כתבי קארל מרקס אינם נמצאים על מדפי העורכים הראשיים של מוספי הכלכלה בישראל. אפשר להבין למה. התיאוריה המרקסיסטית נתפסת כתיאוריה חברתית-כלכלית מיושנת, שלא לומר שגויה, שאינה מתאימה לעידן הגלובלי-ליברלי של ימינו. ובכל זאת, אילו עיתונאי הכלכלה, המסקרים את התחום שהיה כל-כך קרוב ללבו של מרקס, היו מעיינים מדי פעם בכתביו, הם היו מגלים שבשנת 1859 הוא כתב את אחד המשפטים המייצגים בצורה החדה ביותר את מצבם שלהם עצמם.
״זו אינה התודעה אשר קובעת את ההוויה״, טען מרקס, ״אלא הקיום החברתי אשר קובע את התודעה״[1]. או במלים אחרות, ״ההוויה מעצבת את התודעה״. משפט זה חשוב כיוון שהוא נכון לא רק לפרולטריון של אנשי המאה ה-19, אלא גם לעיתונאים הישראלים שמסקרים את תחומי הכלכלה בראשית המאה ה-21.
מסך מחשב במערכת העיתון הכלכלי "גלובס" (צילום: "העין השביעית")
עיתונאי הכלכלה בישראל מתפקדים בתוך מערכת לחצים הפועלת עליהם גם מבית וגם מחוץ. מערכת זו הופכת את עבודתם לקשה, שלא לומר בלתי אפשרית. כמה מהלחצים פועלים גם על עיתונאים המסקרים תחומים אחרים, ואולם כמה מהם ייחודיים לעיתונאי הכלכלה.
1. תחרות. בישראל פועלים שלושה עיתונים יומיים המוקדשים לענייני כלכלה ("דה-מרקר", "גלובס" ו"כלכליסט"), ולכל אחד מהם אתר אינטרנט שמתעדכן במהלך היום, לעתים בידיעות בלעדיות שכלי התקשורת מרגישים ״שלא יחזיקו״ עד לעיתון שלמחרת. גם אמצעי תקשורת אחרים, שאינם עיתונים כלכליים, מסקרים את תחום הכלכלה, כמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", שיש להם מוספי כלכלה, וכן תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה שמשדרים תוכניות מיוחדות לסוגיות כלכליות.
התוצאה היא תחרות בלתי פוסקת בקרב עיתונאי הכלכלה, הבאה לידי ביטוי בנסיונות להשיג בלעדיות, להכות במתחרים, להפריך את ידיעותיהם ולהקדים אותם, גם אם בכמה דקות. בעוד שכל עיתונאי פועל בסביבה תחרותית, מספר גופי התקשורת שפועלים בתחום הסיקור הכלכלי הופך את התחרות בתחום זה לעזה במיוחד, וזו מקשה על העיתונאים לייצר סדר יום עצמאי, מתוכנן, ארוך טווח, המבוסס על ניתוח עמוק שחורג מגבולות הסיקור של אירועי היומיום.
2. שכר. שכר העיתונאים באשר הם נמצא בירידה מתמדת. המשבר הכלכלי המתמשך שפוקד את העיתונים בארץ ובעולם, כמו גם עודף ההיצע של עיתונאים ופרחי עיתונאים ומיעוט הביקוש מצד מעסיקים (בשל הקיצוצים המתמידים במספר המועסקים בכלי התקשורת השונים), הוריד באופן ניכר את רמות השכר המקובלות, בייחוד ההתחלתיות.
סיקור עיתונאי של תחומים כלכליים מחייב התמקצעות מיוחדת. אחדים מתחומי הסיקור הכלכליים, כמו שוק ההון, הייטק ואפילו שיווק ופרסום, הם תחומים מקצועיים גרידא, ונדרשת בהם הבנה, לעתים השכלה מתאימה, ובעיקר ניסיון. רמות השכר הנמוכות המוצעות לעיתונאים, קיצוצי השכר הבלתי פוסקים והעדר הביטחון התעסוקתי מושכים אל כלי התקשורת עיתונאים צעירים שיכולים להרשות לעצמם להשתכר סכומי כסף זעומים. במקביל, עיתונאים מנוסים מגששים את דרכם החוצה, שכן בשכר המוצע להם אי די כדי לפרנס משפחה ממוצעת. אם בזה לא די, רבים מהעיתונאים הוותיקים מבינים שמשכורתם הגבוהה יחסית עומדת להם לרועץ: בסבב הקיצוצים הבא הם יהיו הראשונים לקבל את הודעת הפיטורים. במקרים מסוימים הם יוחלפו בעיתונאים שעלות העסקתם נמוכה פי כמה, ובמקרים אחרים יפוזר תחום הסיקור שלהם בין עיתונאים קיימים ושום מחליף לא יובא במקומם.
לתחלופה הבלתי פוסקת של עיתונאים במדורי הכלכלה השלכות קשות, ובראשן פגיעה בזיכרון ובניסיון הקולקטיביים בדסק הכלכלה. עובדה זו מנוצלת על-ידי חברות ואנשי יחסי-ציבור ש״מוכרים״ לעיתונאים החדשים סיפורים משומשים, לעתים כאלה שנדחו על-ידי עיתונאים ותיקים יותר, שהבינו שקיבלו ״אטרייה מחוממת״, סחורה עיתונאית פגומה וחסרת ערך.
גם היכולת של העיתונאים החדשים, אלו שיוחלפו בתוך זמן קצר בעיתונאים חדשים עוד יותר, להרים פרויקטים עיתונאיים רחבי יריעה מצומצמת, שכן בחודשים הראשונים לעבודתם הם עדיין מנווטים בין שלל המטלות, הידיעות, המקורות והחברות שבתחומי אחריותם. היכולת לראות את ״התמונה הגדולה״ היא יכולת נצברת המבוססת על ניסיון, אלא שהניסיון הפך למצרך החסר ביותר בקרב עיתונאי הכלכלה.
3. קידום. גם אם עיתונאי הכלכלה מחליטים שלא לתת לשכר הנמוך ולתנאי התחרות לשבור אותם, בשלב מסוים רבים מהם מרגישים שהם נוגעים בתקרת הזכוכית המקצועית. הקידום בתוך מדורי הכלכלה, ואפילו בתוך כלי תקשורת המוקדשים לסיקור כלכלי, קטן. כתב הייטק יכול להפוך לעורך מדור ההייטק, ושם פחות או יותר נגמר המסלול.
התוצאה היא תחושה הולכת וגוברת של תסכול מהעובדה שרק שכבה קטנטנה של עיתונאים נהנית מתנאי שכר ויחס של ״טאלנטים״. הסיכוי של עיתונאי מהשורה להגיע למעמד זה שואף אל האפס המוחלט. תחושת המבוי הסתום המקצועית דוחפת עיתונאים רבים אל מחוץ לגבולות המקצוע.
4. אינטרסים עסקיים. כמעט כל אמצעי התקשורת בישראל מוחזקים על-ידי אנשי עסקים אמידים, שלא לומר עשירים במיוחד. מקצתם קיבלו עליהם את נטל אחזקת אמצעי התקשורת מסיבות שבינן ובין החיבה לתקשורת בכלל או הרצון בתקשורת הוגנת יש קשר קלוש בלבד. למעשה, רבים מבעלי אמצעי התקשורת החליטו להשקיע בהם מתוך רצון לשלוט במסר, להגן על האינטרסים העסקיים שלהם ולקדמם.
משום כך עיתונאים המכסים את תחומי הכלכלה נמצאים בין הפטיש לסדן. מחד גיסא, הם מחויבים לאתוס העיתונאי, המורכב מ״עצמאות״, ״אובייקטיביות״, ״חוסר פניות״, ״מקצועיות״ ו״הוגנות״. מאידך גיסא, הם מודעים כל הזמן לזהות המעסיק שלהם ולאינטרסים שלו.
בניגוד למה שעשוי להשתמע, העיתונאים אינם מקבלים שיחות טלפון מהמו״ל המבקש מהם שלא לפרסם סיפור או לתקוף מתחרה עסקי. המציאות חמורה פי כמה. איש לא צריך לומר לעיתונאים דבר. הם מבינים לבד. ההנחיות לעולם אינן מועברות בכתב, וגם השיחה בעל-פה היא שיחה מרומזת, של מביני דבר. פרסום ״גילוי נאות״ בתחתית הידיעות הקשורות למו״ל הוא לא יותר מאשר עלה תאנה שלעתים אינו מצליח להסתיר את עומק ההטיה. התוצאה היא שירות עיתונאי בינוני, מוטה ובלתי הגון, שמוגש לקוראים באצטלה של עבודה עיתונאית מקצועית ונטולת פניות.
מערכת הלחצים שתוארה לעיל פועלת ברמות שונות ומשתנות על כל העיתונאים המסקרים את תחומי הכלכלה בכל אמצעי התקשורת בישראל. מי שאינו מכיר ומתחשב בבעיות המבניות שהעיתונאים מתמודדים איתן, ומבכר להאשים אותם ברדידות ובפסיביות מקצועית, קרי העדפה לעסוק בכרוניקה במקום במהות והימנעות מליזום כתבות רוחב ועומק, עושה להם עוול.
כיצד מצופה מעיתונאי שמשתכר כ-4,000 שקל בחודש, שעובד מבוקר ועד סגירת העיתון, שנדרש כל העת להביט מעבר לכתפו (ולאתרי האינטרנט של המתחרים) בחשש, שמבין שהעתיד אינו צופן בחובו חיים מקצועיים טובים יותר, שנרמז לו שיש נושאים שעדיף שלא יעסוק בהם - להיות עיתונאי חוקר, מעמיק, מקצועי ורחב אופקים?
התאגדות העיתונאים, שתפסה תאוצה בחודשים האחרונים,[2] נועדה לחזק את מעמדו של העיתונאי והיא ללא ספק צעד בכיוון הנכון. עיתונאים מאוגדים הם עיתונאים חזקים יותר, המסוגלים להתמודד טוב יותר עם לחצים מבית. ואולם התאגדות זו אינה יכולה וגם אינה מתיימרת לפתור את כל הבעיות שהעיתונאים, ובהם עיתונאי הכלכלה, מתמודדים איתן. יש לראותה כחלק ממכלול צעדים שיש לנקוט כדי לחזק את מעמדו של העיתונאי ולשנות את הווייתו, שבתורה תשפיע גם על תודעתו.
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שנכתבו לקראת כנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה 2012, שנערך על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והמסלול האקדמי, המכללה למינהל, מו"לים שותפים של אתר זה. המאמרים נכתבו במסגרת צוות בראשות ד"ר רועי דודזון, שעסק בשאלה: "האם התקשורת הכלכלית בישראל חופשית?".
[1] Karl Marx ,Zur Kritik der politischen Okonomie, herausgegeben von Karl Kautscky ,Stuttgart :J. H. W. Dietz3 ,1909 (te Aufl), p. 55.
[2] ארגון העיתונאים בישראל. ראו גם נתי טוקר, ״חשבתם שהעיתונות מתה? ארגון העיתונאים החדש יוצא לדרך״, 20.1.2012 ,The Marker.