ביקורתה של תמר גלבץ על סדרת הטלוויזיה "מד מן", שהתפרסמה במוסף "גלריה" של "הארץ" ביום שישי האחרון, ממשיכה מגמה תמוהה במוסף – כזו של ביקורות תרבות שמעדיפות לבוז וללעוג באופן רדוד למושא ביקורתן במקום לעסוק בו באופן מנומק.

במקרה הזה מדובר בביקורת טלוויזיה מאת אדם שבז לטלוויזיה. טלוויזיה, כותבת גלבץ, היא "פונקציונלית ותו לא". סדרות טלוויזיה "זה לא קולנוע" ו"בטח ובטח שלא ספרות". ספרות וקולנוע הם אמנות, ואילו הטלוויזיה היא לא יותר מבידור זול. מלבד ההתנשאות הגלויה והשמרנות הלא מתנצלת ("אני אדם מיושן, קיל מי נאו"), גלבץ מתעלמת באופן בוטה מהמציאות התרבותית של ימינו. בזמן שהקולנוע ההוליוודי עסוק ב"אקס מן" 17 ו"מלחמת הכוכבים" 7, סדרות טלוויזיה מנהלות דיאלוג ביקורתי נוקב עם החברה האמריקאית.

אותה תפיסה מיושנת מתגלה גם בחלוקה של גלבץ את עולם הטלוויזיה לסדרות סוג ב', ה"גילטי פלז'ר" במלותיה, וליצירות מופת סוג א', ש"מוסכמות על כולם". מי קבע חלוקה זו? מי הם אותם "כולם"? המבקרים? הצופים? חבריה של תמר גלבץ? אני מציע הצעה אחרונה זו בבדיחות דעת, אך למעשה הביקורת אינה מספקת טיעונים ענייניים לכשלונה של "מד מן" למעט מצבי רוחה וטעמה האישי של תמר גלבץ.

"מד מן" היא "משעממת שממש למות משעממת". למה? ככה. גיבוריה של "מד מן" לא חושבים מחשבות "סופר דופר עמוקות". למה? כי "זהו. שהם לא". מקסימום, קובעת המבקרת התרבותית, המחשבות "עמוקות כמחשבותיהם של דפנה ודודידו".

תמר גלבץ (צילום מסך: סופרים קוראים)

לעומת הרדידות המחשבתית חסרת הגבולות של הסדרה בפרט ושל הטלוויזיה בכלל, גלבץ מציגה את הטיעון העמוק הבא כדי להוכיח את דבריה: ברגע שסדרה מגיעה לסיומה, תמר גלבץ (כראי החברה כולה) שוכחת ממנה – "טאק. אני מפנה לה את הגב". זאת לעומת, כמובן, מגנטו ופרופסור אקסאבייר הקולנועיים, שילוו אותנו מכאן ועד קץ הימים.

האמת היא שבמציאות של ימינו החשיבות התרבותית של סדרות כמו "סיינפלד" או "הסופרנוס" גדולה לאין ערוך מאשר זו של "התיקונים" או "הקנוניה נגד אמריקה" (שני ספרים אמריקאיים מצוינים מהעשור האחרון שרובנו לא קראנו). אבל במקום להתעסק בקטלוג חסר תועלת וארכאי של "אמנות" אל מול "בידור זול", מוטב לעסוק בסוגיות שהיצירות, ולא משנה באיזה מדיום, מעלות, השאלות שהן מציגות והמציאות שהן משקפות.

לאותה מגמה גלריסטית שמייצגת גלבץ אפשר לשייך גם את ביקורתו של ניב הדס על "זגורי אימפריה", שבה הכריז שהתיאטרון בכללותו מביך אותו ומוטב היה לו שייעלם מן העולם, או ביקורתו של אבי פיטשון על האלבום החדש של קולדפליי, להקה שהוא "לא סובל", אבל סקרן לראות "איזה גוון של מעפאן הם בחרו לעטות על עצמם הפעם".

למה להטיל על אנשים שבזים לטלוויזיה, לתיאטרון או ללהקה מסוימת את המשימה לכתוב עליהם טקסט ביקורתי? גלבץ, לדוגמה, לועגת ל"משחקי הכס", אך מיד מודה שלא ראתה ולו "רבע פרק, אבל שיהיה". כבר אין צורך לנמק את טענותיך, מתברר, מספיק רק לצעוק אותן.

יונתן אנגלנדר הוא סטודנט לתואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב