בעיית הפולטים

רק שניים מפרקיה התפרסמו עד כה (ב"ידיעות אחרונות"), אבל האוטוביוגרפיה של אהוד אולמרט מצליחה כבר לעורר מהומה גדולה ולכבוש היום את הכותרות הראשיות. ביתר דיוק, לא האוטוביוגרפיה, אלא מסע קידום המכירות של כותבה. דברים שאמר אמש אולמרט בכנס של יוזמת ז'נבה מעוררים הד בתקשורת ומשאירים על האש שני נושאים מכותרות הימים האחרונים: את הסכסוך הפומבי שאולמרט פצח בו עם אהוד ברק, ואת תהליך השלום, שאחרת ספק אם היה מצליח להשתחל לעמודי השער.

העיתונים נחלקים ביחסם לערך היחסי של דבריו של אולמרט. יש המדגישים את הנושא השני ויש המעדיפים את הרכילות הפוליטית. "ישראל היום" ו"הארץ" מקדמים לראש סדר היום ציטוט של אולמרט הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, ואילו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתמקדים בציטוטים הנוגעים לאיבה בין אולמרט לברק. "אולמרט: בוש התחייב לקלוט 100 אלף פליטים" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" (וגם של "הארץ", המוסיף את המלים "פלסטינים בארה"ב" בסופה). "ברק ניסה לטרפד מבצע נועז" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ואילו אחת הכותרות על שער "מעריב" היא "האהודים נאבקים".

מהו אותו מבצע נועז? ב"מעריב" אין זכר לדבר, ב"ישראל היום" אין רמז לדבר, ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" כותבים כי ככל הנראה הכוונה לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה. האם בעיתונים האחרים לא ידעו על כך? ומדוע הדברים מובאים בהיסוס ובלשון שאלה? ולמה מרובים טלאי הסיפור בעיתונים יותר מאשר במהדורות החדשות בטלוויזיה? טביעת אצבעה של הצנזורה ברורה ומוחשית כאן. כך גם טביעת אצבעו של אולמרט עצמו, שמן הסתם הוא, או מי מאנשיו, היה מי שסיפק לכתבים את פירוש רש"י לדבריו הסתומים על אודות "מבצעים נועזים".

וכעת אחת משתיים: אם בגילוי המהלכים הפוליטיים שסביב התקיפה בסוריה אין משום סכנה לבטחון המדינה, מדוע הצנזורה מעכבת את פרסומם? ואם יש סכנה כזו, מדוע מותר לראש ממשלה לשעבר לגלות אותם כדי לספק את יצר הנקמה שלו בפוליטיקאי יריב?

"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", מצטט יוסי ורטר את ביאליק בטור פרשנות על שער "הארץ", וכותב ש"אפילו השטן נפעם מנקמת ראש ממשלה מודח באיש שנעץ בו סכין". ורטר, כדרכם של פרשנים פוליטיים, מגזים בלשון ציורית. ברק לא נעץ סכין באולמרט, ואולמרט לא נעץ כלום בברק (בניגוד לילד הקטן בשירו של ביאליק, שנשחט בידי הצורר). אין כאן נקמת דם ילד קטן, אבל בהחלט יש כאן נקמת ילד קטן. ואלה קובעים לך את החוקים, חביבי.

בעיית הפליטים

מה באשר להצהרותיו של אולמרט בדבר המגעים בתקופתו כהונתו עם הפלסטינים? לצד קליטת 100 אלף הפליטים, היו האמריקאים אמורים, כך אולמרט, לתרום לכינון מנגנון פיצויים בינלאומי (לפלסטינים), וישראל הסכימה לקלוט לשטחה "מספר נמוך מ-25 אלף" (ב"הארץ"; ב"ידיעות" 20 אלף) על פני חמש שנים, וכי "הדבר הזה יהיה כרוך בהתחייבות מצדם להכריז על סוף הסכסוך וסוף התביעות".

עוד לפי ברק רביד ב"הארץ": "אולמרט הדגיש בנאומו שכל ממשלה בישראל צריכה לקבל את העובדה שהסכם קבע יתבסס על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 עם חילופי שטחים. כמו כן הוא ציין כי על כל הצדדים להבין שלא תהיה ריבונות בלעדית לאף צד בירושלים". "אם יש מישהו בעולם שחושב שניתן להגיע להסכם בלי לחלק את ירושלים – הוא פשוט משלה את עצמו", מצוטט אולמרט ב"ידיעות".

לא גדול, לא מוצק

גם שלום ירושלמי כותב על הספר של אולמרט. במדור הדעות של "מעריב" כותב ירושלמי כי "מדובר בתולדות חיים משופצים היטב, משולבים בהיסטוריה משוכתבת לעילא ולעילא. לספר הזה צריך להתייחס בחשדנות גדולה, כי ברור שהכותב לא בא להביא את האמת, אלא את האמת שלו, שנראית לפעמים כמו חצי שקר".

ירושלמי מתייחס למכירת בנק לאומי, שעליה כתב אולמרט: "כולם ציינו שזה היה מכרז הגון, ענייני, יעיל ובעיקר שהוא הזרים לקופת האוצר מיליארדי שקלים, שהיינו מאד זקוקים להם", ומזכיר כי המשטרה המליצה להעמיד את אולמרט לדין בפרשת מכירת מניות המדינה בבנק לאומי, וכי שופטי העליון שדנו בעתירה נגד דחיית הפרקליטות את ההמלצה "מתחו ביקורת קטלנית על אולמרט והמכירה ההגונה והעניינית שלו. השופטים עדנה ארבל, מרים נאור ועוזי פוגלמן קבעו כי 'בהתנהלות אולמרט יש יותר מטעם לפגם, נוכח העובדה שלא דיווח על ניגוד העניינים שבו היה מצוי, עקב ידידותו עם המיליארדר פרנק לואי, מהרוכשים בפוטנציה'".

ירושלמי מזכיר גם כי בניגוד לשבחים שחולק אולמרט בספרו לאריאל שרון, השקוע בתרדמת, הרי שעל אריאל שרון החי והפעיל היו לו דברים מחמיאים הרבה פחות להגיד כשהתמודד מולו בפריימריז בליכוד: "אולמרט חשב אז ששרון הוא קשיש שאינו מתפקד, וחייב להעביר את השרביט לתיש צעיר כמוהו. 'אין בממשלה שר כזה גרוע', אמר אולמרט על שרון, שכיהן כשר תשתיות. בקיצור, לא גדול, לא מוצק ולא עשוי מחומרים מי-יודע-מה".

חומוס בדמשק

את עיתון "הארץ" עטפה היום פרסומת למזרנים, והז'רגון המסחרי חדר גם לעיצוב כותרת מאמר המערכת, "הזדמנות בדמשק". "הארץ" נוזף בראש הממשלה נתניהו, ש"מתעלם מסוריה מאז שחזר לשלטון ולא מגיב לאיתותי השלום החוזרים של בשאר אסד", קובע כי יש איתותי שלום (למשל: ביקורו של נשיא איראן בדמשק, שכן זה היה "ביטוי לחשש שסוריה תרופף את הברית האסטרטגית עם האיראנים". מ.ש.ל), ומדווח כי שר הביטחון ו"צמרת צה"ל" "קוראים לחדש את המו"מ עם סוריה".

לצד המאמר מודפסת הקריקטורה הקבועה של עמוס בידרמן. נראה בה הנשיא פרס חבוש קסדה כשמאבטחו קושר לו כרית לחזהו. "שלא נחטוף שוב", ממלמל פרס, והכיתוב אומר "לקראת פגישת פרס-גול". גול הוא עבדאללה גול, נשיא טורקיה. קשה להתעלם מהאופן שבו רוח הקריקטורה משלימה את זו של המאמר: ידו האחת של "הארץ" מושטת לשלום, השנייה מוכנה עם הממחטה.

ובינתיים, בעזה

פארק המים "קרייזי ווטר" בעזה לאחר שהוצת אתמול בידי חמאס (צילום: וויסאם נסאר)

ידיעת כיתוב תמונה בעמ' 7 ב"ידיעות אחרונות" מדווחת כי פארק המים קרייזי-ווטר בעזה הוצת אתמול על-ידי ארבעים אנשי חמאס. "כתוצאה מההצתה נגרם נזק בלתי הפיך לאתר הבילוי הפופולרי", כותב רוני שקד. "'חמאס כופה עלינו אורח חיים דתי', אמר אחד התושבים, 'בעזה כבר יותר גרוע מאשר באיראן'".

מלחמת תרבות

"דרך חדשה לקרן החדשה", חוגגת אחת הכותרות על שער "מעריב", וכותרת ההפניה לטורו של בן-דרור ימיני ממתנת: "מוקדם לחגוג". צח יוקד מדווח מארצות-הברית כי "הביקורת הציבורית הובילה את הקרן החדשה לבחון מחדש את מדיניות המימון שהוענק מטעמה עד כה לעשרות ארגוני שמאל בארצות-הברית ובישראל. מעתה והלאה, כך נחשף כעת, ארגונים שישללו את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בתוך ישראל לא יזכו עוד למימון הקרן".

מי כן יזכו? "הקרן תמשיך לתמוך בארגונים שיזדהו עם רעיון המדינה הדו-לאומית, ובתנאי שאלה לא יפעלו באופן פיזי לקידום הרעיון", מצוטט מנכ"ל הקרן, דניאל סוקאץ'. על מה החגיגה? משום שמה שעומד מאחורי השינוי במדיניות הקרן הוא הביקורת הציבורית, פרי שיתוף פעולה בין פובליציסט בכיר של "מעריב", בן כספית, ובין תנועת הימין אם-תרצו, שניהלו קמפיין נגד הקשר בין הקרן-החדשה ובין ארגוני שמאל קיצוניים. מדוע מוקדם לחגוג? לפי ימיני, משום שנראה כאילו ההכרזה של הקרן, כמו הכרזה דומה קודמת, היא "טיוח" המיועד לאוזני התורמים, בעוד המימון לאותם ארגונים נמשך כסדרו.

האם הקמפיין שניהל "מעריב" נגד הקרן-החדשה היה מוטה? בוודאי. אולם מאחר ש"מעריב" הוא טבלואיד מסחרי, לא היתה זו הטיה ממשית אלא "תיקון", בלשון הברוקרים, אל האיזון הקוסמי של הקונסנזוס. איזון שגוף מרכזי כמו הקרן-החדשה אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם ממנו.

האם הקמפיין שמנהל "הארץ" נגד משרד החינוך מוטה? לא. "הארץ" הוא עיתון שמאל מוצהר. האם הוא מנוהל בהגינות? לא, כך לפי מאמר ב"הארץ" של צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ומי שיחד עם בעלי תפקידים אחרים במשרד החינוך עומד במוקדן של התקפות חוזרות ונשנות שציירו אותם כאנשים חשוכים, טיפשים ומסוכנים.

צמרת מתאר בפירוט את התגלגלותה של תוכנית הלימודים באזרחות, ש"הארץ" הלין כי משרד החינוך חיבל בה וקיצץ בה: "[...] היום לומדים שמונה שעות אזרחות. מכסת שעות דומה יש לכל לימודי ההיסטוריה (הכללית והיהודית), לתנ"ך ולספרות הכללית והעברית, ויש בתי-ספר רבים 'המדלגים' על שנת תנ"ך, היסטוריה או ספרות. מקצוע התושב"ע כמעט שנמחק. מכסת לימודי החובה באזרחות לא שונתה עם מינויו של גדעון סער לשר החינוך. השר אף מקפיד ללמד בעצמו אזרחות, בכל שבוע בבית-ספר אחר. לכן, הכותרת הראשית ב'הארץ' (5.9), 'משרד החינוך העביר את רובו של תקציב האזרחות ללימודי יהדות', מוטעית ומטעה. לא רק שלימודי האזרחות כלל לא נפגעו בשנים האחרונות, אלא שהם הורחבו והוכפלו פי כמה וכמה.

"מה בכל זאת קוצץ? בעקבות דו"ח ועדת שנהר, מ-1994 קיימת במזכירות הפדגוגית 'קרן שעות', שמאפשרת תמיכה מיוחדת בבתי-ספר שמתגברים את לימודי היהדות. ב-1996 קמה ועדת קרמניצר, שבדקה את נושא החינוך לאזרחות. לצערי הוחלט לאחד את הפעילות של מטה שנהר ומטה קרמניצר (ב-1997), וגם את קרן השעות, שסייעה לבתי-ספר שבחרו ללמד יותר ממקצועות היהדות ויותר אזרחות. בעשור האחרון, יותר ממחצית שעות התגבור ניתנו לעידוד האזרחות, והחלק הנותר הופנה לעידוד שורת מקצועות (ספרות עברית, תנ"ך, מחשבת ישראל, תושב"ע והיסטוריה). את החלוקה הזאת הצלחתי לשנות".

צמרת מתייחס גם לטענה כי משרד החינוך ערך מחדש את "ספר האזרחות בשל ביקורת על המדינה": הספר, בן תריסר שנים, לא נערך אלא עודכן בפרטים אקטואליים; חברי הוועדה המקצועית שהחליטה על השינויים, למעט שניים, מונו בעת כהונתה של השרה יולי תמיר; ואמנם אחד מהם פרש, ד"ר איימן אגבריה, משום ש"עחרער על הבלטת העובדה שישראל היא 'מדינה יהודית ודמוקרטית' (ככותרת הספר) ושאין מחנכים ל'מדינת כל אזרחיה'. מה לעשות? רוב חברי הוועדה חשבו וחושבים אחרת".

צמרת ממשיך להתמודד עם האשמות וכינויים שהוטחו בו מעל דפי "הארץ" ומסיים: "אך ביטוי אחד, בכל מה שנכתב עלי ב'הארץ' בשבועות האחרונים, שימח אותי מאוד ואני גאה בו במיוחד: 'לצמרת יש תדמית של אדם המזוהה עם תנועת העבודה, אבל כל מה שמעניין אותו כיום זה לחזק את הציונות והפטריוטיזם הלאומי'. אני מודה וגאה: אני יהודי-ציוני, ורוצה לחזק את הפטריוטיזם הלאומי".

חג שמח

"סוכה אינה מונומנט, אלא רעיון", מצטט נועם דביר בכתבת השער של "גלריה" ב"הארץ", שעניינה התחרות "סוכה סיטי" במנהטן. המשתתפים בתחרות יוצרים "פרשנות עיצובית עכשווית למבנה הארעי, הנושא משמעויות חברתיות ותרבותיות". הנה, ניתן להציע תכנים הקשורים לחגי ישראל בלי להסתפק רק במתכונים לחג.

לא הבנתי את הכותרת "חוק המועד" שניתנה לכתבה של יצחק טסלר במוסף "המגזין" של "מעריב", אבל הכרתי את המציאות המתוארת בה, של ההווי הרוחש סביב מכירה וקנייה של תשמישי הקדושה של חג סוכות, הרחש-בחש של מוכרי האתרוגים, הלולבים, ההדסים, הערבות, הקרשים והסכך. הערבוביה של ענייני צרכנות והלכה, דולרים ופיטמים, תופסת יפה את רוח ההכנות לחג. הנה, ניתן לסקר את ההכנות לחג בלי להיתפס ליידישקייט.

ענייני תקשורת

תחום הסיקור שלו אינו קרוב ללבי, וכמות העיתונים על השולחן שערורייתית ממש, אבל בכל זאת, כשהמוסף השבועי "מסלול" נופל מבין דפי "ידיעות אחרונות", אני מוצא עצמי פעם אחר פעם פותח אותו ומעלעל בו. יש משהו נעים בעיצובו בחודשים האחרונים. משהו מאוד לא "ידיעות אחרונות". ויש גם מדור, בעמוד האחרון, "מיומנו של נהנתן", שהוא כל-כך מופרך שאם היינו חיים בתקופה שמדור בעיתון היה יכול ליהפך לקאלט, הוא בהחלט היה בין המתמודדים.

"היום יום הולדתה ה-120 של המשוררת רחל. לכבוד האירוע, שיבצנו ברחבי המוסף כמה משיריה", נכתב באותיות קטנות בהפניה צנועה ברצועה העליונה על שער מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". ללא קשר להפניה הזו, מתחת לתמונת פספורט קטנה של רחל, נפרש על פני כמעט כל השער תצלום של, ובכן, כוסית. הכותרת היא "בשר טרי" והיא מבטיחה לקורא כסף גדול, מסיבות נוצצות וניצול מיני (כתבה על דוגמניות). בכפולת הכתבה, נדחק שירה של רחל, "רק על על עצמי לספר ידעתי", ברווח שמשאירים תצלום של חתיכה במכנסונים ותיאור עלילותיהן השחוקות כסנדל תנ"כי של קולביות אופנה. השיר "פגישה חצי פגישה" תלוי באמצע המונולוג של "דוטי", ש"לא סבלה באופן אישי מהטרדות מיניות" ("ייתכן שזה מפני שאין לי את המאפיינים הקלאסיים של דוגמנית שמגיעה מהעולם השלישי").

עוד ב"24 שעות": נגה אולמרט מדווחת כי נדחתה טענת ההתיישנות של המדינה בתביעת הנזיקין שהגישו אלמנתו ובתו של צלם העיתונות רפאל צ'יריאלו, שנהרג על-ידי צה"ל ברמאללה ב-2002.