עבודתו של מבקר טלוויזיה נדמית לעתים כאחת העבודות הקלות בעולם. גם ביקורת זו, כמו ביקורות טלוויזיה רבות אחרות, נכתבת כמעט מאליה. הסיבה לכך, כפי שהיטיבה לנסח כאן נעה ידלין, היא היותה של הטלוויזיה הקטיגורית הגדולה ביותר של עצמה. אפשר לטעון ולבקר, להשחיז שנינויות עד אין קץ ולהפליג בדוגמאות לשם המחשה. אך את הדוגמה הגרוטסקית ביותר, הבלתי תיאמן, המצחיקה עד יגון, תספק תמיד הטלוויזיה עצמה.

בדיוק משום כך, מבקר הטלוויזיה מוצא עצמו לעתים מול שוקת שבורה כאשר מופע האיוולת שנשקף אליו מהמסך "עובר מתחת לכל ביקורת". כשהמוצר הטלוויזיוני הוא כל-כך מגוחך בפני עצמו, כל שנותר הוא לשלוח בו מבט מזלזל, להניף אצבע מורה לכיוונו ולגלגל צחוק רם.

התוכנית "מה נסגר?" בהגשת רועי בר-נתן

זה מצחיק. וזה בדיוק הקונספט שעומד מאחורי הרצועה הקומית החדשה של ערוץ 10 "מה נסגר?". הרעיון פשוט: מציגים קטעים קצרים ומפדחים ששודרו במהלך השבוע שחלף בערוצי הטלוויזיה השונים, מוסיפים להם מבט מזועזע מלווה בצחוק מהקהל, ומקבלים מוצר קומי לא רע בכלל.

"מה נסגר?" מתאפיינת בקצב תזזיתי של כשלוש בדיחות לדקה, שאותן יורק מהמרקע בחן רב הקומיקאי רועי בר-נתן. בר-נתן לא נדרש לכישורי החקיינות המפורסמים שלו ולא ליכולות הסטנד-אפ המושחזות שלו. תפקידו הקומי נותר מוגבל. לאחר הקרנת אחד מאותם רגעים טלוויזיוניים מגוחכים, הוא אינו צריך יותר מאשר לעוות את פניו, להרים גבותיו או לפלבל בעיניו כדי לזכות במטר צחוקים מהקהל. לכל היותר יפטיר שורה סרקסטית לחלל האולפן וימהר הלאה לבדיחה הבאה.

הפורמט עצמו אינו חדש או מקורי והוא מזוהה בדרך כלל עם התוכנית "Screenwip", המשודרת בערוץ BBC4 הבריטי בהנחיית הקומיקאי צ'רלי ברוקר. גם "ארץ נהדרת" של קשת אימצה את המרכיב התזזיתי ב"מהדורת הכותרות" של אייל קיציס, שהפכה, עם הידרדרות המערכונים בה, לנקודת הנחת היחידה כמעט בתוכנית הפופולרית.

אך מי שנחשב ללא ספק לאבי המבט הציני, הממתיק סוד עם קהל צופיו, הוא ג'ון סטיוארט, מנחה ה"דיילי שואו" האמריקאית. בהסכמה ללא מלים בינו לבין הקהל, סטיוארט בוחר במודע שלא לספר בדיחות מסוימות, אלא לתת להן לספר את עצמן. הוא שולח מבט נוקב אל מרכז המצלמה במטרה לתפוס את לובן עיניו של אחרון הצופים ולגרום לו להרגיש שהוא חכם מספיק כדי להבין בדיחה גם כשהיא לא מוגשת לו על מגש של כסף. כי בסופו של דבר, הבדיחות הטובות ביותר לא באמת זקוקות לפרשנות. הן פשוט מפוזרות אי-שם, ממתינות לרגע שמישהו יצביע עליהן.

אך תהיה זו טעות לייחס את הצלחתו של סטיוארט אך ורק לזיו פניו הסרקסטיים. הסיבה העיקרית שהופכת את ה"דיילי שואו" לתוכנית הסאטירה הטובה ביותר על המסך היא עצם עיסוקה הבלתי מתפשר בתכנים פוליטיים. וזו בדיוק נקודת החולשה של "מה נסגר?".

רובן המוחלט של הבדיחות בתוכנית של ערוץ 10 שאובות מרצועות שידור נשכחות ומהערוצים הנידחים של הממיר – אי-שם מעבר להרי החושך וערוץ החיים-הטובים. קשה יהיה לטעון שאיסוף קטעים כאלו הוא מלאכה מאתגרת במיוחד. ערוצים כמו ערוץ 9 וערוץ 24 הם מטעי בדיחות מוריקים ובשלים. רק להושיט יד ולקטוף.

למעשה די לאזכר את שמם ברבים – והרי לכם בדיחה. כך, "מה נסגר עם ערוץ 24?" הוא שמה של פינה קבועה בתוכנית. ואכן, בעידן של ריבוי ערוצים, חומרי הגלם הם כמעט אינסופיים (מטרידה ביותר העובדה שמבין הערוצים, הערוץ הראשון היה ונשאר חומר הגלם העיקרי למרבית הבדיחות).

והנה, ממש כמו עבודתו של מבקר הטלוויזיה, גם עבודת ההפקה של "מה נסגר?" נראית על פניה כעבודה לא קשה במיוחד. התפאורה דלה, מצבת כוח האדם קטנה, ואין צורך בהמוני כותבים מוכשרים שיכתבו בדיחות. אלו כאמור, כותבות את עצמן. יוצא מכך שהפורמט הפשוט והזול שנדרש להפקת התוכנית מתכתב היטב עם התכנים הפשטניים והזולים שהם מושא בדיחותיו. קל לעשות צחוק מרב אנונימי מערוץ ההידברות, אך מסתבר שקשה הרבה יותר לעשות צחוק מראש הממשלה.

תכנים לגיטימיים בפני עצמם, המשודרים בכל הרצינות באיזה ערוץ נידח, הופכים בן-רגע לבדיחה כאשר הם ממוסגרים ככזו בפריים-טיים לילי לצלילי צחוק מוקלט. נקודת המבט האירונית שמספקת התוכנית למתרחש בטלוויזיה מובילה את הצופה למסקנה המתבקשת שברורה לכל כבר מזמן: המציאות הטלוויזיונית שבה אנו חיים מגוחכת בפני עצמה, ובשל כך מצחיקה הרבה יותר מכל בדיחה או מערכון. זה נכון, וזה מצחיק, וזה גאוני, וזה עצוב. הבדיחה, אגב, היא על חשבוננו. אנחנו פשוט עסוקים מדי בלצחוק מכדי להבין אותה.

טל מסר הוא סטודנט למשפטים ולתקשורת במסלול האקדמי, המכללה למינהל