אינני יודע כמה ניסיון והבנה בעיתונות יש לתומר אשור, המעיד על עצמו כעוזר הוראה במדעי המחשב באוניברסיטת חיפה, שהוא מטיף בהתנשאות ("מצעד הבושה", 24.3.12) כי "תפקיד העיתונות אינו להציג לנו נתוני קצה מעוותים שמשרתים את האג'נדה של העורך, אלא לגולל בפנינו תמונת מצב שתאפשר לנו להבין את המידע שנמצא מולנו. הפעם, העיתונות היומית מקבלת ציון בלתי מספיק. שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה".

אשור הקדיש את מאמרו לסיקור התקשורתי שניתן לדו"ח השנתי של הכנסת על הוצאות הח"כים מתקציב קשר עם הציבור, וטען כי הכתבים הפרלמנטריים הציגו "נתוני קצה מעוותים שמשרתים את האג'נדה של העורך". לא הייתי מגיב על הדברים הללו אלמלא הוצגה בגוף הכתבה הידיעה שלי על הדו"ח, שפורסמה ב"ישראל היום", וגם בי לכאורה דבק האישום שאני מציג נתוני קצה מעוותים. כיוון שהואשמתי כמי שלא עושה את עבודתו העיתונאית במקצועיות ובהגינות, להלן כמה הערות לתומר אשור הנכבד, ממי שעוסק במקצוע "רק" 42 שנה:

1. בניגוד לטענה, לא ניסיתי "ליצור מעין טבלת בושה", אלא ציינתי את שמותיהם של שלושת הח"כים שהוציאו את סכומי הכסף הגדולים ביותר שהועמדו לרשותם (הח"כים עתניאל שנלר מקדימה, ראלב מג'אדלה מהעבודה וטלב א-סאנע מרע"מ-תע"ל). זאת, משום שאין שום דרך אחרת לסקר דו"ח הוצאות בצורה מקצועית, אלא לציין את אלה שמובילים את טבלת ההוצאות.

2. נטען כי בידיעה על הדו"ח מצאתי לנכון להחמיא לשר הביטחון אהוד ברק על כך שהוציא אשתקד מתקציב הקשר עם הציבור רק 345 שקל. איזה פסול יש בכך? מדוע לא לציין לטובה שר בממשלה שבניגוד לחבריו אינו מנצל את התקציב שהועמד לרשותו ולא עשה בו שימוש?

3. נמתחה עלי גם ביקורת שהעזתי להזכיר את שמותיהם של הח"כים הערבים חנין זועבי וסעיד נפאע מבל"ד ופירטתי את ההוצאות שהיו להם בקשר עם הציבור, על אף שהוציאו פחות מכמה ח"כים יהודים. אני מודה ומתוודה: עשיתי זאת משום שחנין זועבי (מאז פרשת המרמרה) מוכרת מאוד לציבור ומעניין לדעת כמה כסף מתקציב הכנסת הוציאה הח"כית שלא מחמיצה שום הזדמנות כדי להשמיץ את המדינה. את נפאע הזכרתי משום שהוא אחד הח"כים החיוורים ביותר בכנסת וקשה להצביע (עד כה) על הישג כלשהו בפעילותו הפרלמנטרית.

4. אשור גם קובע במאמרו כי "המפתיע הוא שגם אחרי קריאת הכתוב בארבעת העיתונים, הקורא נותר רק עם תמונת מצב חלקית על הנושא הנסקר". הוא גם טוען כי "העיתונים גם אינם נכנסים לעומק הנתונים ומסתפקים בסקירה שטחית ואנקדוטלית". למה הוא מצפה שבדיווחים של 300–400 מלה בכל עיתון ניתן יהיה למצות את הנושא? לבחון אותו לעומק? לערוך השוואה עם ההוצאות בשנים קודמות? אולי יש מקום לערוך תחקיר בנושא זה, אבל זה מחייב מסגרת אחרת (אולי במגזין סוף-השבוע, אבל לא בעמודי החדשות).

גדעון אלון הוא הכתב הפרלמנטרי של "ישראל היום"

הערת המערכת: גדעון אלון אינו מתמודד עם הטענה העיקרית של אשור: הכתבים הפרלמנטריים דיווחו על ניצול תקציבי "הקשר עם הציבור" העומדים לרשות הח"כים בלי להתחשב בסכומים השונים העומדים לרשות כל אחד מהם. באופן זה התקבלה מסיקורם תמונה המשווה נומינלית בין הסכומים שהוציא כל אחד מהם ויצרה דירוג מעוות של שיאני ההוצאה בפועל.