צא בחוץ

"אנחנו מעודדים אנשים לקחת חלק בהצלה של עצמם", אומר המציל לאנשים בחוף, המסתכלים בו תמהים כשהוא יושב וקורא ספר בזמן שמישהו טובע בין הגלים המצוירים של הקריקטורה מה"ניו-יורקר", המודפסת היום בשער האחורי של המוסף "גלריה" של "הארץ". זהו הנראטיב של שניים מהעיתונים היומיים בישראל בסיקורם את הנבחרים הישראלים במציאות שאחרי אסון הכרמל, סיקור שקשה לנתק מיחסם השלילי המובהק לעומד בראש ממשלת ישראל, יחס שמתקרב בחד-צדדיותו לזה החיובי של היומון "ישראל היום".

שני תצלומים זהים (של AP) מלווים היום את הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ("תתביישו, תתפטרו" ו"השכול והזעם", בהתאמה): באחד נראה ראש הממשלה נתניהו מעל דוכן נואמים, כשאת מרכז התמונה תופס, בגבו אל המצלמה, דני רוזן, בעלה של קצינת המשטרה אהובה תומר, שנספתה באסון השריפה בכרמל, כשהוא מתעמת עם מאבטחיו של נתניהו. ראש הממשלה עצמו מסמן עם ידו להרגעה, ספק של רוזן, ספק של המאבטחים. בתמונה הקטנה יותר נראה שר הפנים אלי ישי. "ישי מסולק", נכתב על רקע אדום לצד התמונה ב"מעריב". "אני בעדם", כותב עפר שלח על המסלקים בטור שתמציתו מודפסת על שער "מעריב", תחת הכותרת "הלאה הממלכתיות". הממלכתיות היא אכן הלאה משני הטבלואידים.

"האזכרה הרשמית להרוגי השריפה בכרמל הפכה למפגן של כעס מצד המשפחות השכולות נגד ראש הממשלה ושר הפנים", נכתב בכותרת המשנה על שער "מעריב". "מי שחשב להסתפק בנאומי ניחומים לא הבין את עוצמת הכאב והתסכול של משפחות הרוגי השריפה", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות". עוצמת הכאב והתסכול של המשפחות השכולות – משפחות שכולות באשר הן – ודאי רבה גם בלי שילבו אותה, ו"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" אכן ליבו אותה, אולם כלל לא ברור להיכן העוצמה הזו היתה מופנית אלמלא ההכוונה הברורה של שני העיתונים הללו ("מעריב", אגב, מקדיש, זה השבוע השני, כתבה במוסף "סופשבוע" של "מעריב" לצוערים שנשרפו בכרמל). היא היתה יכולה להיות מופנית לנהג האוטובוס, לדרישה לחקור את התנהלות השב"ס, לנציב מכבי האש, לתקשורת או לראש הממשלה ולשר הפנים. את הבחירה באפשרות האחרונה קשה לנתק מהנפח והאופי של הסיקור ב"ידיעות" וב"מעריב".

ב"ישראל היום" אירוע ממלכתי סוער שראש הממשלה מככב בו לא הפך, משום מה, לכותרת ראשית, וזו נתונה לחיבור חסר משמעות של שני מקרים שאין ביניהם שום קשר חוץ מהאפשרות להדפיס את המלה "פייסבוק" (ולהתחמק מסיקור של אירוע אחר בכותרת הראשית): התאבדות ילד בן 16 וחשד לאונס של בת 12, תחת הכותרת "ילדים בלי רחמים". פרויד היה אומר אולי שזו הכותרת שעורך "ישראל היום" היה רוצה להשתמש בה לסיקור אותה עצרת ממלכתית.

"ישראל היום" לא מתעלם מטקס האזכרה, הוא מעניק לו מקום על השער ("משפחות הנספים צעקו, רה"מ: 'מבין את כאבן'") ואת הכפולה הפותחת, כשאופי הסיקור הוא כזה המחביא את נתניהו כמוקד המחאה ומעדיף על פניו את ישי; נותן מקום של כבוד ל"חלק מהמשפחות" שהתנגדו למחאה ומדפיס טור של דן מרגלית, הנוזף במוחים וקורא למעשיהם "תופעה מסוכנת". האם מדובר בסיקור מוטה, או אולי דווקא בסיקור מדויק הנותן משקל הוגן ומאוזן למכלול הגורמים המסוקרים? כמו במקרה של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אי-אפשר באמת לענות על השאלה הזו, משום שהסיקור של "ישראל היום" את ראש ממשלת ישראל אינו הוגן ואינו מאוזן מעיקרו, מהשורש.

ומה לגבי ראש הממשלה? ב"ידיעות אחרונות" כותב איתמר אייכנר כי "למרות האזהרות: נתניהו התעקש לקיים את הטקס". "התלהטות הרוחות בטקס אמש ממחישה עד כמה לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו היתה מנותקת מהמציאות ולא העריכה נכון את עוצמת כאבן של המשפחות השכולות". ידיעה אחרת של אייכנר, תחת הכותרת "ומה הנציח הצלם של ראש הממשלה?", מדווחת כי "לשכת העיתונות הממשלתית הפיצה אתמול תמונות מאירוע האזכרה הממלכתי, שמהן ניתן היה ללמוד כאילו מדובר באירוע שהתנהל על מי מנוחות" (מה שכלל לא בטוח, משום שנתניהו נראה באותן תמונות על סף בכי ממש). איך כותב היום בן כספית ב"מעריב"? "אף אחד לא יצא טוב מהאוהל הזה בבית-אורן".

צאו בחוץ

"משפחות נספי הכרמל סילקו את ישי מהאזכרה הממלכתית", נכתב בכותרת על שער "הארץ", מתחת לתמונה התופסת את רוב החלק העליון של השער, אולם הכותרת הראשית מוקדשת לנושא אחר: "הכנסת תחקור את ארגוני זכויות האדם בישראל", נכתב בה, ובכותרת המשנה: "בתום דיון סוער אושרה הצעת ישראל-ביתנו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק 'מעורבות זרים בענייניה של ישראל'. ביקורת בשמאל: זהו מסע סתימת פיות מקרתיסטי".

"רדיפה כתחליף למדיניות" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", המוקדש ל"גל ההשתקה והרדיפה של גופי שמאל וזכויות אדם בישראל; גל שהגיע אתמול לאחד משיאיו ביוזמה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית ש'תחקור' גופים כדוגמת שוברים-שתיקה, יש-גבול, בצלם ועוד, בטענה שהללו 'פוגעים בלגיטימיות של ישראל'". "את השמאל הישראלי צריך להוציא עכשיו אל מחוץ לחוק. למה ללכת סחור-סחור?", שואל גדעון לוי בסרקסטיות בפתח טורו במדור הדעות של "הארץ". בינתיים, היום התפרסמה ידיעה ב-ynet על כנס שבו קרא ח"כ מיכאל בן-ארי "לרדוף שמאלנים בוגדים".

תישאר בחוץ

"יוסי ביילין, שר המשפטים לשעבר, עורר שלשום סערה גדולה כשקרא לחון את משה קצב אחרי שייגזר דינו ויקבל מספר אסיר", פותחת מרב מיכאלי את הראיון עם ביילין במדור "שיחת היום" בחלק ב' של "הארץ". אף שהיא מנסה בכל כוחה ומכל זווית, היא אינה מצליחה להוציא מביילין תובנה מעבר לזו שכבר השמיע, ושמוזכרת בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "המגזין" של "מעריב":

"המצדדים ביוזמתו של יוסי ביילין לחון את משה קצב מתבססים על נימוק מרכזי אחד: לשמור את כבודו של מוסד הנשיאות. המתנגדים זועמים, וח"כ רונית תירוש מזדעזעת: 'כבוד המוסד אינו עדיף על כבוד האשה'". לפי אריק בנדר, רוב חברי-הכנסת (וכל חברות-הכנסת) הביעו התנגדות, ברמות שונות של חריפות, לעמדת ביילין (בין השאר, חברי מרצ, מפלגתו לשעבר), אבל היו כאלה שהביעו תמיכה: ח"כ ראלב מג'דלה מהעבודה, סגן השר איוב קרא מהליכוד ("המגדיר עצמו 'חבר של קצב'"), יו"ר סיעת ישראל-ביתנו רוברט אילטוב וחברי מפלגת ש"ס. "הוא בטח כבר חושב על הרשעה אפשרית של אביגדור ליברמן", מצטט בנדר "הערה ארסית" על תמיכתו של אילטוב בחנינות לאנשי ציבור. לגבי ש"ס, אין צורך אפילו בהערה ארסית.

באותו מוסף, במדור הדעות של העיתון, כותב ירון דקל כי ההצעה של ביילין "מרחיקת לכת", אבל קורא להקל בעונשו של קצב משום שכבר קיבל עונש בכך ש"ממרום הגבהים של האזרח מספר אחת הוא התרסק אל תחתיות השאול". הנה אם כן קונספט חדש: ככל שמעמדו הציבורי של עבריין יהיה רם יותר, הוא יזכה לעונש מופחת יותר. למעשה, הקונספט ישן: הוא מופיע כבר בספר החוקים של סדום.

"בחדר עם קצב" היא הכותרת הראשית של מוסף "סופשבוע", המפנה לראיון עם "א' ממשרד התחבורה": "לפני כ-20 שנה היא התקבלה לעבודה כיועצת התקשורת של השר משה קצב והיתה הראשונה בסדרה של נשים שהטריד. הוא ביצע בה מעשה מגונה וניהל נגדה מסע נקמה כשדחתה את חיזוריו. על אף שלא נכללה בכתב האישום בגלל התיישנות, עדותה הרהוטה סייעה להרשעתו. בראיון בלעדי היא מדברת על תחושת הרווחה בעקבות פסק הדין ומגלה מה היא מרגישה כלפי הרעיה שלטענתה ידעה והבליגה", נכתב בכותרת המשנה בעמ' 15.

"כשכולם עזבו את החדר קצב משך בזרועי ודחף אותי אל המיטה. דחף את ידיו בכוח לחזה שלי. נגע במפשעה שלי. וכל הזמן הוא אמר, אני נורא רוצה אותך, נורא חושק בך. הדפתי אותו בחזרה גם כן בכוח. אמרתי לו, תוריד את הידיים שלך ממני. קמתי ויצאתי מהחדר". זהו הקטע מדבריה של א' שהעורכים בחרו להדגיש; אבל מי שרוצה ללמוד משהו על הדרך שבה מתנהלים גברים ונשים בחברה הישראלית, ובמיוחד מי שרוצה להרהר באפשרות של הענקת חנינה לעברייני מין, מומלץ לו לקרוא דווקא את התיאורים הקודמים למעשה המגונה: ההטרדות הבלתי פוסקות ("חיזור"), השימוש המגוון והסדיסטי בכוח (לא רק, לא בעיקר, כוח פיזי. "לדעתי", אומרת א', "לא מדובר פה במין, אלא בפתולוגיה של כוח, שליטה ורצון להשפיל"), והתסבוכת הנפשית העצומה שכל אלו מביאים אליה.

בינתיים, בכל מקרה, גם על-פי ביילין, כל הוויכוח על חנינה לקצב אינו רלבנטי. כפי שאומר ח"כ דוד רותם בכתבה של בנדר ב"מעריב": "כל עוד קצב מכחיש וטוען 'לא עשיתי' ולא מביע חרטה, על מה ולמה יבקש חנינה?".

צאו קצת מהבית

"התעללות בפייסבוק" היא אחת הכותרות היום על שער "מעריב", הנדחקת לפינת העמוד מפני תמונת נתניהו ורוזן התופסת את רובו. "בן 15 מאזור ירושלים התאבד לאחר שחבריו הקניטו אותו ברשת החברתית הפופולרית", נכתב בכותרת המשנה. "עשו לו את המוות" היא הכותרת לידיעה על שער "ידיעות אחרונות" (שם גילו של הילד הוא 16): "ספג מחבריו בפייסבוק השפלות במשך חודשים ושתק", נכתב בכותרת המשנה, המספקת גם דוגמאות. כותרת אחרת על השער היא "מדריך להורים: איך להגן על הילדים בפייסבוק".

יש משהו מגוחך במסגור הזה של העיתונים את הטרגדיה של הילד ומשפחתו, טרגדיה שניתן לשער שכלל לא היתה זוכה לסיקור, בוודאי לא סיקור בנפח כזה, לולא היתה קשורה ל"רשת החברתית הפופולרית". איך כתב מישהו (איתו הסליחה; איני זוכר את שמו) בפייסבוק, מתחת לציטוט של אחת הידיעות על ההתאבדות שהתאפיינה באותו מסגור בעייתי: לפני מאה שנה כתבו בוודאי בעיתונים על ילד שהתאבד בגלל שהציקו לו בטלפון.

ובכל זאת, למרות הגיחוך המתבקש מהאופן שבו מסקרים העיתונים את ההתאבדות, ולמרות התרעומת על האופי הציני של הסיקור, המשתמש בטרגדיה כדי לפרסם עוד ידיעה על פייסבוק, יש כאן גם ניסיון, רדוד ככל שיהיה, לעסוק בבעיה אמיתית: פייסבוק לא הביא להתאבדותו של אף אחד, כשם שהטלפון לא עשה זאת, אולם פייסבוק הוא תופעה חדשה בעולמנו, ועלינו ללמוד להתמודד איתה, עם סכנותיה ועם נפלאותיה. התקשורת אמורה לסייע בכך לציבור, ו"מדריכי התגוננות" למיניהם, מטופשים ככל שיהיו, תורמים במשהו לעידוד השיח בנושא שעד לא מזמן (עד כמה שהדבר נראה כעת מפליא) היה נחשב אזוטרי ו"של ילדים" או קבוצות מיעוט כאלה או אחרות, בדיוק כמו שהיו פעם האינטרנט, או הטלפון.

האם ההורים והילדים יודעים כבר להתמודד עם הסכנות שטומן בחובו השימוש בטלפון? לא בטוח. אבל זו לא סיבה לא להתחיל ללמוד להתמודד גם עם פייסבוק, שבשנה הבאה, או בחודש הבא, תהיה הטלפון של לפני מאה שנה. וכמובן, ילדים התאבדו גם לפני שהיו טלפונים. אפילו לפני שהיו עיתונים.

צא מהמסעדה שלי

"מכאן העניינים רק הלכו והידרדרו. מנהל המסעדה התייצב בשולחן: 'המנה לא טעימה לכם? מוזר, מכרנו הרבה מנות כאלה ואף אחד לא התלונן'. נחמד, חשבתי, הנה מנהל בעל תודעת שירות מרשימה. לפתע צץ בשולחננו רפי אדר בכבודו ובעצמו, לקח לנו את הצלחות ושאג: 'לא טעים לכם? אז אני לא רוצה אתכם פה! אל תשלמו על המנות, רק תעופו מפה!'. הסועדים האחרים הביטו במחזה המומים. אני כמעט בטוח שאחד מהם בכה. ואולי הוא רק טעם מהספגטי פירות ים. 'אני הבעלים של המסעדה ואני לא רוצה אתכם פה!', המשיך. או.קיי, הבנו. קמנו ממקומנו ופסענו החוצה. אדר צעק: 'אל תחזרו לכאן'".

את התיאור הזה כתב ב"דה-מרקר" מבקר המסעדות אורן מג'ר לפני כמה חודשים, אחרי ביקור במסעדה פרונטו של השף רפי אדר (מי שהתפרסם אחר-כך כשף שנזרק מתוכנית הטלוויזיה "מאסטר שף"). דוגמה קיצונית למתח התמידי שבין מבקר למבוקר, שבתחום האוכל, יותר מבתחומי ביקורת אחרים, נמצאים בקרבה פיזית ממש. היום במוסף "גלריה" מוקדשת כתבת השער לחוויה קיצונית של מבקר מסעדות אחר מקבוצת "הארץ", שגיא כהן, תחת הכותרת "ממה מפחד יונתן רושפלד?".

"מסעדת יבנה-מונטיפיורי בתל-אביב מסמלת את סיום תהליך הפיכתו של יונתן רושפלד משף למותג. וזה עצוב. זה עצוב שבעתיים, מפני שהרושם הוא שרושפלד עצמו מודע עד כאב לתהליך. ואיך אני יודע? או, אז ככה: תשמעו סיפור", כותב כהן, המתאר איך כשהגיע למסעדה חיכה לו רושפלד ("קבלת פנים של דון במאפיה") עם ההודעה "יש לנו חשבון קטן", הזכיר לו ביקורת שלילית שכתב על מסעדה אחרת שלו לפני ארבע שנים ואמר: "אני מבקש ממך לא לאכול כאן היום, אני לא רוצה שתכתוב עלי". "הבהרתי לרושפלד שלדאבון הלב אין לו כזאת פריבילגיה", כותב כהן, "באתי כמו כל לקוח, ואני מצפה לקבל שירות כמו כל לקוח".

"מכאן והלאה התחילה פארסה", כותב כהן ומתאר מסכת של נסיונות להוציאו מהמסעדה, עד לכניעתו של השף לאחר חצי שעה. "ועל זה יש לי שני דברים להעיר", כותב כהן, לפני שהוא פונה לניתוח האוכל והמסעדה, "ראשית, אם כבר החלטת שאתה לא מגיש למבקר, מה אתה נשבר לי אחרי חצי שעה? אני הייתי מושיב אותי עד שהמנקים היו הופכים את הכסאות; ושנית, זה קצת עלוב לעשות תרגיל כזה דווקא למי שבא מעיתונות הספורט. בעיתונות הספורט יצירת מריבה פיקטיבית היא הרי התרגיל הכי עתיק בספר. ככה, כשאתה כותב ביקורת על מי שכביכול רב איתך, הוא תמיד יכול להגיד: 'ברור, הכול נקמה'. ואם אתה כותב טובות, אדרבא, 'אתם מבינים כמה אני ענק, שלמרות הריב הוא הוציא אותי גדול?".

כל הכבוד למבקר שהתעקש לבקר ולא שכח שהלקוחות שלו הם הקוראים ולא המסעדן, כל הכבוד לעיתון שידע לתת לטקסט מקום של כבוד ולחשוף את קלונו של המבוקר המבולבל. לנוכח מצבה של הביקורת העיתונאית, ובמיוחד ביקורת המסעדות, זה בכלל לא מובן מאליו.

ענייני תקשורת

מתחת לכותרת הראשית על שער מוסף "כלכליסט", ליד שמותיהם של דני רובינשטיין ועמיר קורץ, נכתב "רמאללה", משל מדובר בדיווח מארץ רחוקה. בימים האחרונים, סמוך לשמו של אבי יששכרוף ב"הארץ" בדיווחים הנוגעים לפרשת אבו-רחמה, נכתב "בילעין", שהוא כפר לא רחוק מכאן – כל "כאן" בישראל. האם עיתוני ישראל החליטו להגשים את המשך ה"התנתקות" באמצעים העומדים לרשותם?

משהו על יחצנים ועל תפיסת עולם יחצנית, מתוך הראיון ב"מעריב" עם א' ממשרד התחבורה: "למה לא התלוננת נגדו? מעולם לא עלה על דעתי להתלונן אפילו לרגע. למה? כי אצל יועצת תקשורת הדיסקרטיות היא מעל לכל. תפיסת עולמי אומרת שמי שלא יכול לשאת את החום של המטבח – שייצא משם".

כל העיתונים מדווחים על בחירתו של הרמטכ"ל הנכנס יואב גלנט בליאור לוטן לתפקיד דובר צה"ל במקום אבי בניהו. כל העיתונים מדגישים כי לוטן, אלוף-משנה במילואים, היה לוחם סיירת מטכ"ל והשתתף במבצע לחילוץ החייל החטוף נחשון וקסמן.

עוד כמה עשורים, בוויקיפדיה של העתיד, בחלק של הפתגמים העממיים, ליד המונח הנשכח "נפוח כמו טור של ארי שביט", יופיע קישור לטור שנדפס היום בעמוד הדעות של "הארץ". ואולי לא. הבחירה קשה.