לפני עשר שנים ניהל מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, מו"מ עם מו"ל "מעריב", עופר נמרודי, על האחדת מערכת ההפצה של שני העיתונים. מול עיניו של שוקן עמד שיקול עסקי: שיתוף הפעולה המוצע נועד להוזיל את עלויות הייצור של "הארץ" ולאפשר לו להתחרות באופן יעיל יותר ב"ידיעות אחרונות". מסיבה זו שקל שוקן ברצינות רבה את המהלך חרף העובדה שחמש שנים קודם לכן עמד בחוד החנית של המאבק נגד התנהלותו הבלתי המוסרית של נמרודי בעסקיו, מאבק שהוביל את נמרודי לכלא לאחר שהורשע בהאזנות סתר בלתי חוקיות.

בבניין "הארץ" קמה התנגדות לנכונותו של שוקן להתעלם מעברו הבעייתי של נמרודי ולשלב עימו ידיים. בין השאר הופצה עצומה שקראה למו"ל לחדול מיוזמתו. שוקן לא מיהר להיענות לפנייה. היתה לו משנה סדורה כדי להצדיק את עמדתו, והיא באה בין השאר לביטוי בראיון שקיים עם מערכת "העין השביעית" ועם הנהגת המכון הישראלי לדמוקרטיה, המו"ל של כתב-העת שלנו.

היו רגעים במהלך אותה תקופה שנסיונם של עיתונאי "הארץ" להשפיע על המו"ל שלהם נראה נאיבי וחסר סיכוי. כשהובאה התחושה הזו לידיעת שוקן, הגיב בחיוך: "אם אני קשוב לעמדות שמביעים עיתונאי 'הארץ' מעל דפי העיתון בכל נושא שעל סדר היום הציבורי, בוודאי שאני מתחשב בדעתם על עניין הנוגע לנו עצמנו".

בסופו של דבר חזר בו שוקן מכוונתו להתקשר בקשר עסקי עם נמרודי. גם היום איני יודע עד כמה החלטתו אכן הושפעה מהתנגדות עיתונאיו או נגזרה משיקולים אחרים. לזכותו תעמוד העובדה שהוא איפשר לעיתונאיו לבטא מעל דפי העיתון את מורת רוחם מיוזמתו, והותיר אותם עם התחושה שהם מסוגלים להשפיע – גם עליו.

שלדון אדלסון נואם בכינוס לכבוד השקת מהדורת סוף-השבוע של "ישראל היום". לצדו, אשתו מרים. 26.12.09 (צילום: יח"צ)

שלדון אדלסון נואם בכינוס לכבוד השקת מהדורת סוף-השבוע של "ישראל היום". לצדו, אשתו מרים. 26.12.09 (צילום: יח"צ)

האפיזודה הזו רלבנטית לוויכוח המתנהל עתה על מידת הלגיטימיות שבהופעתו של עיתון-החינם "ישראל היום" ולהצעת החוק שנועדה לאסור את הפצתו בתואנה שהמו"ל שלו אינו אזרח ישראלי ואינו תושב הארץ.

הסוגיה הזו אינה פשוטה להכרעה. מצד אחד עומדת התפיסה שרק מי שהוא אזרח זכאי להשפיע על גורל מדינתו, והואיל ושלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", הוא אזרח אמריקאי, יש לשלול ממנו את היכולת לקדם את תפיסת עולמו בכל הנוגע לענייניה של מדינת ישראל. הטענה היא שאדלסון הקים את החינמון לא מתוך שיקול עסקי, אלא כדי לקדם סדר יום פוליטי ימני ולהציב בראש המדינה את בנימין נתניהו.

עוד טוענים שאדלסון עושה זאת כשהוא מפר את כללי המשחק העסקיים המקובלים בשוק התקשורת – הוא מפיץ את מוצרו חינם לכל דיכפין ומצטייר כמי שמוכן להוסיף ולהגדיל את השקעתו בעיתון עד שיכה את כל מתחריו ויהפוך לבעל מונופול. ודוק, המטרה אינה עסקית – להפיק רווחים מהעיתון שהקים – אלא פוליטית-אידיאולוגית: לעשות בתפוצתו הרחבה של החינמון קרדום כדי לקדם את מעמדו של נתניהו בציבוריות הישראלית ולהחליש, עד כדי השתקה מוחלטת, את הקולות הפוליטיים החולקים עליו, הבאים כיום לידי ביטוי בעיתונים המתחרים ב"ישראל היום".

מנגד עומדת התפיסה הבאה: חופש הביטוי הוא ערך מוחלט ולאדלסון הזכות לממש אותו כמו לכל אדם אחר. "ישראל היום" הוא עיתון לגיטימי, דומה במזגו ובאופיו לעיתונים המפלגתיים שהתקיימו כאן בשנות החמישים והשישים, ומי שמעדיף לקרוא עיתון מהסוג הזה – שיבושם לו.

בעידן האינטרנט והגלובליזציה, מופרך מלכתחילה הערעור על זכותו של אזרח זר להחזיק בבעלות על כלי תקשורת מקומי, קל וחומר בישראל, המתעטפת בדגל זיקתה ליהודי התפוצות. זאת ועוד, יוזמת החקיקה, המתגלגלת עתה בכנסת, לידתה בחטא משום שהיא מכוונת באופן ספיציפי לסתום את פיו של "ישראל היום", וחוק אד הוק מהסוג הזה פסול מעיקרו.

ההכרעה בין שתי מערכות השיקולים הללו נמצאת במישור העיתונאי, לא המו"לי. עיתונים, כמו כלי תקשורת אחרים, נבחנים, במישור האתי והציבורי, בביצועיהם המקצועיים, לא העסקיים.

עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום" (צילום: עידו קינן, חדר 404 cc-by-sa)

עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום" (צילום: עידו קינן, חדר 404 cc-by-sa)

הטענה נגד "ישראל היום" נוגעת ללגיטימיות שלו מבחינה אתית וציבורית – האם הוא ראוי להימנות עם כלי התקשורת הפועלים בישראל משום שהוא מייצג לכאורה השקפות של מי שאינו אזרח המדינה. אלא שלכאורה לא אדלסון קובע את עמדת העיתון, אלא העורכים והעיתונאים הכותבים בו. הם אלה שעומדים למבחן – ואיש אינו יכול לערער על זכותם של עמוס רגב, אהרון לפידות וגונן גינת לנסות להשפיע על דעת הקהל בארץ. הם עשו זאת בכלי תקשורת אחרים, שבהם הועסקו בעבר, והם רשאים, כמובן, לעשות זאת מעל דפי "ישראל היום".

המבחן הוא אפוא שלהם: האם הם עושים עיתון שהם שלמים איתו או שהם מאבדים את צלמם המקצועי כדי לשרת אינטרס זר. "ישראל היום" אכן מצטייר כעיתון המגבה באופן עקבי את נתניהו ותוך כדי כך מתקרנף מדי פעם ומשעבד את השיקולים העיתונאיים הצרופים לצורכי האינטרסים הפוליטיים והתדמיתיים של מנהיג הליכוד. עם זאת, לא ראוי שהמאבק בהתנהלות הזו ייעשה באמצעות חקיקה. הדרך הנאותה לכך היא בהארת התופעה והוקעתה בכלי התקשורת האחרים.

העובדה ש"ישראל היום" מופץ חינם בלתי רלבנטית למידת העצמאות או התלות של עיתונאיו. גם לעמוס שוקן ולעופר נמרודי השקפת עולם בענייני מדינה, כלכלה וחברה. עיתונאי "הארץ" ו"מעריב" נבחנים יום-יום במידת יכולתם להתעלם מהשיקולים העסקיים של המו"לים שלהם ולהגיש לקוראיהם עיתונים נקיים.

לא תמיד הכתבים והעורכים עומדים במבחן הזה בהצלחה, כפי שרואות עיניו של כל מי שקורא עיתונים בתקופה זו, שבה מנהלים העיתונים, ויתר כלי התקשורת המסורתיים, מלחמת קיום חסרת פשרות. עצמאותם של כתבים ופרשנים בכירים ב"מעריב" אינה נמדדת ביכולתם לכתוב ככל העולה על רוחם על ראש הממשלה, אלופים בצה"ל וחברי-כנסת, כפי שהתפארו בן כספית ובן דרור ימיני במאמרים נרגשים שפירסמו לפני שבוע בעיתונם, אלא בזקיפות קומתם, וקומת עורכיהם, מול האינטרסים העסקיים של עופר נמרודי, המבקש להמשיך לקיים את מפעלו בכל דרך.

"ישראל היום" ייבחן באיכותו. יש לו אכן מקדם שיווק ניכר בתוקף היותו מחולק חינם, אבל בסופו של יום, יכולתו להשפיע על דעת הקהל בארץ תיגזר מהמוניטין המקצועיים שיצבור. "הצופה", "על המשמר", "חירות" ו"דבר" גוועו משום שנתפסו כעיתונים מפלגתיים, צרי אופק, שהציבור מואס בהם. הדרך להתחרות ב"ישראל היום" אינה בעזרת חוק (בוודאי שלא בדיעבד), אלא בקריאת תיגר על רמתו המקצועית ובהצעת חלופות עיתונאיות מושכות ויצירתיות. ואם מישהו בשמאל מאוד מודאג ממוטת כנפיו של החינמון הימני, שיתכבד ויגייס מיליארדר שמאלני שיקים חינמון מתחרה.