חברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, המוציאה לאור את עיתון "מעריב", תשלם למעלה מ-2 מיליון שקל לחברת נעם ברש בע"מ, שהפיצה בעבר את העיתון בדרום הארץ. כך קבעה בשבוע שעבר השופטת צילה צפת מבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.
(צילום מסך: מתוך משחק המחשב "מחלק העיתונים")
גדעון ברש, אביו של נעם ברש, שעל שמו קרויה החברה, החל להפיץ את עיתון "מעריב" באזור העיר אשדוד ובדרום הארץ בשנות ה-50. בשנת 2003 שינתה מעריב, על דעת עצמה, את שיטת חישוב עמלת ההפצה של התובעת, כך שזו קיבלה סכום פחות עבור כל עיתון שהפיצה. חברת ברש לא הסכימה לקבל את השינויים והמשיכה להעביר למעריב את חלקה מכספי המכירה על-פי החישוב הישן, כשלטענתה את ההפרש הפקידה בידי רואה-החשבון שלה.
מעריב ראתה בכך הפרה של החוזה עימה, והחליטה לבטל את ההסכם לאלתר. בראשית דצמבר 2006 הודיעה חברת מעריב כי בתוך יומיים תיפסק ההתקשרות בינה ובין חברת ההפצה. בתחילת אותה שנה הגישה מעריב תביעה נגד חברת ברש בדרישה לסילוק חוב של כ-35 אלף שקל ובהמשך דרשה עוד כ-230 אלף שקל. לאחר ההודעה של מעריב על הפסקת ההתקשרות עם חברת ההפצה, הגישה נגדה חברת ברש תביעה על סך למעלה מ-7 מיליון שקל. לפי התובעת, סכום זה מגלם את המחזור השנתי של החברה במשך שנתיים. על-פי הנתבעת, אין לפצות את התובעת משום שהפרה הפרה יסודית את ההסכם עימה.
בתביעה שהגישה מעריב נגד חברת ההפצה, העיד מנהל ההפצה של העיתון על ההחלטה להפחית את עמלת ההפצה. "השינוי נעשה כי נשתנו הנסיבות", אמר. "אכן ניתנו עמלות מהמחיר הנקוב [....] משום שבתקופה הזו הכמויות של מחירים שנמכרו במחירים מאוד-מאוד מוזלים כמו שקל או שני שקלים, לא ייתכן שעל מחיר של שקל אנחנו ניתן מתוך זה חצי שקל לנועם, ויש עלויות השיווק וההפצה, כל העסק הזה הפך להיות לא כדאי. לכן אמרתי לו שאני רוצה לתת לו עמלה מהמחיר בפועל".
השופטת צפת מציינת בפסק דינה כי ההסכם שנחתם בין החברות "נערך לתקופה שאינה קצובה בזמן וניתן לביטול בכל עת, ובלבד שהביטול ייעשה בתום לב ובדרך מקובלת ותימסר הודעה על כך זמן סביר מראש". במקרה זה טענה מעריב כי ביטלה את ההסכם בשל הפרת חוזה יסודית של התובעת. "אין לקבל טענה זו", קובעת השופטת צפת. "בנסיבות שבפנינו נמצא, כי מעריב היא זו שהפרה את הסכם ההפצה [הכוונה לשינוי החד-צדדי של שיטת חישוב עמלת ההפצה], הפרה בגינה זכאית התובעת לתרופות המעוגנות בחוק".
לפי השופטת צפת, "מעריב ביטלה [...] את הסכם ההתקשרות עם התובעת לאלתר, שלא כדין, בעוד שהיה עליה ליתן לתובעת הודעה על ביטול ההסכם זמן סביר מראש. משכך, זכאית התובעת לפיצוי חלף ההודעה המוקדמת".
חברת ההפצה, כאמור, דרשה פיצוי בסך מחזור החברה במשך 24 חודשים. מעריב טענה מנגד כי פיצוי בסך שלושה חודשים הוא "סביר בנסיבות העניין". השופטת צפת ציינה כי התובעת היתה המפיצה הבלעדית של עיתוני מעריב באזור פעילותה. "הסכם הפצה בלעדי, אשר מועד סיומו לא נקבע והופעל במשך כמחצית המאה", כתבה, "יוצר הסתמכות לגיטימית של הצדדים למתן הודעה מראש לפרק זמן ממושך עובר לביטולו של ההסכם. [...] נדרשה לתובעת תקופת הודעה מוקדמת ארוכת טווח על מנת להיערך להפסקת ההתקשרות עם מעריב ולהתארגן למציאת אפיקי עיסוק חלופיים. כל שכן עת חלוף הזמן מותיר את אותותיו אף על התובע, אשר השקיע את מרצו ונתן את מיטב שנותיו למעריב, ובגיל מתקדם מוצא את עצמו ביום בהיר אחד ללא יכולת להוסיף ולהתפרנס מהעסק שבנה לתלפיות במרוצת חייו וספק, לאור גילו, אם יוכל למצוא עיסוק אחר".
על כן קיבלה השופטת צפת את עמדת התובעת וקבעה כי על מעריב לפצותה בסך שנתיים. יחד עם זאת, השופטת קיבלה את דעתו של מומחה מעריב לגבי הרווח הגולמי של חברת ההפצה מהתקשרותה עם מעריב וקבעה כי יש להעמיד את הפיצוי על סך 600 אלף שקל לשנה למשך שנתיים, ובסך-הכל סך 1.2 מיליון שקל. יחד עם הריבית על הסכום מדצמבר 2006 ועד היום יהיה על מעריב לפצות את חברת ההפצה בלמעלה מ-2 מיליון שקל.
ת"א 7300-06