החודש לפני שנה נכנס רון ירון לתפקידו כעורך "ידיעות אחרונות". את שנתו הראשונה בתפקיד תוחמות שתי החלטות בתחום משאבי האנוש. אחת הפעולות המשמעותיות הראשונות שעשה כעורך היתה לזמן לשימוע לפני פיטורים כמה מהעובדים הוותיקים, ובהם הכתב יגאל סרנה. אחת הפעולות המשמעותיות האחרונות שעשה בשנתו הראשונה כעורך היתה לקבוע פגישה עם הכתב אורי משגב ולהודיע לו שהוא עומד להיות מפוטר.

שתי הפעולות הללו, האחת קשורה ברעותה, מלמדות יותר מאשר על הגעתה של המצוקה התקציבית גם אל בין שערי "ידיעות אחרונות", כלי התקשורת הגדול והמכניס בישראל. הן משמשות בה בעת סמן ותוצאה של שלב מכריע בתולדותיו של העיתון, שנאלץ במצוקתו לחדד את סדר העדיפויות המנחה אותו.

כחלק מהניסיון לעמוד על טיבו של סדר העדיפויות ולהציג, ככל הניתן, את התהוותו של אותו שלב מכריע, נערכו שיחות עם כ-20 עיתונאי "ידיעות אחרונות", בעבר ובהווה, בתפקידי מפתח בעיתון. רק שניים מהעובדים בהווה הסכימו לחשוף את שמותיהם: משגב המפוטר, ונחום ברנע, חתן פרס ישראל, הנחשב בכיר העיתונאים ב"ידיעות אחרונות". את הראיונות המלאים איתם ניתן לקרוא בנפרד.

בעקבות קמפיין פנימי וציבורי, נשאר סרנה בסופו של דבר בעיתון, אך שלושת העיתונאים האחרים שזומנו במקביל אליו – מיכל גולדברג, צבי זינגר ואריה אגוזי – פוטרו. גם כשנודע כי משגב עומד בפני פיטורים התעוררו גורמים שונים בתוך "ידיעות אחרונות" וניסו להשפיע על ירון לשנות את החלטתו. העורך אף הסכים בשלב מסוים לקבל במשרדו משלחת של כמה עיתונאים בני דורו של משגב, שהפצירו בו להימנע מלפטרו. ירון הקשיב, אך כמה שבועות מאוחר יותר הודיע למשגב סופית כי דרכו בעיתון הסתיימה.

מבחינת הנהלת העיתון, העילה המוצהרת לפיטורים, בכל המקרים המוזכרים לעיל, היא בראש וראשונה כלכלית. עסקי העיתונות אינם רווחיים כבעבר ואת המחיר משלמים רבים, ובהם בעלי משכורות גבוהות יחסית לאחרים. אולם לסילוקו מהעיתון של משגב, אחרי ניסיון לפטר את סרנה, משמעות ההופכת את המהלך לבעל משקל רב יותר מזה של עוד סיפור על עיתונאי שמאבד את מקום עבודתו.

משגב רואה את פיטוריו כאנקדוטה שמצביעה על תהליך רחב היקף, שבו העיתון המוביל במדינה הולך ומוותר על חלק חשוב בתמהיל שהוא מגיש לקוראיו. הוא נזכר כי בשיחות שקיים עם ירון טרם פיטוריו הציע מרצונו לוותר על חלק משכרו לזמן מה. "הוא אמר לי שהוא לא חושב שזה יהיה טוב למערכת ששכרי יקוצץ, בעוד שהוא דורש ממני דווקא להגדיל תפוקה ולהביא מה שהוא מכנה 'סיפורים שירעידו את המדינה'", אומר משגב.

על נקודה זו, מבחינתו, קם ונופל סיפורו ב"ידיעות אחרונות". בעוד שהוא הבין כי הובא לעיתון כדי לעקוב מקרוב אחר תהליכים ארוכי טווח בחברה הישראלית, העורך, כך נוכח, ציפה ממנו לספק יותר סיפורים דרמטיים, מהסוג שיגדיל את המכירות בגליונות סוף-השבוע. "בהחלט התגלעה בינינו מחלוקת עניינית", אומר משגב. "הרגשתי שיש בינינו תהום מבחינת ההשקפה לגבי איזה סוג של עיתונות אני אמור לעשות בעיתון, איזה סוג של עיתונות צריך להיות במוסף הפוליטי של 'ידיעות אחרונות' ומה תפקידו של 'ידיעות אחרונות'".

"שני הפיטורים האלה הם בעיני טעות", אומר עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות" ביחס למהלך לפטר את סרנה שבוטל ברגע האחרון ולפיטורי משגב שיצאו אל הפועל. "הם מהאנשים הבודדים שנשארו שיודעים לכתוב טקסט מהתחלה עד הסוף, שאתה לא צריך לשנות בו מלה. אבל זה לא קשור רק ל'ידיעות אחרונות'. אלה אנשים שעולים כסף, ובמקומם מעדיפים להביא סנדלרים ב-5,000 שקל, צעירים שירוצו לך כל היום".

מצד שני, מוסיף אותו עיתונאי, ברגע שהוחלט על קיצוץ כללי שפוגע גם בתקציב "המוסף לשבת", אין אפשרות לפטר אדם שאינו עיתונאי בכיר ומוערך. "כל החלטה שהיו עושים ב'מוסף לשבת' היתה מעוררת שערורייה. היית יכול להגיד שצריך לקצץ במקום אחר, אבל ההחלטה, עד כמה שאני מבין, היתה לחתוך בכל המחלקות". ועוד מוסיף העיתונאי הבכיר כי לו פיטורים דומים היו מתבצעים לא על-ידי ירון, אלא על-ידי אדם המקורב יותר אל הברנז'ה העיתונאית, הם היו מתקבלים כהכרח מצער ולא כמהלך שנובע ממניעים לא ענייניים.

גם הפרשן הבכיר נחום ברנע סבור שפיטוריו של אורי משגב אינם הצעד הנכון ל"ידיעות אחרונות". יחד עם זאת, ברנע מדגיש כי מצבו הכספי של העיתון אינו גלוי בפניו וכי אין לו ספק שירון עשה כל שהיה יכול כדי להימנע מלפטר את משגב. "לא היתה שום חמדה או שמחה או תחושת רווחה בהחלטה שלו לפטר את משגב", אומר ברנע. "דיברתי איתו על זה ולא שמעתי שום דבר כזה. רון הוא לא בן-אדם שמשחק משחקים".

הדי.אן.איי של "ידיעות אחרונות"

אכן, גם מי שמבקרים את תפיסת עולמו העיתונאית של ירון אינם מאשימים אותו ברוע לב או בזדון. ההפך הוא הנכון. כמעט כולם מתארים אותו בראש וראשונה כעורך מקצועי, רגיש וקשוב לעובדיו, שקדן וטוב לב. מענטש אמיתי, מגדירים אותו, שדלתו פתוחה, מעשית ומטפורית, גם בפני עיתונאים זוטרים.

כשנודע לפני שנה כי ירון אמור להחליף את שילה דה-בר בתפקיד העורך הראשי, היו במערכת "ידיעות אחרונות" מי שפלטו אנחת רווחה. האפשרות שניר חפץ ימונה לעורך העיתון צימררה רבים, שהכירו את חפץ מהתקופה הארוכה שעבד בקבוצת ידיעות-אחרונות. אפשרויות אחרות שהתממשו בעיתון בעבר, כמו מינויו של רפי גינת, היו מביאות לזעזוע בלתי נמנע מעצם העובדה שמדובר במינוי מן החוץ. ירון, לעומת זאת, הוא המינוי הפנימי והחלק ביותר שניתן להעלות על הדעת.

יליד 1966, ירון הוא בנו של האלוף (במיל') עמוס ירון, לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון. באוניברסיטה העברית בירושלים למד יחסים בינלאומיים ובמכללה למינהל למד משפטים, אך את מקצוע העיתונות למד ב"ידיעות אחרונות" עצמו, ומעיתון זה שאב את תפיסת עולמו העיתונאית.

אל העיתון, ואל עולם העיתונות בכלל, נכנס בשנת 1991, כשהתקבל יחד עם עוד עשרה נבחרים לקורס עריכה שקיים זאב גלילי. בין חבריו לקורס היה גם שילה דה-בר. את דרכו ב"ידיעות אחרונות" החל כעורך בדסק החדשות, בהמשך מונה לראש הדסק, לראש מערכת החדשות ולסגן עורך העיתון. במשך כשנתיים ערך את "המוסף לשבת" וב-2007, כאשר דה-בר מונה לעורך "ידיעות אחרונות", קודם עימו גם ירון ומונה למשנה לעורך.

כל עמיתיו לעבודה מספרים על אדם חרוץ באופן יוצא מגדר הרגיל, שמאמין באמת ובתמים בעבודתו, מבלה מדי יום שעות ארוכות במערכת ומתעקש לרדת לפרטי הפרטים של כמעט כל סיפור וסיפור שמתפרסם בעיתון. החריצות, מתברר, איפיינה אותו כבר לפני 20 שנה.

"הוא אדם שמסוגל להשקיע כמות עצומה של עבודה", אומר עליו גלילי, לשעבר רכז המערכת של "ידיעות אחרונות". לפי גלילי, הקורס שבו השתתף ירון היה אינטנסיבי ביותר וכלל מדי פעם גם נוכחות בדסק החדשות עד שעות הלילה המאוחרות. אך בעוד שרוב המשתתפים שבילו את הלילה בדסק ביקשו שחרור מהמשך הלימודים למחרת בבוקר, ירון נמנע מכך. "הוא הופיע בשמונה בבוקר, לא רענן, אבל המשיך בעבודה כמו שהוא", נזכר גלילי.

את ההבדל בין שני העורכים שיצאו מהקורס, ירון ודה-בר, מגדיר גלילי "תהומי". בעוד שירון הוא לדבריו אדם חרוץ ויסודי, את דה-בר הוא מתאר כאדם מבריק, על סף הפרוע. גלילי מספק דוגמה סמלית: בעוד שירון הגיע לקורס העורכים ככל המועמדים, עבר את המיונים הראשונים יחד עם למעלה מאלף איש וצלח עוד שני שלבים של ראיונות בהרכב מצומצם, דה-בר הגיע ביום האחרון, שבו נסגרה רשימת המשתתפים בקורס, והודיע שהוא מעוניין להצטרף. לזכותו, נזכר גלילי, נזקפה העובדה שהגיע רכוב על אופנוע, טען כי הוא דובר יפנית ובאמתחתו ציונים גבוהים בלימודים. "דה-בר בעצם לא עבר את המבחנים, אבל הוא כל-כך מצא חן בעינינו, שהכנסנו אותו לקורס", נזכר גלילי.

גלילי נזכר עוד כיצד נתן פעם לכל משתתפי הקורס משימה: לכתוב כתבה תמציתית על שיטות הפריימריז המגוונות של המפלגות השונות. "ירון הגיש את הכתבה הכי טובה מכולם", קובע גלילי, "וכשהראיתי אותה לוורדי [עורך 'ידיעות אחרונות' דאז, משה ורדי] הוא אמר, 'שמע, אין ב'ידיעות אחרונות' מישהו שיכול לכתוב כתבה כזאת'".

לדבריו, הכתבה המוצלחת היתה פרי עבודה מאומצת ולא ניחנה בהשראה או ברק מיוחד. "זו לא היכולת שלו", מדגיש גלילי, "הוא לא הטיפוס שיכול להוציא תחת ידו משהו שתקרא ותגיד, 'אף פעם לא קראתי דבר כזה'". אך לפי גלילי, אלה בדיוק האנשים שביקש לקבל באותה תקופה לעיתון. באותה עת, הוא נזכר, רבו בעיתון בעלי כשרון הכתיבה שיכלו לספק טורי פובליציסטיקה מעולים, אך היה מחסור חריף בעורכים שיוכלו למלא את המשמרות בדסק החדשות כדי "לקחת ערימה של זבל ולהפוך אותה לטקסט קוהרנטי, ברור ובהיר".

נראה כי ירון נכנס בקלות להגדרה זו, וצעד אחר צעד עשה את דרכו עד שהחליף את דה-בר בתפקיד העורך. השפעתו המכרעת על העיתון ניכרה עוד קודם לכן, כשעבד כראש מערכת החדשות וכסגן עורך, ובעיקר כשכיהן כמשנה לעורך. ההבדל באופי ובסגנון העבודה בין ירון לדה-בר שימש אותם היטב במהלך כהונתם המשותפת בראש המערכת. השניים השלימו זה את זה תוך שירון הופך לדומיננטי מאוד בעבודת המערכת.

למעשה, ככל שחלף הזמן, כך מספרים עמיתיהם לעבודה, ירון עסק בפועל בשלל תחומים של העריכה היומיומית, בעוד שדה-בר ניהל את העסק ממבט-על, כשהוא מפקח ומאציל סמכויות בנדיבות. מבחינה זו, לא נכון להתייחס לכהונתו של ירון כאל שינוי מגמה מתקופת דה-בר, אלא כאל המשך המגמה, תוך הדגשה של כמה ממאפייניה.

"אחרי שנים רבות של עבודה משותפת, כצוות, ברור לי שהוא עורך מעולה, יצירתי, דעתן ואנושי", מוסר דה-בר בתכתובת אימייל עם "העין השביעית". "לכן גם הפכנו לחברים. ואף שהתנתקתי מהמערכת, ברור שאני פותח כל בוקר בקריאת העיתון בסקרנות גדולה".

כל העיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית" רואים בירון בשר מבשרו של "ידיעות אחרונות". עמיתיו לעבודה חוזרים ואומרים כי "הדי.אן.איי של 'ידיעות אחרונות' זורם לו בדם". יש מי שמגדיר אותו כ"לב הפועם של העיתון". עיתונאי שעבד בעבר ב"ידיעות אחרונות" אומר על ירון כי "מאז ומתמיד שאף לערוך את העיתון. הוא לא פזל לצדדים, הוא אוהב את 'ידיעות אחרונות', מרגיש מזוהה איתו. לדעתי, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מסוגל לעשות את זה 20 שנה".

"אני חושב שהוא עושה עיתון בדמותו ממש", אומר עיתונאי אחר. "הוא לא מתאים את עצמו ל'ידיעות אחרונות' כיוון שהוא כבר 'ידיעות אחרונות'". "כמו אליק שנולד מן הים, רון נולד מ'ידיעות'", מגדיר זאת גורם אחר בעיתון. "הוא ממש קיר מקירות הבניין. זה הוא וזאת הרוח וזה סוג העיתונות".

השאלה היא, כמובן, מה היא הרוח הזו ולאן היא מובילה את העיתון. לדעת מבקריו, רוח "ידיעות אחרונות" כפי שירון מבין אותה כוללת מתן משקל רב לסנסציות וידוענים תוך רדיפה מתמדת אחר הסיפור האישי ש"ירגש את המדינה". סיפור כזה, כך נטען, מוצב כפסגת ההישגים של העיתון, ולא, נניח, תחקיר מקיף על פוליטיקאי בכיר או בעל הון שיחשוף ברבים חשדות למעשי שחיתות, כמו אלו שפירסם העיתון בעבר.

יש להדגיש כי איש בעיתון אינו טוען כי יש לשרש ממנו סיפורים אנושיים שירגשו מדינה שלמה. הביקורת נוגעת לדרישה להשקיע חלק ניכר ממשאבי העיתון בהשגת אותם סיפורים סנסציוניים במקום בהשגת סיפורים אחרים, רציניים ובעלי משמעות לחברה הישראלית.

"רון ירון הגיע למקומו הנכון ובית 'ידיעות אחרונות' מצא את העורך הראוי לו", אומר גורם בעיתון, "והתוצאה היא גם לטובה וגם לרעה". אותו גורם צופה כי תחת כהונתו של ירון, כמו בתקופתו של דה-בר, לא צפויים להתפרסם תחקירים גדולים, ודאי לא כאלה שמאיימים על בכירים או על בעלי קשרים למו"ל, נוני מוזס. תחת זאת, העיתון ימשיך במסורת של ניסיון לעמוד על הלך הרוחות בציבור הישראלי, זיהויו בשלב מוקדם ורכיבה על הגל ככל שניתן.

"יש לו להט לעשות עיתונות", אומר עליו מנגד עיתונאי שעבד בעבר ב"ידיעות אחרונות". "הוא חולה חדשות, הוא בונה הגליונות הטוב ביותר. בשלוש בצהריים לקבוע איך תיראה המהדורה של מחר, מרמת הכותרת, לידיעה של 2–3 דרך הייצור של הכפולה ועד לעמוד הראשון והעיתון בכללותו. גם היכולת לזהות את העניין של הקהל, גם לייצר עיתון שמשלב בין טקסטים שהם יותר גבוהים אבל לא גבוהים מדי לבין תכנים בידוריים. הוא, אני חושב, איש המקצוע הטוב ביותר שאני מכיר לצורך עשיית 'ידיעות אחרונות'. במובן הזה הוא יורשו הקלאסי של משה ורדי. הוא ורדי משוכלל. הוא ורדי עם קפיצה של 20 שנה קדימה".

ורדי, נזכיר, היה עורך "ידיעות אחרונות" כשירון התקבל אליו, וכמה מהמרואיינים לכתבה זו מציינים כי ירון אכן רואה את עצמו כממשיך דרכו. בין היתר מוזכר כי בדומה לוורדי, גם ירון יחפש את הכותרת הראשית שתספק ערך מוסף מעבר לדיווח היבש, כותרת שתעלה נושא חדש לסדר היום הציבורי.

בשנה האחרונה התפרסמו ב"ידיעות אחרונות" כמה וכמה כותרות בולטות שהזניקו מגמות ותופעות ללב הדיון הציבורי. "ידיעות אחרונות" הפנה מכותרתו הראשית למאמר מאת נחום ברנע בדבר האפשרות של תקיפה ישראלית קרובה באיראן, היה הראשון שהקדיש כותרת ראשית למחאה על מחיר הקוטג', הראשון ששם לב ודחף קדימה את מאהל המחאה ברוטשילד, ונוסף על כך נתן בולטות גדולה לנושאים חברתיים כגון הדרת הנשים בחברה החרדית ואפליה נגד ישראלים ממוצא אתיופי.

ב"ידיעות אחרונות" רואים ביכולתם המחודשת לקבוע את סדר היום הציבורי בישראל הישג כביר, במיוחד לאור ריבוי כלי התקשורת במדינה. משימה כזו קשה היום לאין ערוך לעומת התקופה שוורדי ערך את העיתון. ובכל זאת בולטים ההבדלים בין ורדי לירון. מן הבחינה הביוגרפית, ורדי היה בנו של עיתונאי בכיר ואילו ירון הוא בנו של איש צבא בכיר. מן הבחינה המקצועית, ורדי הוביל את תפיסת העולם העיתונאית שהדגישה את קביעת סדר היום באמצעות כותרות קונטרס החדשות בשנות ה-80, וירון מוביל אותה במאה ה-21. ההישג אולי גדול יותר, אך ההשפעה פחותה. כיום, בזירה כה עמוסה בכלי תקשורת ומידע, קשה לצפות מהציבור הרחב שיידע להבחין מי היה העיתון שפירסם ראשון כותרת על נושא זה או אחר, וגרר בעקבותיו את מתחריו.

"לא כך צריך להתמודד היום עם האיומים", טוען גורם בעיתון. "מי יקנה את העיתון הזה בעוד כמה שנים? התפיסה של ירון מיושנת, שמרנית ובעיקר לא מספיק חדה. הוא לא בן-אדם מספיק חד בשביל להבין את השינויים, ויש בו משהו שלא רוצה להיות. הוא אומר לעצמו, 'זו המציאות הישראלית ואני רוצה להיות כמוה. אני לא חושב קדימה, אני לא חושב מבריק, אני חושב בינוני כי זו המציאות, ואם אני אחשוב בינוני, אני אבין את המציאות, והיא תבין אותי ותקנה אותי'".

לדברי אותו גורם, ירון הוא "פועל עיתונות" נטול אספירציות אינטלקטואליות, שאינו יכול לסבול את ההתנשאות של אנשים כמו סרנה ומשגב. להבדיל, מוסיף הגורם, אהובים עליו כתבי חדשות וסקופיסטים, כאלה שפועלים מהר, יכולים לבצע בנאמנות פעולות מיוחדות ומשיגים את הסיפורים "שירעידו את המדינה". כתב הבידור רז שכניק, לדוגמה, נחשב לאב-טיפוס של עיתונאי מהסוג שירון היה רוצה לראות מציף את המערכת. סרנה ומשגב, מהבחינה הזאת, נמצאים בקצה השני של הסקאלה, או, למעשה, בכלל מחוצה לה.

יש בעיתון מי שמלין על כך שבשנה האחרונה בולטים ב"ידיעות" סיפורים בטחוניסטיים, כמצופה מעיתון שעורך מי שגדל בבית צבאי. אחרים טוענים כי סגנונו של ירון בומבסטי יותר מזה של דה-בר, למעשה טבלואידי יותר. עיתונאים אחרים ששוחחו עם "העין השביעית" בתנאי שזהותם לא תוסגר מספרים על נסיונות שונים בשנה האחרונה למנוע מהם לפרסם טקסטים שעלולים לבחון את סבלנות הקוראים, עמדות שעלולות לעורר זעם או הקשרים פוליטיים בכתבות המתמקדות בנושאים שאינם פוליטיים. כמה מהם הזכירו מקרים ספציפיים שבהם היו מעורבים, אך ביקשו שאלה לא יפורסמו, מחשש לנקמת ההנהלה. "יש יותר חיבה לחומרי גיא פינס, לבידור קל", מגדירים הדוברים את המצב בעיתון.

מנגד, כמה מהעיתונאים שרואיינו לכתבה זו דוחים קביעות אלו. הם מכחישים באופן נמרץ כל התגברות במגמה לפסילת טקסטים בעיתון מאז שירון מונה לתפקיד העורך, או בכלל בשנים האחרונות. יש מי שמדגיש כי ירון הוא היוזם והמוביל של מיזם "המורה של המדינה", שנפרש על פני עמודי החדשות ומעלה את קרנו של המורה הישראלי. ירון הוא גם העורך שתחת כהונתו הצטרף אל "ידיעות אחרונות" מבקר הספרות אריק גלסנר כעובד קבוע בחוזה אישי – חריג בנוף העיתונות הישראלית.

ביחס לטענה בדבר הסגנון הטבלואידי של העיתון אומר גורם בכיר בבית "ידיעות אחרונות": "המכובדות היא אלמנט מרכזי בכל מה שאנחנו עושים. אנחנו לא ה'סאן', אנחנו לא ה'בילד', אנחנו לא ה'ניו-יורק פוסט'. ואנחנו זוכרים את זה כל הזמן".

לדברי אותו גורם, ירון כעורך ראשי מומחה בלזהות את השעטה אל עבר ההמוניות ולעוצרה במקום שבו ייווצר התמהיל המדויק שמצד אחד יעניין את הקוראים ומצד אחר לא ישווה לעיתון תדמית זולה. "התפקיד שלנו זה ליצור תמהיל, ואני חושב שהראיון עם אורנה בנאי [שבו היא מתוודה בפומבי לראשונה על נטיותיה המיניות] היה הישג מאוד משמעותי", מוסיף איש שיחי. "המקום שלו לא בעמודי החדשות, אבל זה היה משהו שכולם דיברו עליו, והאמת שזה היה ראיון נדיר. לא יחצני. זה היה ראיון נורא כן, הבנת מי הבנאדם".

"אני חושב שהעיתון יותר טוב בשנה האחרונה ברמת הסיפורים הגדולים", מוסיף עיתונאי בכיר אחר ב"ידיעות אחרונות". "אולי פחות בתחקירים, אבל בסיפורים הגדולים זה רון". כשהוא מנסה להדגים מה הם "סיפורים גדולים" הוא אומר: "להשיג ראיון ראשון עם מרגול [אחרי שהורשעה בפלילים], אורנה בנאי, כל הדברים האלה".

כשעיתונאי נוסף מתבקש למנות את הישגי "ידיעות אחרונות" בשנה האחרונה הוא מזכיר, לצד חשיפת פרישתו של מנכ"ל טבע וידיעה בולטת על הדרת הנשים בבית-שמש, את הסיפור על הגבר שנכנס להריון, ומתעקש להגדיר זאת כהישג של העיתון. "יש מספיק עמודים בעיתון בשביל לכתוב גם על זה וגם על זה", הוא אומר ומוסיף: "אורנה בנאי זו גם חשיפה יפה של 'ידיעות אחרונות'".

גבר בהריון

כמשקל נגד למשאבים המוקדשים לחשיפת סיפורים אנושיים מרגשים ולראיונות בלעדיים עם ידוענים, קיימת גם מחלקת התחקירים בעיתון. מבדיקת כל גליונות "7 ימים" ו"המוסף לשבת" בשנים 2010–2011 עולה כי מספר התחקירים במגמת ירידה, וגם אלה המתפרסמים מוקדשים בדרך כלל לדגי רקק או לתופעות שוליות.

בשנת 2010 פורסמו 35 תחקירים בשני המוספים הללו, בשנת 2011 ירד המספר ל-24. עדיין, מדובר במספר מכובד לכל הדעות. אך כשבודקים את הנושאים שתחקירני "ידיעות אחרונות" בוחרים לעסוק בהם, או לפחות את הנושאים שעורכיהם מאשרים לפרסום, עולה כי על הכוונת שלהם לא נמצא כמעט אף פוליטיקאי בכיר או בעל הון מראשי המשק. מרבית התחקירים עוסקים בנושאים כגון כיתות, השתמטויות של חרדים, קרובי משפחה של בכירים הזוכים להטבות, או גופים שאינם נמנים עם החזקים במשק, כגון התאחדות האיכרים.

מדי פעם יש חריגים. שניים מן החריגים בשנתיים האחרונות בולטים במיוחד. בתחילת פברואר 2010 פורסם במוסף "7 ימים" תחקיר של שחר גינוסר על תחנת גז שהקימה חברה בבעלות שרי אריסון לצד שכונת מגורים בקריית-מלאכי. באופן יוצא מגדר הרגיל ביחס לתחקירים אחרים המתפרסמים בעיתון, התחקיר של גינוסר על אריסון לא קיבל אפילו הפניה קטנה משער מוסף "7 ימים", שלא לדבר על מקום ברצועת ההפניות שבראש קונטרס החדשות.

כמה חודשים אחר-כך פורסם ב"מוסף לשבת" תחקיר מאת איילת פישביין וגיא ליברמן על עסקי דני דנקנר בעתלית. תחקיר זה זכה להפניה מתחתית שער המוסף וכן מראש קונטרס החדשות, אם כי לא נמנה באותו שבוע עם הנושאים שזכו להפניות הבולטות בשער העיתון. ההפניה הגדולה ביותר, אגב, היתה לתחקיר על עברו של השופט ריצ'רד גולדסטון ("האיש שהטיף לנו מוסר, ושלח בעצמו עשרות שחורים אל מותם").

המחסור בתחקירים בעלי משקל נובע בין היתר, כפי שטוען נחום ברנע, מקיצוץ כואב ומתמשך בתקציבי העיתונים. מהפכת האינטרנט קלעה את שוק העיתונות המודפסת למשבר מתמשך שרק הולך ומחריף. הצפת השוק בגליונות חינם של "ישראל היום", הרגלי הקריאה המשתנים ללא הרף והנסיגה בתקציבי הפרסום מגבילים את חופש העיתונות לבקר כראוי בעלי ממון ושררה. ההימנעות משימת דגש על תחקירים כבדי משקל נובעת ב"ידיעות אחרונות", כמו בכל כלי תקשורת, מהרגישות לשורה התחתונה. מהבחינה הזו שותפים רבים לדעה כי ירון אינו העורך שמסוגל לעמוד על שלו מול המו"ל נוני מוזס.

"הוא לא נחשב לאיש חזק", אומרת עיתונאית אחת. "לא מבחינת אישיות סמכותית, בוודאי לא כשהוא מושווה לוורדי או לאלון שליו. ירון הוא לא בדיוק האיש שאתה עובר לדום מתוח כשהוא אומר משהו. הוא גם לא חזק ללחצים מעליו, של המו"ל. אני לא רואה אותו מצליח להשיג תקציבים נוספים, ובוודאי לא למנוע פיטורים או קיצוצים או דברים מהסוג הזה. נכון שהמצב קשה, אבל אתה מצפה מעורך ראשי שלא יאמר אמן באופן אוטומטי".

"הוא איש נפחד", אומר עליו עיתונאי אחר. "איש עם חידת סמכות עצומה. הוא גדל בבית עם סמכות צבאית והוא אימץ אותה, אבל היום, כשהוא מפעיל אותה, היא לא באה לו באופן טבעי". מהבחינה הזו, מסביר העיתונאי, ירון לא היה יכול לשאת סיכול נוסף של החלטת פיטורים שקיבל, ועל כן לא היה לו מנוס מלהוציא אל הפועל את פיטורי משגב.

"האינטרסים הולכים וגדלים", אומרת עיתונאית אחרת, "לא רון המציא את זה ולא רון שולט בזה, אבל הוא האדם הנכון במקום הנכון. הוא לא ישאל שאלות, לא יעשה בעיות". "הוא בצל של כל מי שקדם לו", טוען עיתונאי שעבד איתו בעבר. "אני לא חושב שיש לו היכולות והאופי לתפקיד עורך ראשי. חסר לו פלפל. חד-משמעית אין לו היכולת להילחם למען המערכת מול המו"ל".

גורם אחר, המכיר מקרוב את עבודת המערכת ב"ידיעות אחרונות", מתאר את ירון כדוגמה לעורך שמוזס מצד אחד מעוניין בו יותר מכל, ומצד שני חושש ממנו. "המשמעת המושלמת שלו", כך נטען, הופכת את ניהול המאבקים שמוזס מעוניין שהעיתון יבצע להרבה יותר פשוטים מבחינתו. מנגד, חסרים בירון הברק וקריאת התיגר שניתן היה למצוא אצל כמה מקודמיו בתפקיד.

"מצד אחד, בבטן, מוזס רוצה את היס-מן", אומר הגורם. "מצד שני, בראש, הוא יודע שכדי לקדם את העיתון צריך מישהו שיהיה עם סכין בין השיניים, ואין סכין בין השיניים לפודלים. במאבק הפנימי הזה הוא החליט ללכת על הנוחות. מישהו שיבין שבעצם העורך הוא נוני, אבל יעשה את העבודה השוטפת ויעדכן אותו בכל דבר. זה בעצם במידה רבה ויתור על הברק לטובת הנוחות הניהולית".

מנגד, עיתונאי שעבד בעבר בעיתון אומר כי כל העורכים שיצא לו להכיר, ממשה ורדי ועד שילה דה-בר, לא שכחו מעולם שהם מכהנים בתפקיד רק משום שהמו"ל חפץ בכך. מהבחינה הזו, הוא טוען, גבולות הגזרה של עורך "ידיעות אחרונות" ממילא מצומצמים יחסית. "כשעורך 'ידיעות אחרונות' ישב על כסאו", הוא אומר, "הוא ידע שיש דברים שאפשר לעשות ויש דברים שאי-אפשר לעשות. זה לא 'הארץ'".

לגבי ירון, מוסיף אותו עיתונאי, מדובר אמנם באיש מערכתי, אדם שאינו מורד או מתריס, אך מצד שני, הוא איש מקצוע ענייני. "כשהוא מגיע לעבודה הוא בא לעשות עיתון, ואני מניח שאם יש הנחתה, הוא מתייחס אל זה כאל משהו שמפריע", אומר העיתונאי. "זה נכון, הוא לא ייצא למלחמה, אבל הוא ירצה להוציא את המהדורה הכי טובה שיכולה להיות. כן, הוא מוריד את הראש, אבל זה בגלל שהוא בא לעשות עיתון. הוא רוצה את השער הכי חזק, את המהדורה הכי טובה שיכולה להיות".

לדבריו, הבדל נוסף בין ירון לקודמיו בתפקיד נוגע לכך שהוא אינו מנסה לשחק משחק כפול ולהציג את עצמו כקורבן של הנחתה מלמעלה בעיני הקולגות. ייתכן שבשל כך ייראה כאילו הוא אומר הן מושבע, בעוד שבפועל התוצאה הסופית שתידפס בעיתון תהיה זהה – ההנחתה תתפרסם. "הוא מבין, אני מניח, שאין לו ברירה בפינות מסוימות אלא להתכופף, והוא לא מנסה להתנער", אומר העיתונאי. "אפשר להסתכל על זה גם כעל לקיחת אחריות. הוא לוקח אחריות על זה שבפינות מסוימות 'ידיעות אחרונות' הוא לא מופת לעיתונות חופשית".

רון ירון מסר בתגובה: "דברי הביקורת בכתבה זו נשענים על דבריו של אדם אחד: עובד שפוטר מ'ידיעות אחרונות'. מטבע הדברים יש לו מרירות, טינה וכעס כלפי המקום שפיטר אותו - ולכן לא אתווכח עם דבריו. עם זאת, אני רוצה לצטט כמה הודעות טקסט שאותו אדם שלח לי במהלך השנה האחרונה. כך למשל, ב-15 ביולי הוא כתב: 'עיתון טוב מאוד על כל חלקיו'. ב-5 באוגוסט: 'העיתון מאוד טוב היום – וגם חשוב'. ב-28 באוקטובר: 'השער הסב לי גאווה הבוקר. אתה מוביל עמדה אמיצה וחשובה'. וב-4 בנובמבר: 'אהבתי את העיתון הבוקר. הישגים וחומרים מעניינים ממש בכל החלקים'. איך מיישבים את הפער בין דברים אלו, שנאמרו בזמן אמת, לבין דבריו היום, אחרי שפוטר? רק לאורי משגב ולאתר 'העין השביעית', שבחר לפרסם אותם, הפתרונים".

מנוני מוזס לא התקבלה תגובה.