עיקרי הפסיקה
ביום 23.6.00 נחתם הסכם קיבוצי בין המערערות והמשיבים המתיר הכנסת שינויים במסדרה. בתמורה הובטח לקבוצת עובדים (להלן: העובדים המובטחים) כי יועסקו עד גיל 65 ויזכו להסדר מיוחד של הבטחת הכנסה משעות נוספות (להלן: ההסכם). במועד חתימת ההסכם גיל 65 היה גיל הפרישה מעבודה. בעקבות חקיקת חוק גיל פרישה והעלאת גיל הפרישה ל-67, דרשו העובדים להחיל את ההסכם עד גיל 67. העיתון דחה דרישה זו. ביה"ד האזורי קבע כי פרשנות המילים "עד לגיל 65" בהסכם לפי אומד דעת הצדדים היתה להעניק לעובדים המובטחים הגנה עד למועד פרישתם. מכאן הערעור.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי הנשיא ס' אדלר ובהסכמת השופט ע' רבינוביץ ונציגי הציבור י' שילון, ד' בלומברג וכנגד דעתו החולקת של השופט ש' צור) דחה את הערעור ופסק כי:
מאחר וההסכמים הרלוונטים אינם מספקים מענה ברור לשאלה העומדת להכרעה, נעשה פרשנות ההסכם הקיבוצי על יסוד אומד דעת הצדדים כפי שהוא עולה מן הנסיבות, תוך שימוש במבחנים של סבירות. לפי פרשנות זו, מהות כוונת הצדדים להסכם היתה ליתן לעובדים הכלולים בו בטחון תעסוקתי והטבות כלכליות עד פרישתם מהעיתון. אין בשינוי גיל הפרישה בחוק כדי להביא לתוצאה לפיה בשנתיים האחרונות להעסקתם יעורער ביטחונם התעסוקתי של העובדים "המובטחים" ויופחתו באופן דרסטי תנאי ההעסקה בהם הועסקו עשרות שנים.
קביעה בדבר פקיעת תוקפו של ההסכם בהגיע כל עובד מובטח לגיל 65, משמעה איבוד בטחונה התעסוקתי של קבוצת העובדים שקנתה בטחון זה ב"שקט תעשייתי" שקיבלה על עצמה בהסכם. עובדה זו בעלת משמעות על רקע שרשרת הפעולות בהן נקטה הנהלת העיתון במרוצת השנים האחרונות לדחיקת רגלי ההתארגנות בעיתון; לצמצום העבודה המאורגנת בו; לביטול הסכמים קיבוציים; ולקביעת תנאי עבודה בחוזים אישיים. לפיכך, חש לדחות את הערעור ולקבוע כי ה"עובדים המובטחים" זכאים לתנאי ההעסקה שנקבעו בהסכם עד לפרישתם.
מתוך פסק הדין
השופט שמואל צור:
1. המערערות מפיקות ומפיצות את עיתון "ידיעות אחרונות" (להלן - העיתון). במפעל העיתון מועסקים עובדים במחלקות שונות ובתפקידים שונים. אחת המחלקות היא המסדרה ובה מועסקת קבוצת עובדים.
2. ביום 23.6.00 נחתם הסכם קיבוצי בין העיתון ובין המשיבים המתיר להנהלת העיתון להכניס במסדרה שינויים טכנולוגיים, שינויים בציוד ושינויים בסדרי העבודה במטרה לשפר את יעילות תהליכי הקדם דפוס. בתמורה, הובטח לקבוצת העובדים שפורטו ברשימה שצורפה להסכם (להלן - העובדים המובטחים) כי הם יועסקו עד גיל 65 וכי יזכו להסדר מיוחד של הבטחת הכנסה משעות נוספות (להלן - ההסכם הקיבוצי). במועד חתימת ההסכם הקיבוצי (שנת 2000), גיל 65 היה גיל הפרישה מעבודה.
3. לימים, נחקק חוק גיל הפרישה, תשס"ד-2004 (להלן - חוק גיל הפרישה) אשר קבע כי גיל הפרישה מעבודה הוא 67 שנים. בעקבות חקיקת החוק דרשו העובדים - באמצעות המשיבים - להחיל את הסדר הבטחת ההכנסה משעות נוספות שמקורו בהסכם הקיבוצי על העובדים המובטחים עד גיל הפרישה החדש, היינו עד גיל 67. העיתון דחה דרישה זו. עמדת העיתון היתה שמכח חוק גיל הפרישה מוארכת תקופת העסקתם של העובדים - ובהם העובדים המובטחים - עד גיל 67, אך הסדר הבטחת הכנסה משעות נוספות מוגבל עד גיל 65 ולא יחול על העובדים המובטחים מגיל זה ועד גיל הפרישה החדש שלהם (67 שנים).
[...]
דיון והכרעה
9. עניין לנו בפרשנות הוראה בהסכם הקיבוצי בדבר הבטחת הכנסה משעות נוספות לקבוצת "עובדים מובטחים". לעניין זה קובע סעיף 9 להסכם הקיבוצי לאמור:
"9. כל העובדים המפורטים ברשימה (להלן - "העובדים המובטחים"), יועסקו על ידי ידיעות אחרונות עד הגיעם לגיל 65 שנה ויחולו עליהם - מבלי למעט מכל זכות אחרת שלהם - הוראות הסכם סדר צילום בעניין הבטחת תעסוקה אשר נקבעו בסעיפים קטנים 4(ב)(3) להסכם סדר צילום".
הוראה זו שבהסכם הקיבוצי קובעת מסגרת של זמן להעסקתם של העובדים המובטחים "... עד הגיעם לגיל 65 שנה..." עם זאת, הוראה זו מפנה להוראות סעיפים קטנים 4(ב) - (ד) להסכם סדר צילום משנת 1982 בו נקבע לאמור:
"(ב) צד א' [הוא העיתון - ש.צ.] מתחייב להעסיק כל אחד מהעובדים שהסכם זה חל עליו ושירצה בכך, עד גיל הפרישה (65 שנה) וזאת למעט במקרה של פיטורים לפי אחת או יותר מהעילות הבאות:... (פירוט העילות אינו נוגע לענייננו).
(ג) פיטר צד א' עובד כנ"ל לפני הגיעו לגיל פרישה (65 שנה) ובניגוד להסכמתו, יועבר העניין לבית הדין לעבודה...
(ד) ...".
הפניה זו להסכם סדר צילום משנת 1982 יוצרת לכאורה זיקה בין גיל 65 לגיל הפרישה ותומכת בטענות המשיבים.
10. מבחינה מילולית, יש אחיזה בהוראות ההסכם לטענות שני הצדדים: העיתון שם את הדגש על לשון סעיף 9 להסכם הקיבוצי בו מצויין גיל 65 בפני עצמו ואילו המשיבים מכוונים להפניה להסכם סדר צילום משנת 1982 היוצרת זיקה בין גיל 65 לגיל הפרישה. מן הבחינה המילולית טענות הצדדים שקולות ואין לנו כל יסוד להעדיף טענה של צד אחד על פני משנהו.
11. אך השאלה בפנינו אינה מילולית גרידא. מדובר בהסדר כלכלי המעוגן בהסכם קיבוצי אשר העניק הטבות כלכליות מסויימות לקבוצת עובדים מוגדרת, לתקופת זמן נתונה, תמורת הסכמת העובדים להכנסת שינויים טכנולוגים כאלה ואחרים בתהליך העבודה. במסגרת ההסכם נתנו העובדים את חלקם בכך שהסכימו לשינויים הטכנולוגים ולשינויים בתהליכי העבודה ואלה יושמו. השאלה היא מהו היקף התמורה הכספית לה התחייב העיתון כלפי העובדים. שאלה זו נוגעת לאומד דעת הצדדים בעת החתימה על ההסכם הקיבוצי. שאלה זו, בתור שכזו, לא נבחנה במישור העובדתי בבית הדין האזורי ולא הובאו לגביה ראיות. לכן אין בפנינו תשתית של עובדה לגבי אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים להסכם הקיבוצי בנקודת המחלוקת האמורה.
12. לצורך פרשנות ההסכם והכרעה במחלוקת, וכמתחייב מדיני החוזים הכלליים ומן ההלכות הפסוקות, עלינו לקבוע מהו אומד דעתם המשוער של הצדדים, על פי קנה מידה אובייקטיבי ומבחנים של סבירות. בנקודה זו יש לחזור ולציין כי מדובר בהסכם כלכלי שבו כל אחד מן הצדדים לו נתן תמורה מוגדרת לצד השני. מדובר בהסכם מוגבל מבחינת הקבוצה עליה הוא חל (העובדים המובטחים) ומבחינת הזמן שגבולותיו מוגדרים באופק השרות של כל אחד מן העובדים עליהם חל ההסכם, כפי שהיה ידוע במועד עריכת ההסכם (גיל 65).
מידת ההיגיון וניסיון החיים יכולים להוביל למסקנה מסתברת שבעת החתימה על ההסכם (שנת 2000), ראו שני הצדדים לנגד עיניהם את אופק הזמן של ההסדר עם הגיע כל אחד מן העובדים לגיל 65, אשר היה אז גיל הפרישה המקובל. מסגרת זמן זו היתה מבחינת העיתון בעלת משמעות כלכלית נתונה השווה לסך כל ההוצאות הכספיות המיוחדות שהעיתון ראה לנגד עיניו ביחס לעובדים המובטחים. לא יכול להיות ספק שהעיתון - ואף העובדים עצמם - לא ראו ולא יכלו לראות או לצפות שיחול שינוי בגיל הפרישה אשר יוסיף שתי שנות עבודה נוספות הכרוכות בנטל כלכלי נוסף על העיתון שלא נצפה מראש. הגורם הכלכלי וחוסר יכולת הצדדים לצפות את הנולד, מביאים למסקנה שאומד דעת הצדדים לגבי הסדר השעות הנוספות שבהסכם הקיבוצי, מוגבל בזמן שנקבע בהסכם (גיל 65), שהיה אז גיל הפרישה. שינוי גיל הפרישה בחוק נועד להמשיך להעסיק את העובדים במסגרת ההסדרים ותנאי העבודה השוטפים הקיימים לאורך זמן והוא לא נועד להאריך את תוקפם של הסדרים המעניקים הטבות מיוחדות וחריגות לתקופת זמן קצובה ומוגבלת מראש.
[...]
אף שלא הובאו ראיות לעניין החישובים והשיקולים הכלכליים שעמדו ביסוד ההסכם הקיבוצי בשנת 2000, אין לייחס לעיתון המעסיק הסכמה מראש להרחיב את ההסדר המוגבל של הבטחת הכנסה משעות נוספות בעלות כלכלית נתונה, על פני תקופה של שנתיים נוספות, תוך הגדלת העלות הספציפית בשיעור ניכר.
לאור זאת ניתן לקבוע כי הסדר השעות הנוספות בהסכם הקיבוצי הוגבל מראש לתקופה המסתיימת עם הגיע כל אחד מן העובדים המובטחים לגיל 65 והוא לא נדחה עד הגיעם לגיל הפרישה החדש (67 שנים).
19. חברי הנשיא חולק על דעתי וטעמיו עימו. גם לאחר שקראתי את דבריו של חברי, עדיין אני סבור כי קיימת הצדקה להעדיף את גישתי אשר מרכיב חשוב בה הוא חיובם של הצדדים לנהל מו"מ כלכלי לגבי גורל השנתיים העודפות.
[...]
הנשיא סטיב אדלר:
עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט צור והגעתי למסקנה אחרת. לדעתי, יש לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי ומטעמים נוספים עליהם אעמוד להלן:
[...]
3. לעמדת חברי [בסעיף11 לחוות דעתו] הסכם 2000 של עובדי המסדרה הוא "... הסדר כלכלי המעוגן בהסכם קיבוצי אשר העניק הטבות כלכליות מסוימות לקבוצת עובדים מוגדרת, לתקופת זמן נתונה...". לדידי, דברים אלה אינם משקפים את מהות הסכם 2000, את תכליתו ואת אומד דעתם של הצדדים לו. אבאר.
הולדתו של הסכם 2000 בתמורות טכנולוגיות שביקש ידיעות אחרונות לבצע במחלקת הקדם-דפוס בעיתון, שעיקרן מעבר מהדפסה ידנית באמצעות יציקות עופרת להדפסה ממוחשבת. לצורך יישום שינויים אלה ועל מנת ליצור גמישות ניהולית בכל הנוגע לסדרי העבודה במחלקה, הודיע ידיעות אחרונות לממונה על יחסי העבודה ביום 24.6.1999 על ביטול ההסכם הקיבוצי של עובדי מחלקת סדר-הצילום (הסכם 1982). כדרכם של חידושים טכנולוגיים, יישום התמורות במחלקת הקדם- דפוס טמן בחובו קיצוץ בכח אדם ובשעות עבודה במחלקה. אמצעים ארגוניים בהם נקטו העובדים הביאו בסופו של יום לחתימת הסכם 2000, שההסכמות במסגרתו תואמות מודלים מתקדמים של הסכמות קיבוציות בין ארגוני עובדים למעסיקים, בהם מתחייבים העובדים לשקט תעשייתי בכל הנוגע לביצוע השינויים הטכנולוגיים במפעל, ומקבלים בתמורה בטחון תעסוקתי.
הרקע לחתימת הסכם 2000 מצביע באופן ברור על כך, שאין לפנינו "הסכם כלכלי" נקודתי כפי שמציע חברי. העיתון לא הציג לפני בית הדין האזורי תחשיבים כלכליים שעמדו לכאורה ביסוד ההסכמות שבהסכם 2000, שיש בהם כדי להצביע על כך שמדובר בהסדר כלכלי נקודתי. הסכם 2000 היווה נדבך חשוב במהפכה טכנולוגית ארוכת טווח שביצע העיתון במחלקת הקדם-דפוס.
תכליתו של הסכם 2000 היתה דו-ראשית: מחד, להביא ליישום השינויים הטכנולוגיים במפעל בהסכמת נציגות העובדים. מאידך, להבטיח את העסקתם של העובדים שהיו עלולים להיפגע מהכנסת אותם שינויים עד לפרישתם, ולשמר את תנאיה. וכך, בתמורה להסכמתם שלא לנקוט בצעדים ארגוניים בקשר להשלכותיה של המהפכה הטכנולוגית, קיבלו העובדים בטחון תעסוקתי למשך כל שנות עבודתם בעיתון עד לפרישתם, והטבות כלכליות שנועדו לשמר את רמת הכנסתם כפי שהיתה ערב ביצוע השינויים הטכנולוגיים במחלקה.
הסכם 2000 מעניק לעובדים הכלולים בו בטחון תעסוקתי "עד הגיעם לגיל 65" – שהיה באותה עת גיל הפרישה על פי החוק. עובדה זו מצביעה על אומד דעתם של הצדדים להעניק לעובדים את ההטבות שבהסכם למשך כל תקופת עבודתם ועד לפרישתם מהעיתון, ולא בכדי בחרו הצדדים לציין בהסכם את גיל 65 ולא כל גיל אחר. יתרה מזו, העובדה שהעובדים קיבלו בנוסף ל"בטחון התעסוקתי" גם הבטחה לשמירת רמת הכנסתם מצביעה על כך שתכלית ההסכם היתה למנוע כל פגיעה בעובדים כתוצאה מהכנסת השינויים הטכנולוגיים למחלקה.
כלל נסיבות העניין מצביעות על כך, שהצדדים להסכם 2000 לא התכוונו לתחום את ההטבות ל"עובדים המובטחים" בזמן או במסגרת תקציבית, אלא להחילן על כל עובד מובטח עד פרישתו.
[...]
6. באי כח העיתון טענו כי אין בכוונת העיתון לפטר את ה"עובדים המובטחים" וכי עם הגיעם לגיל 65, יראה בהם "עובדים קבועים רגילים" עד הגיעם לגיל 67. באי כח המשיבה עידכנו את בית הדין לעומת זאת, כי העיתון הודיע לאחרונה על כוונתו לפטר עובדים קבועים במחלקה.
כאמור, קביעה בדבר פקיעת תוקפו של הסכם 2000 בהגיע כל עובד מובטח לגיל 65, משמעה איבוד בטחונה התעסוקתי של קבוצת העובדים שקנתה בטחון זה ב"שקט תעשייתי" שקיבלה על עצמה בהסכם 2000.
עובדה זו היא בעלת משמעות על רקע שרשרת הפעולות בהן נקטה הנהלת העיתון במרוצת השנים האחרונות לדחיקת רגליה של ההתארגנות בעיתון; לצמצום העבודה המאורגנת בו; לביטול הסכמים קיבוציים; ולקביעת תנאי עבודה בחוזים אישיים. כך למשל, העיתון הודיע זה מכבר על פרישתו מהתאחדות התעשיינים ועל ביטול ההסכמים הקיבוציים בשלוש מחלקות הדפוס בעיתון.
זאת ועוד, ניכרת מגמה ברורה של ירידה במספר העובדים המאורגנים בדפוס ידיעות אחרונות, לצד עליה עקבית במספר עובדי הקבלן והעובדים המועסקים בחוזים אישיים במחלקה. עדות למגמה זו ניתן למצוא במספר הליכים שהובאו להכרעתנו במרוצת השנים האחרונות. כך למשל, נדונה כוונתה של הנהלת העיתון לפטר קבוצת עובדים קבועים במחלקת ההפצה בעיתון. בית דין זה קבע, כי ההחלטה על פיטורי העובדים התקבלה שלא כדין, תוך פגיעה בזכותם להתארגנות והפלייתם לרעה על רקע חברותם בארגון עובדים, והורה על השבתם לעבודה.
במקרה אחר, נדון סירובו של העיתון לקלוט עובדים זמניים למכסת ה"עובדים הקבועים" במחלקת ההפצה בהתאם להסכם הקיבוצי משנת 1997 (עס"ק 20/06) [פורסם בנבו]. שם נקבע, כי העיתון נדרש ל"מלא" את מכסת העובדים הקבועים במחלקה כקבוע בהסכם הקיבוצי.
הנה כי כן, משמעות ההכרעה בסכסוך זה אינה כלכלית או נקודתית, והיא בעלת השלכה על ביטחונם התעסוקתי של העובדים הכלולים בהסכם 2000 ועל עתידה של העבודה המאורגנת בעיתון.
7. לאור האמור, לו תשמע דעתי, ידחה הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ויקבע כי ה"עובדים המובטחים" זכאים לתנאי ההעסקה שנקבעו בהסכם 2000 עד לפרישתם.
[...]
סוף דבר
על דעת רוב חברי המותב, ובניגוד לעמדתו החולקת של השופט צור, נדחה הערעור כאמור בפסק דינו של הנשיא אדלר. בהתאם, זכאים ה"עובדים המובטחים" לתנאי ההעסקה שנקבעו בהסכם 2000 עד לפרישתם.
משמדובר בסכסוך קיבוצי, אין צו להוצאות.