במגזין "ליידי גלובס" האחרון (מרץ 2014) שהוקדש לנושא "ריגושים", התפרסמה כתבה על תכונת אישיות של אהבת ריגושים. בכתבה רואיין פרופ' מרווין צוקרמן, פסיכוביולוג בעל שם בתחום, שהסביר על ההתנהגות האופיינית של בעלי התכונה ועל המקור הביולוגי שלה. מכיוון שהתפר בין תכונות פסיכולוגיות לביולוגיות הוא אזור דמדומים מסקרן וטעון, לא התפלאתי כשמצאתי עצמי חשה חוסר נוחות מהכתוב. אני מבקשת להציע פה קריאה ביקורתית של הנאמר בכתבה. הרעיון הוא לא להביא מידע סותר, שכן אין לי מומחיות בתחום, אלא להראות כיצד בעזרת מעט הגיון בריא שכל קורא סקרן יכול לגייס בעצמו, ניתן ורצוי לפקפק במה שמוצג כעובדות ביולוגיות חד-משמעיות.
פרופ' צוקרמן, 86, הקדיש את חייו לאפיון אישיותם של אוהבי הריגושים, ואף יצר לתכונה שאלון אבחון ידוע. מעניין להתעכב על פרט קטן זה רק כדי לזכור שהכלי לאפיון תכונת התנהגות, מולדת ככל שתהיה, היה ונשאר שאלונים (או מבחנים, דיווחים ותצפיות וכדומה), ולא למשל בדיקת דם או רקמות, כמו שניתן היה לצפות מהבטחות להבדלים ביולוגים. כך שיש פער גדול בין הנטייה לדבר על תכונות מולדות לעומת היכולת להביא לכך עדויות ביולוגיות.
תיאור אישיות חובבי הריגושים כפי שהצטייר מהכתבה הוא מעט חמקמק. נראה שהיא נעה מחיפוש אחר אתגרים פיזיים מסכני חיים, ועד לחיפוש גירוי אינטלקטואלי מעניין. הדוגמאות מקבצות יחדיו חיילים המסתערים ראשונים בשדה הקרב לצד אנשים יצירתיים ומחפשי חידושים. פרופ' צוקרמן אף מגדיל ומציין: "גם אני כזה, זו תכונה שמאפיינת מדענים", ומבאר: "במידה הנכונה היא מאפשרת התקדמות, חתירה קדימה, היא לא נותנת לך לקפוא על שמריך". לי זה נשמע פשוט כמו תיאור של תכונת הסקרנות, והכללת קהיליית המדענים במחפשי הריגושים תמוהה מעט, אבל ניחא. ניגע בכך בהמשך. בינתיים, מהר מאוד מגיעה שאלת ההבדל בין נשים לגברים, וזה גם מה שמעניין אותנו כאן.
צוקרמן קובע שהחיפוש אחר ריגושים שכיח הרבה יותר בקרב גברים, וליתר דיוק גברים צעירים, והנה גם ההסבר: "הסיבה נעוצה בהורמון הגברי טסטוסטרון, שמקושר עם נטילת סיכונים". לכך מצטרפת האבחנה הבאה: "גברים צעירים הם ברמת שיא של חיפוש ריגושים, כך שלא במפתיע, הם גם בשיא מבחינת רמת הטסטוסטרון בגופם". צוקרמן מוסיף כהוכחה שניתן לראות זאת גם במגוון התנהגויות מסכנות חיים נוספות של גברים צעירים, כמו למשל בנהיגה חסרת זהירות בכבישים.
כאן המקום לעצור ולהרהר. מה עם כל הגברים שלא מחפשים ריגושים, ומה עם נשים הרפתקניות? הם משובשים הורמונלית? כל אחד מאתנו מכיר כל כך הרבה יוצאים מהכלל, שנדמה שהאמירה הגורפת של פרופ' צוקרמן מתקיימת רק בסרטי אקשן הוליוודים. כן, יש אופנוענים משולחי רסן ונשים חששניות, אבל יש גם כל כך הרבה חריגים לתיאוריה, שמשהו צורם בהסבר ההורמונלי הפשטני. אפילו פרופ' צוקרמן מעיד כי "רוב האנשים נופלים באמצע". אז האם אותם "הרוב שבאמצע", גברים ונשים, חולקים רמות טסטוסטרון דומות? ובכלל, כשמסבירים פערי התנהגות מסוימת בין גברים לנשים לפי הורמונים בלבד ובאותה נשימה מסבירים שלא מדובר ברוב האוכלוסייה, מה ערך להסבר ההורמונלי?
ייתכן בהחלט שיש תכונת אישיות של חובבי ריגושים, אבל ייתכן מאוד שהחלוקה הזו אינה מגדרית ביולוגית, היא רק מתאימה בקצוות לסטריאוטיפ המגדרי. ובאמצע אפשר למצוא אותה נחלקת בין גברים לנשים כמו הרבה תכונות אחרות.
יתרה מכך, הקורא הסקרן שידפדף לכתבה הבאה בגיליון ("למצוא את האוורסט שלך"), שמרחיבה גם היא באותו נושא, ודאי יתעניין לדעת מה היו תוצאות מחקר שבדק בעזרת השאלון של צוקרמן את הקשר בין חיפוש ריגושים לטסטוסטרון וקורטיזול. מסתבר שנמצא קשר בין הצורך בריגוש לרמה נמוכה של קורטיזול, אבל, כך נאמר בכתבה, "אצל שני המינים לא מצאו החוקרים קשר בין חיפוש אחר ריגושים לרמת טסטוסטרון". מטריד מעט שהפרופ' היה נחרץ לגבי ממצא שאינו כה נחרץ, אם בכלל.
"חיים על הקצה", תחיה ברק, מתוך גיליון "ליידי גלובס" מרץ 2014
הסבר ביולוגי נוסף שמביא צוקרמן, הוא נוכחות האנזים מונואמין אוקסידאז (שמעכב ריגוש). מסתבר שלנשים יש רמות גבוהות יותר ממנו, ולכן, כך נטען, מספר מועט שלהן מחפש ריגושים יחסית לגברים. הפעם המראיינת מקשה: אולי מדובר בסוציאליזציה? בחברה שלא מאפשרת לנשים לבטא הרפתקנות באותה מידה? תשובת פרופ' צוקרמן ברורה: "אישה שזקוקה לריגושים לא תציית לצו החברתי הזה".
זו אמירה משונה שלוקה בחוסר הבנה בסיסי של נפש האדם. ודאי שנשים וגברים מדכאים יצרים ודחפים בלחצי החברה והתרבות שבתוכה הם חיים. דחפים כמו קיום יחסי מין, רעב או תוקפנות ממושטרים ומפוקחים בציביליזציה האנושית משחר ימיה, ונתונים בסד התרבות באופן שכמעט לא ניתן עוד לפרום את הקשר בין מולד לנלמד. ולראיה - אנחנו זקוקים למחקרים שיגידו לנו אם מה שאנחנו מרגישים זה מולד או נלמד. לבד אנחנו כבר לא יודעים להבחין.
אין ספק שעם היסטוריה ארוכה של מגבלות על תנועה, דיבור ופעולה, שרובן עדיין לא עברו מהעולם, לא ניתן לנשים להביא דחפי ריגוש לידי ביטוי חופשי, יהא ביולוגי ככל שיהיה. גם כיום, האם דין אישה שגדלה בשבדיה כדין אישה שגדלה במצרים? האם שתיהן יכולות לבטא את תכונת הריגוש שלהן באותה מידה? ואם נחזור לטסטוסטרון שלנו, הרי שבאותה מידה נוכל להשוות בין התנהגות הכביש של הגבר הצעיר הישראלי מול מקבילו הצעיר מדנמרק. מהיכן נובעים ההבדלים שוודאי יצוצו? מרמות טסטוסטרון שונות גיאוגרפית או מנורמות תרבותיות שהופנמו?
הגישה של פרופ' צוקרמן מזמינה אמירה דטרמיניסטית שהופכת את כל מנעד ההתנהגות האנושית לאסירה של הביולוגיה שלה, אבל המציאות מראה לנו שוב ושוב שהתנהגות אנושית היא תוצר דינמי של אינטראקציות גנטיות עם הסביבה, בריקוד כל כך מורכב שקשה לנבא את תוצאותיו או לשחזר את מקורותיו.
וכמו פעמים רבות בהסבר לממצאים ביולוגים, מגיע הרגע שבו מגויסים הציידים והלקטים לטובת הטיעון: "זו תכונה אבולוציונית", קובע צוקרמן, "המין האנושי הוא גזע של נוטלי סיכונים. מתברר שהסקרנות והחקרנות הן המפתח להישרדות המין האנושי, כמו גם ההכרח לשרוד ולצוד. הציידים המוצלחים היו הגברים שנהנו מזה, אלו עם תכונת הריגוש. אותה תכונה מצאה לה פורקן גם במלחמות".
ראשית, תמיד צורם בעיניי לקרוא על "המין האנושי" כאשר המשך המשפט מתייחס לגברים בלבד. שנית, כל סיפור שהוא על מחצית מהאוכלוסייה אינו סיפור שלם. הרי צוקרמן אינו שולל קיומן של נשים חובבות ריגושים, לכן הייתי מצפה לשמוע על תיאוריה אבולוציונית שתתייחס לשני המגדרים, ולהבדל ביניהם לשיטתו. קשה להתעלם מהתחושה שהחוקר מאוהב בתיאוריית הטסטוסטרון ונוטה להתעלם ממה שלא עולה עימה בקנה אחד.
פרופ' מרווין צוקרמן (צילום מסך: Big Think)
בסיום הכתבה מצוין כי "עם השנים צוקרמן חידד את ההבדלים בין חיפוש אחר ריגושים לבין נטילת סיכונים. גם אם אדם תר אחר ריגושים, זה לא אומר שהוא בהכרח יפנה לנתיב העקלקל שנקרא נטילת סיכון". יפה. אם כך יצאנו מהתחום של סיכון חיים וחזרנו לחיפוש הגירויים שיכולים להיות גם אינטלקטואלים וחווייתיים. אם כך, זה מחזיר אותנו לשאלה, כיצד סיפור הטסטוסטרון מתיישב עם תכונת האישיות הזו, שעתה היא לא בהכרח חובבת סכנות אלא חובבת גירויים, והאם באמת יש הבדל בין גברים לנשים בצמא לחידושים?
כשחושבים על הדרך העצומה שנשים עשו במאה השנים האחרונות, מאפס השכלה להיותן הרוב במוסדות אקדמאים ומובילות בהישגים לימודיים, ועד לכניסה מסיבית שלהן למרחב הציבורי ולזירות שכף רגלן מעולם לא דרכה בהן (לרבות זירת המדע חובבת הריגושים!), אולי השאלה הנכונה היא הפוכה: מה דוחף נשים להיות כה צמאות לחדשנות וגירויים?
לסיכום, הניסיון לקשר בין תכונת חיפוש הריגושים לתכונות שאנו תופסים כגבריות מבלי לתת אף משקל להשפעות חברתיות - מפיק לטעמי הסבר חד-ממדי ודל למדי, וחוטא בהתעלמות מגורמים שאינם ביולוגים. למעשה, אחרי כל המלל שנשפך על הטסטוסטרון הגברי, אך מתבקש אם בפרשנות הבאה על מנהיגים כמו פוטין, נתניהו, אבו-מאזן, אשכנזי, ברק, וכל שאר המעורבים בסכסוכים ברומו של עולם, ידעו המומחים לסכם זאת בהסבר המתבקש - "זה הורמונלי".
ליאורה ענת-שפיר היא עורכת ומתרגמת, בוגרת תואר שני במגדר מאוניברסיטת ת"א וכותבת בנושאי חברה ואקטואליה בבלוג "קסת דיו"