פרץ של ידיעות על הנעשה ברשת ב' של קול-ישראל שוטף בשבועות האחרונים את מדורי הברנז'ה והתקשורת, וגם מהדורת החדשות של ערוץ 2 הקדישה כתבה לחילופי הגברי בראשות הרדיו הציבורי. מיקי מירו, מי שמונה להיות המנהל החדש של קול-ישראל, פועל כדי לרצות את האדונים הפוליטיים שמינו אותו – כך נטען בפרסומים השונים בעניין, גם באתר זה.
הוא הורה, למשל, למגישים הבולטים ברשת ב' – ירון דקל, קרן נויבך ואריה גולן – להימנע מפתיחים שיש בהם משום הבעת עמדה, מהלך שהצטייר כניסיון לסרס את הקול העיתונאי הביקורתי שהם עלולים להשמיע. לאחרונה הוא אסר על נויבך ועל עודד שחר להתראיין ל"גלובס" בנוגע לסיקור המחאה הכלכלית, ובינו ובין מנהל רשת ב' מוטי אמיר הוחלפו מכתבים זועמים בעקבות התנגדותו של מירו לאופן סיקור המחאה החברתית ברשת ב'.
משמאל למעלה בכיוון השעון: מיקי מירו, מוטי אמיר, יוני בן-מנחם, אריה שקד (צילום: יחסי-ציבור וארכיון)
לא רק מירו ניצב בעין הסערה. במקביל מתנהלת חלופת מכתבים סוערת לא פחות בין אמיר לאנשי חדר החדשות, על רקע טענות של עורכים בחדר החדשות כי אמיר מתערב באופן גס בנעשה במה שנחשב "קודש הקודשים" של רשת ב', המקום שממנו יוצאת בכל שעה עגולה מהדורת החדשות המפורסמת.
את אורה הרמן, למשל, עורכת ותיקה בחדר החדשות, האשים אמיר במכתב שכתב כי "אירחה בביתה את מארגני ההפגנות בשיח' ג'ראח וכעסה שלא משדרים את הידיעות על ההפגנות". "מארגני ההפגנות" שאליהם כיוון אמיר הם לא אחרים מאשר דויד ומיכל גרוסמן, חברים ותיקים של הרמן, שהתחילו לפקוד את ההפגנות בשיח' ג'ראח שבירושלים בתחילת 2010, לאחר שהרמן סיפרה להם על המתרחש במקום ועל לחצים שהופעלו עליה כעורכת בחדר החדשות למתן את לשון הדיווחים שהגיעו מהכתב בשטח.
בין לבין חשף יואב יצחק באתר שלו, בסגנונו המגויס ("האיש עם הפאה אשר פירסם דברי שקר", כתב), כי מי שעמד מאחורי הדברים הקשים שהושמעו בערוץ 2 נגד מירו הוא אריה שקד, קודמו בתפקיד מנהל קול-ישראל.
הצידוק העיתונאי לדיווחים האלה ברור – מעבר לפרטים העסיסיים והמביכים שזולגים שוב מתוך השידור הציבורי ("צר לי להיווכח עד לאיזה שפל אתה מביא את עצמך בכל מכתב שאתה מפנה אלי", כותב אמיר לרכז חדר החדשות יאיר קורן), נפרש שוב הנראטיב המוכר של ההשפעה הפוליטית של השלטון על השידור הציבורי.
שוב מתוארת היד העמוקה של לשכת ראש הממשלה הנשלחת כביכול למעמקי חדר החדשות והרצון של מנהלים חדשים "לנקות אורוות" ולהשביע את רצון האדונים שדאגו כי יעברו בהצלחה את ועדת המכרזים. אבל הנראטיב הזה, שגם אני לקחתי חלק בהצגתו כשסיקרתי את הנעשה ברשות השידור במשך ארבע שנים מעל דפי "הארץ", הוא נראטיב מתעתע.
מפלגת השלטון, כל פעם אחרת בתורה, אכן אינה מהססת להתערב בנעשה בשידור הציבורי, למנות מנהלים לפי טעמה ולבשל מכרזים לבעלי תפקידים בלתי ראויים. מספיק לראות כיצד טירפדה לשכתו של נתניהו את החוק החדש לשידור הציבורי שנכתב במשרד המשפטים כדי להבין כי הדרג הפוליטי אינו ממהר לשחרר את אחיזת החנק שלו מהגווייה הקרויה "רשות השידור".
אבל גרוע מכך הוא מצבם של עובדי רשות השידור, בעיקר אלה שטיפסו בדרך-לא-דרך לדרגי ניהול. אלה הזדהו עם השיטה באופן עמוק כל-כך עד שכבר אינם זקוקים לפוליטיקאים כדי לרמוס את הכפופים להם, להנחית הוראות "פוליטיות", לגזור גזירות משונות ולהעביר כתבים, עורכים ומגישים מוצלחים מתפקידם.
הבעיה של רשות השידור כבר מזמן אינה רק הפוליטיקאים שבוחשים בה כרצונם, אלא אותם עובדים שנמצאים ברוממה כבר עשורים ומתייחסים למקום כאילו היה מגרש המשחקים הפרטי שלהם. הקרב המתנהל כעת ונפרש באתרי האינטרנט מתרחש בציר שבין מיקי מירו, אריה שקד ומוטי אמיר, כולם עובדים ברשות השידור שנים רבות מאוד והפנימו היטב את כללי המשחק: ריצוי הממונים, רמיסת הכפופים ועיסוק אינסופי בתככים.
שקד ואמיר התחילו את דרכם כטכנאים ברשות השידור, התקדמו עם השנים במאמץ רב וכעת מנהלים קרבות גמדים בשם חופש העיתונות. באופן דומה עומד כעת להתמנות לניהול הגוף הענק הזה כולו – רשות השידור, האחראית על הטלוויזיה והרדיו הציבוריים – יוני בן-מנחם, עיתונאי שמבחני התאמה שנערכו לו בעבר העידו כי אין לו כישורים לתפקיד מסוג זה.
המקרה של רשות השידור הוא דוגמה מאלפת כיצד חוק רע יכול, בחלוף די זמן, לעצב אישיות ותודעה של הכפופים לו. השילוב בין העסקתם של עיתונאים כעובדי מדינה קבועים ובין חוק רשות השידור המיושן והקלוקל יצר מציאות חולה ומפחידה של גוף המנוהל על-ידי אנשים חלשים, מבוהלים ובלתי ראויים.
אלה היחידים שהסכימו להישאר לאורך שנים בתוך המערכת הבלתי אפשרית וגם לשרוד בה בהצלחה. מבחינה זו, חוק חדש לרשות השידור (לא זה שמנסה לשכת נתניהו לקדם, אלא המקורי שהוגש על-ידי משרד המשפטים) הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק להצלתו ושיקומו של הארגון.
מה שנדרש במקביל הוא שינוי מוחלט של האתוס הפנימי שאוכל את רשות השידור מבפנים. במובן זה, הרפורמה ברשות השידור, שאמורה להביא לפרישתם של מאות עובדים ותיקים, היא צעד הכרחי נוסף, לצד שינוי החקיקה, בניסיון אחרון להציל את השידור הציבורי.