הדרך הטובה ביותר שבאמצעותה יכולים ארגונים לא-ממשלתיים למשוך תשומת לב היא התקשורת. כיסוי אסונות בטלוויזיה ובעיתונים הוא בעל חשיבות מכרעת לניהול התפעול של הסיוע ההומניטרי.

בוטרוס ראלי התייחס יותר מפעם אחת לרשת CNN כאל "החברה השש-עשרה של מועצת הביטחון". לולי התצלומים ששידרה בטלוויזיה, הממשלות התורמות לא היו נוקטות פעולה כלשהי. תשומת הלב שמקדישה התקשורת איננה ערובה לפעולה; שפע של כתבות מטרידות הופיעו בעיתונים ושודרו בטלוויזיה בלי להוביל לתמיכה משמעותית מצד תורמים, ואילו מבצעים הומניטריים אחרים היו בעיצומם לפני שהתקשורת העניקה להם תשומת לב כלשהי. אבל איש אינו מכחיש שקיימת זיקה בין פרסום להתעניינות שמגלים תורמים, וזיקה כזאת קיימת זה זמן רב. ניזכר ב-1968, שנת הרעב בביאפרה. "לא מעניין אותי מה תעשו. רק תוציאו את התינוקות הכושים הארורים האלה ממסך הטלוויזיה שלי!", הרעים בקולו הנשיא לינדון ג'ונסון במהלך פגישה עם יועצי הסתרים שלו. הוא ביקש למנוע מצב שבו הפרסומים על אודות ביאפרה יובילו להפעלת לחץ על פוליטיקאים לנקוט פעולה.

שיעורים משמעותיים מהתקציבים של ארגוני הסיוע מוקדשים ל"עיתונות ופרסום". "היתה תקופה", כתב העיתונאי ריצ'רד דאודן בעיתון "אקונומיסט" מ-2 ביולי 2001, "שבה ארגונים כגון הצלב האדום חשו כי למטה מכבודם לדבר עם עיתונאים. בתחילת שנות השמונים אמר לי בביירות ראש הצלב האדום במקום שעלי לטלפן למטה שלהם בז'נבה אם ברצוני לדעת מה הם עושים בלבנון. כל זה השתנה בשלהי שנות השמונים, כאשר עסקי הסיוע המריאו אל על... כמה וכמה ארגוני סיוע הקפידו להעסיק נשים צעירות ומושכות כקצינות עיתונות".

אותה תקופה מוקדמת הביאה גם להסבר שנתן קריין החדשות ג'ורג' אָלָגאיה בטלוויזיה של ה-BBC ב-1992 לגבי הרעב בסומליה: "סוכנויות הסעד תלויות בנו כדי להתפרסם, ואנחנו זקוקים להן כדי שתספרנה לנו היכן מצויים הסיפורים לכתבות. יש בינינו הסכמה שבשתיקה, סוג של קוד. אנחנו משתדלים לא להציג את השאלה בצורה גלויה מדי: 'איפה נמצא את התינוקות הגוועים ברעב?', והם לעולם אינם משיבים מפורשות. ואף על פי כן אנחנו משיגים את התצלומים".

ארגוני סיוע מצטרפים לחגיגה כאשר התקשורת יוצאת למסע של ציד קהל. מעייניהם של העיתונאים נתונים יותר ויותר להיקף ציבור הקוראים שלהם. פיטר בְּרוּרצֶ׳ס, עורכו הראשי של העיתון ההולנדי "דה פוֹלקסקרַנט", רואה בזה תופעה טבעית לגמרי. "בכל שעה אנחנו מאבדים ארבעה מנויים", הטעים.[1]

ארבע שנים אחרי משבר גומה תיארה קלייר שורט, מזכירת המדינה לפיתוח בינלאומי של בריטניה, את העיתונאים שפגשה בעבודתם בגומה באומרה שהם "רודפים זה אחרי זנבו של זה כדי להשיג את הסיפור העיתונאי הבא". "כיצד יכלו האנשים שחיו במחנות הפליטים להבין את הפרזיטיות ההדדית של התקשורת ושל מגייס הכספים? הם ביקשו לחם, ואנחנו נתנו להם קרקס", אמרה.[2] הקדשת תשומת לב רבה יותר של התקשורת לאסונות ולמשברים פירושה עוד הכנסה לסוכנויות הסיוע. סירובו של ארגון יחיד להשתתף בחינגה ההומניטרית יהיה חסר טעם; הקרקס פשוט ימשיך הלאה ויותיר את הארגון הזה מאחוריו.

עשר שנים אחרי גומה היה ליי בראוּנס, חבר הולנדי בצוות הארגון הלא-ממשלתי טֶר-דֶזוֹם, באזור שנפגע מצונמי בסרי-לנקה. הוא צפה בקרקס התקשורתי בתחושת דכדוך עמוקה. "בחודשים האחרונים יצא לי לראות ארגוני סיוע מארצות-הברית, מטייוואן ומדרום-קוריאה מותחים את כרזותיהם ומציבים את סמלי הלוגו שלהם בצמידות לפרויקטים של טֶר-דֶזוֹם, ואחר-כך מסריטים ומצלמים אותם. ברגעים כגון אלה, לפעמים אני שואל את עצמי לאן הגענו לעזאזל בתפקיד הזה ובסוג העיסוק הזה".[3]

לא אחת ארגוני הסיוע המבוססים הישנים מפסידים לטובת החבר'ה החדשים במרוץ אחר הפרסום. המצב מעורר לפעמים את זעמו של הוועד הבינלאומי של הצלב-האדום המכובד, שכן מאז ומתמיד ראה את עצמו מחויב ללכת לכל מקום שבו נדרשה עזרה, לעתים קרובות לנוכח סכנה של ממש, בשעה שארגון כגון רופאים ללא גבולות יכול להחליט לצאת למשימה או לוותר עליה. הצלב-האדום אינו יכול להיות יריב שקול בפרסום הנובע מ"אווירת ה-MTV הקוּלית" שאופפת את ארגון רופאים ללא גבולות, התרעם אחד מדוברי הצלב-האדום הבינלאומי. "אנחנו איננו הופכים את יציאתנו לאזור אסון למפגן ראווה, כפי שאוהבת התקשורת. כולם רואים ביציאתנו דבר מובן מאליו. לרוע המזל, למדנו מרופאים ללא גבולות שארגון סיוע צריך גם למכור את עצמו".[4]

ארגוני סיוע משופשפים משבצים בתוכם עיתונאים, כדי שיהיו עדי ראייה לדרמות ההומניטריות. הם מציעים לעיתונות טיסות חינם, ובשטח עצמו הם מוכנים לספק להם מכוניות עם נהגים וגם מתורגמנים. לעתים מציעים להם גם לינה וארוחות. העיתונאי ויליאם פרנסיס דידס מה"דיילי טלגרף" כתב: "סגרתי כמה וכמה עסקאות שכאלה בשנים האחרונות. בתמורה לטרמפ, אני דואג להזכיר בעיתון הזה את העבודה שעושה הארגון במטרה להקל על מצבו של האדם. זה הופך להיות חלק מהסיפור".[5]

מעניין לציין שכתבים המבקשים לצאת לאזור אסון מקבלים אישור לכך מהממונים עליהם כל עוד ארגון סיוע כלשהו משלם את הוצאות הנסיעה. הצלם ההולנדי אַד ון-דֵנדֶרֶן התאונן ברדיו 1 ההולנדי על הנכונות המתמעטת של מערכות עיתונים להשקיע בדיווח מ"ארצות מרוחקות": "הלקוחות הגדולים ביותר של צלמים הולנדים בימינו הם ארגוני סיוע", טען ון-דנדרן.[6] מגיש התוכנית ברדיו לא הגיב על דבריו של הצלם. מערכת יחסים נעימה וחמימה בין ארגונים לא-ממשלתיים ובין עיתונאים – ברדיו, בטלוויזיה או בעיתונים – הפכה לנורמה, ולמערכת היחסים הזאת יש ללא ספק פן כספי.

אין זה משנה היכן אתם עובדים – ב-NOS ז'ורנל, מהדורת חדשות הערב המרכזית בהולנד, בתוכנית האקטואליה "אֵיין וַנדאך", שאנשי רופאים ללא גבולות ההולנדי הדריכו את עיתונאיה ברחבי ליבריה, בנטוֶרק, שאנשיה ערכו אותו מסע אבל עשו זאת עם ארגון הצדקה ההולנדי סטיכטינג-פְלוּכטֶלינג, או ב-BBC, שסייר בסיירה-לאון עם אוקספם – המצב הזה, שבו ארגון סיוע משמש לכם מורה דרך באזור משבר, כמוהו כהסתכלות על אירופה דרך עיניו של צבא-הישע. אנשי צוות הצילום, מצוידים בסיר מרק ומלווים באחד מאנשי צבא-הישע, חולפים בדרכם במסע מפרך על פני אנשים קפואים למחצה הישנים בפתחי בתים, ועל פני אמהות בגיל העשרה המכורות לקראק.

מסעותיהם של העיתונאים לוקחים אותם אל טריטוריית פוסט-מלחמה, טריטוריה השרויה בחוסר תקווה זועק לשמים. תפאורות הרקע מדברות בעד עצמן, פחות או יותר: בתים ליתומי מלחמה, פרויקטים של ארגוני סיוע למען קטועי איברים ותחנות האכלה למורעבים. בדיווחים שלהם לא מופיע ולו אדם בריא אחד, למעט עובדי סיוע לבנים. מובטח לאפריקאים שיציגו אותם מְהלכים עירומים למחצה ברגליים כושלות במחנות פליטים דחוסים המון אדם. אין ביכולתם לעשות דבר לבד מלהמתין לסיוע המערבי. ילדים מסתובבים בבטן נפוחה ובתוך עיניהם זבובים, ושדיהן של האימהות מדולדלים כמו שקיות תה משומשות. הקורבנות הם אנשים אוניברסליים ונטולים כל אפיון שיש בו כדי להרתיע תורמים, כמו למשל אמונה פוליטית או עבר מוכתם.

ברור כשמש שמדובר באנשים טובים: "נשים וילדים", "זקנים וטף", "אזרחים חסרי הגנה". בכתבות האלה הם עושים מה שאפשר לצפות מקורבנות לעשות. הם סובלים, נקודה. כדי למנוע מתורמים ליפול טרף לתסמונת כבר-ראינו-דברים-כאלה, לא אחת נדרשים עובדי סיוע ועיתונאים לתיאורים מפליגים. קוראים מוצאים עצמם מביטים שוב ושוב בעוד כותרת כמו "המשבר ההומניטרי הגדול בעת החדשה". בתוך כך, האומללות האנושית נתונה לפיחות בשעה שהדרמה שבה היא מוצגת מתעצמת. כדי לשמור על תשומת הלב של צופיה, הצליחה רשת CNN לשלוף את הקלף שגובר אפילו על "סתם" רצח עם. הכתב שלה דיבר על "רצח העם הקטלני של 1994".[7]

"ממסד הפיתוח הבינלאומי נוקט אחיזת עיניים כדי לגרום לאפריקה – שהיא, כמובן, ענייה מאוד עדיין – להיראות גרועה אף יותר מכפי שהיא באמת", כותב ויליאם איסטרלי, כלכלן פיתוח מאוניברסיטת ניו-יורק. "נסו להעריך – איזה אחוז מאוכלוסיית אפריקה מת במלחמה כל שנה? מהו שיעור הילדים הזכרים, בגילים שבין 10 ל-17, שהם חיילים-ילדים? כמה אפריקאים סובלים מרעב או מתו מאיידס בשנה שעברה או חיים כפליטים? ובכן, התשובה לכל אחת מן השאלות האלה היא – חצי אחוז מהאוכלוסייה או פחות מזה. במקרים מסוימים השיעור נמוך בהרבה".[8]

ההפרזה הפכה לנורמה, אמר מרסל ווֹס, הממונה על השיווק ואמצעי התקשורת מטעם רופאים ללא גבולות ההולנדי, כבר בשנת 1997: הסניף ההולנדי של רופאים ללא גבולות הגזים בתיאור הסבל בדיווחים שלו על אודות גירוש הפליטים מהמחנות בגומה בנובמבר 1996. "אנחנו אשמים בהפרחת מספרים לחלל ברוב פזיזות", אומר ווס. בכתב-העת "ספונסורשיפ אנד פַנדרייזינג" הוא מציין מספר של למעלה ממיליון קורבנות. "המספר הזה נבע מהתחושה שהאסון שאירע כאן כה כבד, עד שאי-אפשר להתמודד אתו לבד כארגון סיוע. יש הכרח בלוגיסטיקה צבאית בקנה מידה גדול. בהתערבות בינלאומית. ואז מסתבר שעשרת אלפים קורבנות מצטיירים כנתון פחות משכנע ממיליון או אף למעלה ממיליון קורבנות". מגייסי כספים משתמשים במספרים כפי שנהוג להשתמש בהם בעולם הפרסומות, שבו ההפרזה היא אמצעי למכירת מוצרים, טוען ווס. "אני תוהה האם מדובר כאן בדילמה מוסרית או בפיקחות מעשית".[9]

אחרי כל הפרסום שנתלווה למשבר, הסניף ההולנדי קיבל תרומות פרטיות שוות ערך ל-400,000 יורו.

בכתבות שהם נותנים להן חסות, ארגוני הסיוע מוצגים כעושים כמיטב יכולתם, אבל סכנת התרחשותם ההמונית של מקרי מוות בעינה עומדת, מאחר שהמשאבים מוגבלים ונתיבי האספקה משובשים. מן ההכרח לתאר את המצב כנטול שביב של תקווה לעתיד הפליטים, אחרת יכניסו אנשים את מטבעותיהם לקופת הצדקה של מישהו אחר. ואם כבר הגיע סיוע, פוטרים אותו באותה פסקה כ"מעט מדי ומאוחר מדי".

האם אנשי סיוע משתמשים בעיתונאים? כמובן, אמר ז׳אק דה-מיליאנו, מנהלו לשעבר של רופאים ללא גבולות ההולנדי. "כדי לגייס כספים. מתפקידם של עיתונאים לנפק דיווח מאוזן, לסרב להזנות את עצמם לצורך ריצוי ארגוני סיוע. מן הראוי שתהיה לעיתונאים מידה של גאווה מקצועית".[10]

דומה כי מקצוע העיתונאות מתקדם בכיוון ההפוך בדיוק. בעליהם של אמצעי תקשורת מקצצים בהוצאות ומכרסמים בסטנדרטים, ובכך גורמים לְמה שמכנה ניק דייוויס בספרו "חדשות כדור הארץ השטוח" "לעוסתנאות"[11]; במלים אחרות – "עיתונאים שמכזיבים באי-מילוי הפונקציות הבסיסיות הפשוטות של משלח ידם, ואינם מסוגלים כלל לומר לקוראיהם את האמת על המתרחש בגזרה שלהם. אלה הם עיתונאים שכבר אינם יוצאים לשטח לאסוף ידיעות, אלא אנשים שהצטמצמו לכדי מעבדים פסיביים של חומר הנקרה על דרכם, ממחזרים חומר לעוס – יהא זה אירוע של ממש או תחבולה של יחצנים, סיפור חשוב או פחות ערך, אמיתי או כוזב".[12]

מסתבר שכל-כך קל למחלקות יחסי-הציבור של ארגוני הסיוע להכניס את הנושאים שעל סדר יומם לטלוויזיה ולעיתונים כ"חדשות", עד שמקצתם מצאו לנכון לנקוט הבלגה. כבר בשנת 1994, בתחילתו של רצח העם ברואנדה, כמה מארגוני הסיוע הגדולים בעולם חתמו על קוד התנהגות שנועד להתוות את הקשר עם העיתונות ועם הציבור. את הקוד הזה גיבשה הפדרציה הבינלאומית של חברות הצלב-האדום והסהר-האדום. החתומים על המסמך הסכימו ביניהם שבתדרוכים, בפרסומים ובפרסומות שלהם, הם יכירו בקורבנותיהם של אסונות כ"בני-אדם מכובדים, ולא אובייקטים חסרי תקווה".

אבל אם המתחרים שלכם מתנהגים אחרת וכתוצאה מכך מצליחים לגייס כספים, הרי שאין לכם ברירה אלא לעשות כמותם.

עיתונאים שבדרך כלל אוהבים להציג את עצמם כמשקיפים אובייקטיביים מן הצד הופכים לפתע לחסידיהם של עובדי סיוע כאשר הם נתקלים באסונות הומניטריים. הם מקבלים ללא ביקורת את הצהרת הניטרליות של סוכנויות הסיוע ההומניטרי, ומרוממים את אמינותם ומומחיותם של עובדי הסיוע אל מעל הספקנות העיתונאית.

הטקסט שלעיל לקוח מספרה של לינדה פולמן, "תעשיית החמלה: מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי", שיצא בהוצאת שלם בשנת 2012. תרגום: מנשה ארבל

הערות

[1] פיטר ברורצ'רס, העורך הראשי של "דה-פולקסקנט", אמר את הדברים בדיון בנושא "תקשורת חדשה וישנה", שנערך בדה-באלי, מרכז לתרבות ולדיון ציבורי באמסטרדם, ב-21 במאי 2008.

[2] קלייר שורט, בנאום שנשאה ב"עולם אחד 1998 – ועידת תקשורת בינלאומית", ב-3 ביוני 1998.

[3] Marc Broere, Berichten over armoede: een journalistieke kijk op ontwikkelingssamenweking (Amsterdam: KIT Publishers, 2009).

[4] Trouw, May 2 1995.

[5] Daily Telegraph", June 10 2004".

[6] רדיו 1, 16 במאי 2008.

[7] חדשות CNN, ב-25 באוגוסט 2003.

[8] Los Angeles Times", July 6 2007".

[9] מרסל ווס, מצוטט ב-Trouw, ב-26 בפברואר 1997.

[10] שם.

[11] churnalism.

[12] Nick Davies, Flat Earth News: An Award Winning Reporter Exposes Falsehood, Distortion and Propaganda in the GlobalMedia, London: Chatto and Windus, 2008.