בשנים האחרונות נתלשים מ"מעריב", שמזמן נפח את נשמתו, עובדים מסורים; פעם צלם, פעם השומר, פעם כתב, פעם בעל טור וכן הלאה. בכל פעם שמישהו מפוטר או יוצא לחופשה ללא תשלום (איזו המצאה מגוחכת), התוצאה היא ידיעות, כתבות, אייטמים וראיונות של אנשים שמדברים על הבית שהלך, העיתון שנגמר, המנהלים ששדדו את נכסיו וכן הלאה. מדי פעם, המרואיינים מוצאים לנכון להשיא עצות מדם לבם.
כך לדוגמה אראל סג"ל, שעובד ב"מעריב" מאז 1999, אמר בסוף-השבוע האחרון ללי-אור אברבך מ"גלובס": "צריך לבוא לסטודנטים בבתי-הספר לתקשורת ולהגיד להם, 'תברחו מכאן'", ציטוט שגם נבחר ככותרת לראיון כולו. כמי שבילה את חמש השנים האחרונות כמרצה בבתי-ספר שונים לתקשורת, אני מציע שסג"ל יעשה את מה שבדרך כלל עיתונאים עושים, או אמורים לעשות, לפני שהם מדברים: שיתעדכן, שיבדוק, שיעשה שיעורי בית.
הקריאה של אראל סג"ל שלא ללכת ללמוד בבית-ספר לתקשורת כיוון שאין עתיד במקצוע העיתונאות דומה לקריאה שלא ללכת ללמוד בחוג למינהל עסקים כי במקומות רבים סוגרים מפעלי טקסטיל
הבעיה העיקרית באמירות כמו אלו של סג"ל, של עירית לינור ושל קובי אריאלי בגלי-צה"ל לפני כמה חודשים, כמו גם של אנשי תקשורת אחרים שזועקים מדם לבם "אל תלמדו בבתי-ספר לתקשורת", היא שאין להם מושג ירוק מה באמת לומדים בבתי-ספר לתקשורת. אז בואו נתחיל בשורה התחתונה: כבר מזמן לא לומדים בבתי-ספר לתקשורת איך להיות עיתונאים. אמנם יש בתי-ספר לתקשורת שמציעים מסלול העוסק בלימודי עיתונאות, אבל בחלק לא מבוטל מהם אין כזה מסלול כלל. משום כך, הקריאה של סג"ל שלא ללכת ללמוד בבית-ספר לתקשורת כיוון שאין עתיד במקצוע העיתונאות דומה לקריאה שלא ללכת ללמוד בחוג למינהל עסקים כי במקומות רבים סוגרים מפעלי טקסטיל.
"גלובס", 13-14.3.14
ועדיין, למרות הירידה בדרישה לעיתונאים העובדים בעיתונים מודפסים, שאינה ייחודית לישראל ומשותפת למדינות רבות בעולם, סטודנטים רבים בוחרים להתמחות בתחום העיתונאות, בין השאר כיוון שהם מבינים ש"מעריב" הוא בעיקר דוגמה לניהול כושל במשך שנים ארוכות.
אבל כאמור, זו אינה הבעיה העיקרית עם עצתו של סג"ל. הבעיה העיקרית היא הבורות שהוא מפגין.
"תקשורת" היתה מאז ומעולם דיסציפלינה שהיא אינטרדיסציפלינה, ולא התיימרה להכשיר אנשי תקשורת במובן הצר והסג"לי של המלה
"תקשורת" היתה מאז ומתמיד שילוב של תחומים, התמחויות ומקצועות, שבכמה מהם, מן הסתם, לסג"ל אין מושג. סטודנטים שלומדים תקשורת לומדים תחומים כמו עיצוב, תכנות, הפקה, עריכה, יחסי-ציבור, דוברות ופרסום. הם לומדים מהו ממשק משתמש ואיך מתכננים אותו, הם מאפיינים אתרי אינטרנט, מתנסים בתחום הגיימינג ופועלים להקמת מיזמים עסקיים בתחומי המדיה החדשה.
הם לומדים צילום ועריכה, עושים סדנאות קריאייטיב ואסטרטגיה, רדיו וטלוויזיה, הם לומדים איך להעביר מסר, איך לפתח פורמטים, איך לעמוד מול מצלמה. הם עובדים מול ארגונים ומול חברות, מתנסים בבעיות תקשורת אמיתיות ויוצאים לשוק העבודה כשהם מצוידים בתובנה שתוכן הוא לא רק כותרת, משנה וידיעה של 250 מלה. תוכן יכול וצריך לבוא בצורות שונות, בפורמטים שונים, עבור פלטפורמות שונות ולקוחות שונים. זה אולי נשמע כמו ערב רב של תחומים, אבל "תקשורת" היתה מאז ומעולם דיסציפלינה שהיא אינטרדיסציפלינה, ולא התיימרה להכשיר אנשי תקשורת במובן הצר והסג"לי של המלה.
מצד שני, גם מי שרוצה להיות עיתונאי, עדיף שיהיה עיתונאי רחב אופקים ולא טכנאי של מלים, ומשום כך ראוי שיהיה מצויד בהשכלה רחבה במגוון של נושאים ותחומים. וכן, יש כאלו שפשוט רוצים תואר ב-Liberal Arts, שהוא לא תואר בסוציולוגיה (כמו שאני למדתי), היסטוריה או ספרות. לא כולם רוצים להפוך לאנשי פרסום או דוברים, לא כולם מעוניינים להיות תחקירנים או עורכים, ולמרות זאת הם רוצים להיחשף למרקס או מק'לוהן, אפלטון או פוסטמן.
לימודי תקשורת הם לא דבר אחד אלא דברים רבים ושונים, שמצמיחים אנשים שגם אם נסגר להם העיתון, יידעו להמציא את עצמם מחדש
התקופה הנוכחית, שבה כלי תקשורת דוגמת "מעריב" מתמוטטים, היא תקופת מעבר, וכמו כל תקופת מעבר, היא גובה קורבנות. בבתי-הספר לתקשורת בישראל ובעולם לא מלמדים את הסטודנטים להיות מתקיני פרסות בעידן שבו המרכבות האחרונות יורדות מהכביש. נותנים להם כלי מחשבה ומיומנויות מעשיות שיאפשרו להם להשתלב בתעשיית התקשורת במובנה הרחב, והיא אכן רחבה הרבה יותר מכתיבת טורים. אם כבר עיתונות, עתיד המקצוע לא נמצא ב"מעריב" של סג"ל, אלא בפרויקטים כמו Snowfall זוכה פרס הפוליצר של ה"ניו-יורק טיימס".
אין זה סוד שחלה ירידה בביקוש ללימודי תקשורת. גם זו אינה מגמה ייחודית לישראל. יש לה סיבות רבות, ואחת מהן היא שאנשי תקשורת דוגמת סג"ל לא יודעים או לא מבינים שלימודי תקשורת הם לא דבר אחד, אלא דברים רבים ושונים, שמצמיחים אנשים שגם אם נסגר להם העיתון, יידעו להמציא את עצמם מחדש. גם סג"ל מוזמן.
ד"ר יובל דרור הוא מרצה בבית-ספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל