במשך שנים רבות היתה חנה זמר (2003-1924) "הגברת הראשונה של העיתונות הישראלית". היא ערכה את העיתון "דבר" במשך 20 שנה (1990-1970), שימשה יו"ר ועדת העורכים, ערכה והגישה תוכניות רדיו וטלוויזיה בקול-ישראל, גלי-צה"ל והטלוויזיה הישראלית, והיתה מקורבת, עוד מתחילת עבודתה העיתונאית, לראשי המדינה.

חנה זמר (במקור הברפלד) נולדה למשפחה חרדית בסלובקיה. במלחמת העולם השנייה נכלאה במחנה הריכוז ראוונסברוק – ושרדה. אחרי המלחמה עבדה בעיתון ציוני. ב-1950 עלתה ארצה, וזמן קצר שימשה מורה ביישוב העולים אזור. שליטתה בשפות אירופיות הביאה אותה לעריכת לילה בעיתון בשפה הגרמנית "ידיעות היום", וממנו הגיעה בתחילת 1951 לעיתון "דבר".

מראיינת חיילים (לחצו להגדלה. הצילומים באדיבות ד"ר שלומית זוטא, בתה של חנה זמר)

כתבתה הראשונה ב"דבר" פורסמה ב-6 באפריל 1951, תחת הכותרת "בית פלאים". בכתבה זו סיפרה זמר על בית-הספר לפעילי ההסתדרות באזור ריק למדי (אז) בצפון תל-אביב, סמוך לרחוב ארלוזורוב, שאליו הגיעו מאות חברי הסתדרות, ותיקים ועולים חדשים, לקורסי העשרה שנמשכו כמה ימים או שבועות. אחת העולות החדשות היתה חנה זמר עצמה. את חוויותיה בסיום הקורס סיכמה במלים הבאות: "הצברים נעשו ציונים. העולים החדשים הכריזו שה'מרגש' בסדר, והוותיקים האמינו כי גם העלייה של ימינו חלוצית היא".

ביולי 1951 החל להופיע היומון המנוקד "אֹמֶר", מבית "דבר", וזמר נמנתה עם צוות העורכים והכתבים הראשון שלו. לא עבר זמן רב והיא החלה לטפס בסולם התפקידים העיתונאיים: כתבת "אומר" בכנסת, ולאחר מכן כתבת פרלמנטרית וכתבת מדינית של "דבר". היו אלה ימי הזוהר של שלטון מפא"י, וזמר היתה מקורבת לראשי המפלגה והממשלה, ביניהם משה שרת, לוי אשכול ופנחס ספיר, והשיגה מהם, וגם מראשי האופוזיציה, ידיעות בלעדיות. איש לא התפלא, לפיכך, שב-1957 נשלחה הכתבת התוססת בת ה-33 לארצות-הברית, לשמש שליחת העיתון בבירה האמריקאית ובמוסדות האו"ם בניו-יורק.

זמר סיקרה, בהרחבה יתרה, את תקופת כהונתו השנייה של הנשיא אייזנהאואר ואת ראשית תקופת הנשיא קנדי, ובשובה מוושינגטון, בקיץ 1961, התמנתה לראש סניף "דבר" בירושלים. ב-1967, בעת שיהודה גוטהלף כיהן כעורך "דבר", מונתה זמר למשנה לעורך, תפקיד שמילאה שלוש שנים. ב-1970 היא מונתה לעורכת ראשית של "דבר", והיתה זו הפעם הראשונה שאשה מילאה תפקיד זה ביומון ישראלי מרכזי (קדמה לה ד"ר גיזלה מרטון, אך הדבר היה בעיתון בשפה ההונגרית "אוי קלט").

עם פנחס ספיר בבית "דבר", 1973 (לחצו להגדלה)

שנות ה-60 לא היו שנים טובות ל"דבר" ולעיתונות האידיאולוגית כולה. בעוד העיתונות הפרטית מתרחבת ומצליחה, העיתונות הציבורית התכווצה: בשנים 1969-1965 נסגרו העיתונים "הבוקר" ו"חירות"; "היום", שהחליף אותם, שרד רק ארבע שנים; "קול העם", עיתונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), הפך מיומון לשבועון (ונסגר סופית לאחר כמה שנים). העיתונים הציבוריים האחרים – "דבר", "על המשמר", "למרחב" ו"הצופה" – סבלו מירידה בתפוצה ומהתמעטות המודעות.

"דבר" היה זקוק לטלטלה, וזמר ביצעה אותה, וכדרכה – בתנופה רבה. ביולי 1970 הוכנסו שינויים בתבנית העיתון, במדוריו ואפילו בלוגו שלו. לא הכל אהבו את השינויים שלה. האמן דני קרמן, שהיה אחראי על שינויי העיצוב יחד עם בן-דודו אריק קרמן, סיפר כי באחד הימים שמע שיחה ביידיש בין שני פועלי דפוס, שהתייחסו לאחד מחידושיה של זמר: מתיחת שני פסים אדומים לרוחב העמוד הראשון, מתחת ללוגו. "זה שאשה היא העורכת הראשית לא מרשה לה לצבוע את העמוד הראשון בליפסטיק...", אמרו.

שנה לאחר כניסתה לתפקיד קיבל "דבר" בהנהגתה זריקת מרץ משמעותית: העיתון "למרחב", כלי הביטוי של הקיבוץ-המאוחד ומפלגת אחדות-העבודה – פועלי-ציון, נסגר, ומנוייו הועברו ל"דבר". כן הצטרפו לסגל המערכת של העיתון כ-20 מעובדי "למרחב", וביניהם העורך דוד פדהצור (שמונה לסגנה של זמר) והמשורר חיים גורי.

במערכת "דבר", שנות ה-70 (לחצו להגדלה)

זמר ניהלה את העיתון ביד רמה, ובתחילת שנות ה-70 נראה היה שהעיתון הוותיק, שהיו שכבר הספידו אותו, מחדש את ימיו. היא גייסה כותבים חדשים וביניהם הסופרים ס. יזהר, עמוס עוז וחיים באר. עוז סבב בארץ, משני צדיו של "הקו הירוק", והביא "כתבות שטח" שהופיעו לאחר כמה שנים בספר "פה ושם בארץ-ישראל". חיים באר כתב ב"דבר השבוע" את "מרשימותיה של תולעת ספרים" – מסעות ספרותיים בעקבות סופרים וספרים, בארץ ומחוצה לה. נעמי שמר כתבה מדור קבוע בשם "שבשבת".

"דבר" של חנה זמר היה עיתון לוחם, שלא חשש לצאת נגד גדולים ותקיפים. ב-1977, בעקבות המהפך הפוליטי, הפך העיתון הממסדי ביותר בארץ לעיתון אופוזיציוני. לכך יש להוסיף את תמיכתה של זמר במוסף הסאטירי שצורף לעיתון, "דבר אחר", שהיה נשכני במיוחד, תקף על ימין ועל שמאל (בעיקר בצד ימין), ולא אחת נאלצה זמר להתנצל בשל פרסומיו, אך בה בעת גוננה עליו.

ב"דבר" היא כתבה רבים ממאמרי המערכת – ללא חתימה, ומאמרים פובליציסטיים בחתימתה. בדצמבר 1984, למשל, היא כתבה מאמר בשם "חברה בלי 'אמצע'", שבו הביעה את החשש שישראל צועדת לקראת חברה שיהיו בה עשירים מעטים מחד, עניים רבים מאידך, ובתווך מעמד בינוני מרושש. הדברים נכתבו לא ב-2012, אלא 28 שנה קודם לכן.

הצלחותיו העיתונאיות של "דבר" בתקופתה לא לוו בהצלחה כלכלית. להפך. מצבת המנויים של העיתון הצטמקה והלכה. לאחר הצטרפות מנויי "למרחב" היו ל"דבר" 40 אלף מנויים. ב-1990 ירד מספרם ל-18 אלף בלבד. גרמה לכך, בראש וראשונה, ההידרדרות במצב ההסתדרות, משק העובדים וההתיישבות העובדת. לכך יש להוסיף את המשבר הישראלי והעולמי של העיתונות הכתובה, שפגע גם ברוב העיתונים הישראליים, לרבות הפרטיים. אף הניהול הכספי הלקוי של "דבר" ושמרנותם של ראשי הסתדרות העובדים בשלהי שנות ה-70 ובשנות ה-80, שראו בכל חידוש בעיתון סיכון, תרמו לערעורו.

עם נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר (לחצו להגדלה)

שנים רבות שימשה זמר יו"ר ועדת העורכים, ובעת המפגש המסורתי של הוועדה עם ראש הממשלה, מדי שנה ב-29 בנובמבר, היתה שמורה לה זכות השאלה הראשונה אף כשלא שימשה יו"ר.

ב-1990 סיימה את תפקידה ב"דבר" והתרכזה בכתיבה ובמתן הרצאות על עיתונות ותקשורת באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת בר-אילן. ב-1995 הופיע ספרה "אלוהים לא גר שם יותר", בעקבות מסע מצמרר שערכה אל מחוזות הילדות שלה, שהיו גדושים ביהודים וביהדות, ולאחר השואה לא נותר בהם כמעט דבר מהם.

במהלך שנותיה ב"דבר", ולאחר מכן, קשרה זמר קשרים אמיצים עם אישים רבים בעולם, ביניהם נשיא ארצות-הברית לשעבר ג'ימי קרטר, ראש ממשלת גרמניה הלמוט שמידט והנשיא המצרי אנואר סאדאת. בפגישות עם אישים אלה היא היתה שגרירה של ישראל, ללא מינוי.

חנה זמר היתה בימים שלאחר "דבר" "פרסונה גראטה" באירועים חברתיים ופוליטיים. אף שלא היתה עורכת של עיתון, נמשכו קשריה הטובים עם אישים בולטים בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, התקשורת והתרבות. היא גם עסקה בקירוב בני נוער אירופים, בעיקר גרמנים, לישראל. דווקא היא, ניצולת השואה, ביקשה לחזק את הקשר בין גרמניה לישראל, לשם חיזוקה של מדינת ישראל.

בתחילת 2003 נערך בבית השגריר הגרמני בהרצליה טקס שבו הוענק לזמר אות הערכה גרמני גבוה על עידוד הקשרים עם בני נוער גרמנים. שמעון פרס הפליג בדברי שבח לכלת הערב, וזמר הפסיקה אותו ובהומור הידוע שלה אמרה: "שמעון יקירי, השאר משהו גם להספד". שבועות מספר לאחר מכן היא הלכה לעולמה.

עמיתה לעריכת עיתונים, דב יודקובסקי, ראה בה עיתונאית ועורכת מזן מיוחד, נעלה ביותר: "חנה נמנתה עם אותו זן נדיר של עורכים שיודעים לבנות עיתונים, וכמו ברנבוים ומנוחין, אותם יחידי סגולה, היא ניצחה על התזמורת, ואם רצתה – היתה סוליסטית, ובזמן הצורך – אפילו נגן מן השורה".

בצעירותה