נולד ב-1941 בירושלים, דור שביעי ליושבי העיר. בוגר בית-הספר "מעלה". בשנים 1959–1961 שירת בחטיבת הנח"ל. בוגר לימודי מדע המדינה והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים.
החל לעסוק בעיתונאות ב-1962, ומתחילת דרכו התמקד בהתחקות אחר תהליכי קבלת החלטות במערכת הפוליטית והציבורית. תחילה היה כתב פרילנס במערכת הירושלמית של "מעריב". בשנים 1963–1964 כתב בעיתון "חירות", בשם העט עוזי ניבון. ב-1965 היה כתב לענייני משפט של סוכנות עתי"ם בירושלים.
באותה שנה החל לעבוד ב"הארץ", ועד 1972 היה כתב לענייני ירושלים. במסגרת זו סיקר את איחוד העיר ב-1967, ואף כתב ספר על הנושא, "ירושלים – עיר ללא חומה" (1973), המתאר את תהליכי קבלת ההחלטות שהובילו לאיחוד העיר.
בשנים 1972–1973 היה כתב לענייני רווחה, ובשנים 1973–1977 היה כתב פרלמנטרי ועקב אחר ההשפעות הפוליטיות של מלחמת יום כיפור.
ב-1977 התמנה לכתב מדיני וסיקר את המהפך השלטוני שהתחולל באותה שנה. במהלך סיקור המו"מ עם מצרים חשף את דבר ביקורו החשאי של שר החוץ משה דיין במרוקו, שהכשיר את הקרקע לביקור סאדאת בישראל. בתפקידו זה גם חשף לראשונה את הניסוחים העיקריים של סעיפי ההסכם שנידונו בין ישראל למצרים, ופירסם לראשונה את נוסח חוזה השלום הישראלי-מצרי ("הארץ", 20 במרץ 1979). האירועים הללו היו גם נושא ספר נוסף מפרי עטו, "ראש ממשלה במצור", המביא את סיפור המו"מ לשלום עם מצרים (1981).
ב-7 ביוני 1982, יומיים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, כתב את המאמר "ערפל קרב בגבול הצפון", שהתריע על התרחבותה של המלחמה מעבר לכוונות הממשלה. שלוש שנים אחר-כך פירסם את הספר "לא עוצר באדום" – דיוקנו של אריאל שרון, שהיה שר הביטחון בתקופת המלחמה.
ב-17 במאי 1991 פירסם ב"הארץ" מאמר בשם "גרסה מזוגזגת", שעסק בתהליך קבלת ההחלטות לפני מלחמת לבנון הראשונה. במאמר חזר על טענתו כי ממדי המלחמה בפועל היו מנוגדים להחלטה הממשלה המקורית: "[...] במלים אחרות, מנחם בגין אמנם ידע היטב כי שרון רימה אותו, אבל הוא אינו רוצה להסתיר מאחורי גבו הרחב של שר ביטחון את אחריותו של ראש הממשלה למלחמה, לתהפוכותיה, לתוצאתה ובעיקר למחירה". בעקבות פרסום המאמר, תבע אריאל שרון את בנזימן ואת עיתון "הארץ" על הוצאת לשון הרע. משפט הדיבה נמשך 11 שנה, שבסופם הפסיד שרון בכל הערכאות. על הפרשה כתב בנזימן את הספר "אמת דיברתי" (2002).
ב-1982 נסע לשנת שבתון במכון ליחסים בינלאומיים של ה- אם.איי.טי, בקיימברידג', מסצ'וסטס, ארצות-הברית. ב-1983 היה שליח "הארץ" בוושינגטון וסיקר את יחסי ישראל-ארה"ב בתקופת הנשיא רייגן. ב-1984 חזר ארצה והתמנה לעורך מוסף "הארץ". ב-1988 פרש מעריכת המוסף והיה לחבר הנהלת מערכת העיתון. כתב טור פוליטי שבועי בשם "השבוע", ועסק גם בכתיבת מאמרי מערכת (1988–2005). מ-2005 כתב פעמיים בשבוע מאמר פובליציסטי. פרש לגימלאות מ"הארץ" בספטמבר 2008.
ב-1996 ייסד, יחד עם נחום ברנע, כרמית גיא, רפי מן וירון אזרחי, את "העין השביעית", דו-ירחון לענייני התקשורת הישראלית. כתב-העת יוצא לאור על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה.
ב-2006 היה חתן פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה. ועדת הפרס כתבה כי הוא "מבכירי הפובליציסטים בעיתונות הישראלית, שכתיבתו הנוקבת במהלך השנים חשפה ליקויים בכל זרועות הממסד".
במהלך שנות התשעים לימד עריכה עיתונאית בחוג ללשון באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 2000–2006 היה חבר הוועד המנהל וראש תחום אתיקה בתקשורת במרכז לאתיקה בירושלים. מ-1995 חבר ועדת הרפרטואר של תיאטרון ירושלים.
גר בירושלים, נשוי ואב לארבעה.
פרסומים
"ירושלים – עיר ללא חומה", תיאור תהליכי קבלת ההחלטות שהובילו לאיחוד העיר. הוצאת שוקן, 1973
"ראש ממשלה במצור", סיפור המו"מ לשלום עם מצרים. הוצאת דביר-אדם, 1981
"לא עוצר באדום", דיוקנו של אריאל שרון. הוצאת אדם, 1985
"דיירי משנה", יחד עם עטאללה מנצור; מגולל את מדיניות הממשלה כלפי ערביי ישראל. הוצאת כתר, 1992
"אמת דיברתי", שחזור גלגולי תביעת הדיבה שניהל נגדו שרון. הוצאת כתר, 2002
"א: אמת עיתונאית, אמת משפטית: לקחים ממשפט שרון נגד 'הארץ'", ב"שקט מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל". הוצאת רמות, אוניברסיטת תל-אביב, 2006
"של מי הארץ הזאת", עורך; מאמץ של אינטלקטואלים יהודים וערבים, אזרחי ישראל, לנסח אמנה לחיים משותפים. הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006
"איפה טעינו", עורך; לקט מאמרים מ"העין השביעית", הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. מתוכנן לצאת ב-2008
Patient's Condition – Severe but Stable
The press and the medical community – mutual expectations surrounding the health of national leaders. In:IMAJ (Israel Medical Association Journal), Vol. 8, November 2006.
קישורים
שרון נ' בנזימן. ת"א 475/91; ת"א 818/93; ע"א 323/98