש גם אחרים. בעידן שבו השלטון בוחש ביד רמה בשידור הציבורי (לא רק ברשות השידור, אלא גם בגלי-צה"ל ובטלוויזיה החינוכית), הלב נחמץ למראה בעלי התפקידים הבכירים המכופפים את ראשיהם בפני בעלי השררה.