שלושה מקרים של מוות אלים בדקירה הזדמנו במהלכו של סוף-שבוע אחד לפני כשבועיים והיו כשמן על גלגלי התופעה העיתונאית העונתית של הכרזה על "גל פשע". המקרה הראשון הוא זה של יזן מרעי מנצרת, בן 19, שנדקר בפלג גופו העליון באמצע הרחוב והובא מדמם ובמצב אנוש לבית-החולים, שם מת. המקרה השני הוא זה של נער בשם אורגיל מואטי, בן 17 מרחובות, שנדקר גם הוא בפלג גופו העליון, וכמו מרעי נמצא כשהוא מדמם קשות ומת זמן קצר לאחר מכן בבית-החולים. הנרצח השלישי הוא גדי ויכמן, גבר בן 36 מבאר-שבע, שנדקר למוות בגינה ציבורית מתחת לחלון ביתו.
שער "ידיעות אחרונות", 6.5.12
המקרה של ויכמן הוא זה שכלי התקשורת בחרו לאמץ כקורבן הפוסטר של גל הפשע של אביב-קיץ 2012, הוא זה שהוזרק אל הכותרות הראשיות, אל סדיני הרפרודוקציות וטורי הבהלה והתוכחה. ההסבר להעדפה לא נחסך מהקוראים. "אנחנו במלחמה", שילהב דובר המשטרה ברשימה שנמסרה לפרסום ב"ישראל היום" מיד לאחר המקרה. "אדם נרצח רק משום שביקש קצת שקט, משום שביקש עבור משפחתו איכות חיים", נימק.
אם זה קרה לגדי ויכמן, ניתח סגן עורך העיתון "מעריב" בטור מיוחד, אף אחד כבר לא בטוח. כמו בצהובונים, גם בקואופרטיב העיתונאי השוויוני עטו על הסיפור בחדווה: "יש משהו בסיפור הזה בבאר-שבע שמצית את הדמיון ומסעיר את הלב", קבעה רשימת פרשנות מאת מומחה לתקשורת שפורסמה באתר "מגפון". "הבנאליות של הרצח, האבא שיורד למטה כדי לשמור על שנתם של ילדיו. האמא המביטה מהמרפסת ורואה את בעלה נדקר מול עיניה למוות", פירט המומחה. "כולנו גדי ויכמן", סיכם סלוגן שנבחר לשמש כותרת במדור הדעות של "הארץ" לאחר כמה ימים.
בימים שלאחר התקרית, אחרי שכתבי הפלילים עברו להתעסק במחדל משטרתי שככל הנראה אירע במקום ובמצוד המשטרתי אחר הדוקר, החלו לזרום לבאר-שבע כתבי המגזינים, שביקשו לאסוף עוד פרטים על האיש שבסך-הכל ביקש שקט. תוצריהם דמו זה לזה: היום האחרון בחייו, מסיבת יום ההולדת של הילדה, חריצותו בעבודה ובלימודים, הזוגיות שלאחר הנישואים שכשלו, החיפוש אחר שכונה טובה לגור בה. שכונה כמו שלכם.
תקרית הדקירה הובאה כפי שנקלטה בעיניה של בת הזוג השכולה: הצעירים שהרעישו עד שעת לילה מאוחרת, תחינות הדיירים שנענו בקללות גסות, הצעיר שאחרי שוויכמן ניגש אל החבורה כדי לבקש מהם יפה שיחלישו את עוצמת הקול, נגח באב ואז שלף סכין ודקר. "מה ייזכר מהאיש שנרצח כי רצה להשכיב את ילדיו לישון בשקט? כרוניקה", תימצת זאת שליח "ישראל היום" לשבעה של גדי ויכמן.
אלא שבמקרה של הדקירה הקטלנית בגן השכונתי בבאר-שבע, גם הכרוניקה פיספסה. כמה ימים לאחר תום השבעה הוגש כתב האישום נגד הצעיר בן ה-19 שנתפס והודה בדקירת ויכמן. בכתב האישום חולקים נציגי הפרקליטות על גרסת בת הזוג וקובעים כי היה זה ויכמן שתקף ראשון: הגבר בן ה-36 קפץ מעל לגדר שהפרידה בינו ובין חבורת הנערים, ניגש בריצה לבן ה-19, נגח בפניו בעוצמה ופצע אותו. "השיניים התנדנדו לי מהמכה החזקה שהוא נתן לי", צוטט הנאשם, עדן אוחיון, על-ידי חוקריו. לטענתו, האיומים המקדימים היו הדדיים, אולם לכך אין ביטוי בכתב האישום.
על-פי גורמי שיטור שצוטטו בהרחבה בימים שלאחר המעצר, הדוקר הוא בעל עבר פלילי עשיר. לפחות עיתון אחד אף הציג אותו כ"חייל" בארגון פשע. אולם על אף שאת פרטי חייו ומותו של ויכמן ניתן היה ללקט בכל אתר, עיתון ומהדורת חדשות בימים שלאחר התקרית, התיאורים בנוגע לעברו נותרו עמומים, ודילגו בהחלטיות מעל תקופתו כעבריין משוקם שהורשע בעבירות מתחומי האלימות והסחר בסמים קשים, ובשל כך אף ריצה תקופות מאסר בכלא.
בתיק מ-1998, למשל, הרשיע בית-משפט השלום בבאר-שבע את ויכמן ב"יצוא, יבוא, מסחר והספקת סמים מסוכנים" וגזר עליו עשרה חודשי מאסר ושנת מאסר על תנאי (תיק 3253/98). שנתיים לאחר מכן גזר עליו אותו בית-משפט 36 חודשי מאסר בגין החזקת סם מסוג הרואין שלא למטרות צריכה עצמית. בגזר הדין קבע השופט כי ויכמן הוא נרקומן שמסר "גרסה מופרכת ובלתי מהימנה לחלוטין" למשטרה ולבית-המשפט, וציין כי שירות המבחן קבע כי לנאשם "יש כוח בעולם העברייני יותר מאשר כישורים לתפקוד נורמטיבי" (תיק 4411/00).
כמה שנים לפני כן, ב-1994, הורשע ויכמן בן ה-18 בתקיפה אלימה (תיק 3594/94), ורק לא מזמן, במרץ 2012, הוגש נגדו ונגד בת זוגו כתב אישום מעודכן בגין איומים אלימים על רופא מקומי. "אתה לא תגור בעיר הזאת, אני אפגע בך", אמר ויכמן לרופא על-פי כתב האישום. גרסה קודמת של המסמך מייחסת לו את המלים "אני ארצח אותך" (תיק 3034-1-11). כתב פלילים ותיק שסיקר את תקרית דקירתו של ויכמן ושוחח עם "העין השביעית" במסגרת הכנת טור זה סיפר כי למיטב ידיעתו, לכל עמיתיו נודע על הרקע העברייני של המנוח, אך הם בחרו להתעלם מכך.
מעשה האלימות הבלתי מוסבר לשעתו, תוצאתו הקטלנית, ההסתמכות הבלעדית על גרסתה של בת הזוג ההמומה ונטייתם של קרובים וחברים לא לדבר סרה במתים סייעו לעיתונאים ולכותבי הטורים לשרטט סמל ופרצוף למה שביקשו למצב כתופעה. אלא שגם אחרי כמה ימים, כשכבר צצו סדקים בסיפור המושלם על הרצח-ללא-סיבה, בחרו רוב העיתונאים לדבוק בקונספציה.
המת, ידעו לאחר הגשת כתב האישום גם העיתונאים שלא טרחו לברר את פרטי המקרה לפני כן, אינו דמות כל-ישראלית, אלא אדם בעל עבר פלילי שבכעסו נגח במי שהטריד באישון לילה את מנוחת משפחתו והגיב בקללות על ההפצרות להתרחק מביתה. המחשבה שגם אחרי שהתבררה השתלשלות האירועים (על-פי כתב האישום), יש בנמצא כתבים ועורכים הסבורים שדווקא ההתנהגות הזו (של הקורבן) סבירה ומייצגת, צריכה להטריד.
שבועיים לאחר מכן, הדוקר שהודה במעשהו נתון במעצר ומחכה למשפטו. למרות נסיבות המקרה, הוא יואשם ברצח ולא בהריגה. קשה מאוד להאמין שזו היתה החלטת הפרקליטות אלמלא הסיקור התקשורתי שבחר בגדי ויכמן ובעדן אוחיון כמושא לפאניקה המסורתית מפני הנוער-של-היום והתמימות שנגוזה. בדיעבד, עשוי להתברר כי מה שנולד בכותרות כסיפורו של ישראל ישראלי שנקטל כך סתם ייפתר בין כותלי בית-המשפט כקטטה שהסתבכה בין שני גברים אלימים. שאחד מהם רק רצה קצת שקט.