פקעת עבה של זכרים
"שום דבר בתיק הזה לא היה צפוי", כותב הבוקר בן כספית בכפולה הפותחת של העיתון "מעריב". "הפתעה רדפה הפתעה, מהפך בעקבות מהפך, אין הערכה שלא הופרכה, ארבע וחצי שנים של שכרון חושים, של סחרחורת, של טלנובלה תנ"כית אפית בה התערבבו כולם: נשיא מדינה, יועץ משפטי לממשלה, סדרת מתלוננות נחושה, פרקליטי צמרת יוקרתיים, יחצנים ערמומיים, תקשורת דורסנית, ארגוני נשים לוחמניים, מהומה ציבורית-תקשורתית כמעט חסרת תקדים ובליל יוקד של יצרים. בסוף המהומה הזו הפך נשיא מדינה מכהן לעבריין מין סדרתי".
כספית מתייחס, כמובן, לתיק "מדינת ישראל נ' משה קצב", שהגיע אתמול בבוקר לסיום (זמני) עם מתן גזר הדין – שבע שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס.
"מוקף פמליית המלווים הכבדה שלו נכנס משה קצב ב-9 בבוקר אל האולם", כותב יגאל סרנה בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות". "נתון היה בתוך פקעת עבה של זכרים תומכים, כאילו היתה הפמליה סוג של קליפה שעוטפת את הלב ואת הנפש ואת המחשבה של האיש הזה, שהפך מנשיא מורם מעם לפושע מין, ומונעת מחומרת המעשים והחטאים לחלחל פנימה".
"כשג'ורג' קרא הצהיר בהתחלה שגזר הדין הושג בדעת רוב ומיעוט, אפשר היה כבר להבין שטוב לא יצמח לקצב מההקראה הזו", ממשיך כספית. "השופט קרא החל לקרוא, ביבושת האופיינית לו, ומדקה לדקה הלכה והתגבהה ערימת הסימנים הרעים. קרא, שופט מרשים וסמכותי, לא השאיר אבן על אבן. מתוך הכרה בחומרת העונש, הוא התעקש לנמק, להסביר, לבאר ולנקר בכל הפינות האפשריות, וגם בכבדו של העבריין הניצב מולו".
"בקולו הכמעט לוחש שילח השופט קרא לאוויר האולם את עטלפי הזוועות", מתאר זאת סרנה, "מעל ראשו של קצב, שנח שם כמי שמצפונו נקי כי מעולם לא עשה בו שימוש".
"המתח שלט בבית-המשפט המחוזי למרות שהשופטים קרא ושבח ניהלו את הדיון באווירה עניינית לכאורה", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "לא היה בזעם המשפחה כדי להאפיל על עוצמת שני מעשי האונס שבהם הורשע הנשיא לשעבר".
"50 דקות אחרי תחילת הקראת גזר דינו של הנשיא השמיני של מדינת ישראל", כותב יובל יועז ב"גלובס", "בעוד משה קצב יושב על ספסל הנאשמים ושריר לא זע בפניו המאופרים לעייפה, קם ממקומו אחד מבניו, שישב בשורה הראשונה, ירד על ברכיו למרגלות אביו ונישק את נעליו של קצב. זו היתה מחווה פומבית, לעיני העולם כולו, זעקה ללא מלים: אנחנו עם אבא; לדברי השופטים אין בעינינו כל חשיבות".
"ואז קם אחד מאחיו של הנשיא לשעבר וצעק בגסות לעבר קרא: 'תפסיק לחייך מתחת לשפם'", כותב גדעון לוי ב"הארץ". "לקרא אין שפם, למרות שהוא ערבי, ולמיטב ראייתי הוא גם לא חייך. קרא התעלם מההערה, מישהו אחר שהיה מתפרץ כך כלפי בית-המשפט כבר היה מוצא מהאולם. קרא התגלה אתמול שוב כשופט מרשים ומעורר כבוד. משפט המפתח בגזר הדין שלו: 'הנאשם ביצע את המעשים ככל האדם – וככל האדם עליו לשאת את עונשו', ראוי להיכנס לדברי ימי המשפט בישראל".
"כשהקריא השופט את גזר הדין של שבע השנים", כותב סרנה, "לא נע קצב ממקומו, כמו היו אלו מלים פורחות באוויר שעוד רגע יימוגו כלא היו. באותו רגע ממש פרצה מן הרחוב, כממרחקים, תרועת המפגינות והפרה את הדממה. היה מי שהקליד באולם ושיגר את הידיעה בשניית-היווצרה אל העולם. שאגת המפגינות עלתה וירדה כצפירת הרגעה למלחמה שבאה אל קצה".
"כשהחלה שופטת דעת המיעוט, יהודית שבח", כותב לוי, "להתגולל באופן שערורייתי על העיתונות, המפגינות והיועץ המשפטי לממשלה – זה בדיוק מה שחסר עכשיו לישראל, שופטת שמתגוללת על העיתונות ועל מפגינות – חש קצב ברוח הגבית שנושבת לעברו והחל לצעוק: 'השקר ניצח, ציון' – לפרקליטו; 'נתתם לזדון לנצח' – לשופטים; 'הם טועים, הכל שקר', לבנו, שניגש אליו באמצע הקראת דעת המיעוט וזכה להרעפת מטר נשיקות אב-מורשע, עוד נשיקה ועוד נשיקה, בעוצמה רבה".
"כשתם הכל ועימו גם פארסת הסיום הזאת", מוסיף סרנה, "שכמו כל סוף מתארך-מדי פגעה בכוחו של הסיפור הנגלל, פרצה פתאום פקעת הגברים מכסאותיה. רצה אל המדרגות, לחצוץ שוב בין הנאשם לקהל ולתקשורת. כשומרת על הצדיק שלה דחפה מאבטחים במה שנראה כהתקוטטות בריונית, וקצב, שבעוד 45 ימים עשוי להיכנס לשבע שנות כלא מינוס התנהגות טובה, נדחף הפעם מעלה, מעלה, בגרם המדרגות המטפס, עד שנפלט אל אור היום ואל העולם הממתין להמשך".
"הלכתי משם בהרגשה חמוצה", מוסיף כספית. "לא יום חג, ולא נעליים. התובנות, נכון לעכשיו, רבות וכואבות. ראשית, הקלישאה שסוף-סוף הוכח שכל אזרח בישראל שווה בפני החוק. אז זהו, שלא. לדעתי הוכח ההפך. החוק מתנהג באופן קפדני יותר, האכיפה מתאמצת הרבה יותר, כשמדובר בשרים ושועים [...] וכן: עדיין נותרו שאלות רבות לא פתורות. סביר להניח שהתשובות קיימות איפשהו, באמצע הדרך. אני מצטרף לדרישתם של פרקליטי קצב לשחרר לפרסום את כל החומר (למעט פרטים מזהים על המתלוננות). התיק הזה חשוב מדי, מכונן מדי, הציבור צריך ללמוד ממנו, לטוב ולרע, על סימני השאלה וסימני הקריאה".
דברי ימי העיתונות
מוקדם לקבוע אם תתקבל ההמלצה של גדעון לוי ב"הארץ", לכלול את משפט המפתח בגזר הדין ("הנאשם ביצע את המעשים ככל האדם – וככל האדם עליו לשאת את עונשו") בדברי ימי המשפט בישראל. נכון לעכשיו, משפט המפתח מופיע בראש שער "הארץ", כחלק מהכותרת הראשית של עיתון זה. ביתר העיתונים הכותרת הראשית זהה – "7 שנים" (אין משתתף בחידון "העין השביעית" לחיזוי הכותרות הראשיות שניחש נכונה, ועל כן הפרס – מנוי שנתי לידיעון האתר – יצורף לחידון הבא).
איור נאה מאת גיל ג'יבלי, המתאר את המתרחש בפנים אולם בית-הדיונים, התפרסם אתמול בראש שער "גלובס". האיור מתפרסם הבוקר ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". "כך זה נראה אחרי שהצלמים הוצאו מהאולם", מסביר כיתוב האיור לקוראי "ידיעות אחרונות". באתר ynet פירסמו כיצד זה נשמע, אף שעיתונאים התבקשו לא להקליט באולם, הקלטה שעלולה להביא לבדיקת פרקליט המדינה.
כל העיתונים מקדישים את עמודיהם הראשונים לסיקור גזר הדין. ב"ידיעות אחרונות" המראה צבעוני – חגיגה של תצלומים גדולים, שערי עבר, כותרות ופרשנויות. ב"מעריב" המראה מאופק יותר, אולי בשל מחסור בעמודים (בולט בהעדרו הבוקר – קלמן ליבסקינד, העיתונאי הביקורתי ביותר כלפי הפרקליטות ומערכת המשפט בתיק קצב). ב"הארץ" שולט הצבע השחור, כמו היה זה יום אבל. ב"ישראל היום" הסיקור קצר ודל יחסית, כבדרך כלל.
"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מביאים נוסח כמעט מלא של גזר הדין במוספיהם היומיים. "הארץ" מדפיס חלקים ניכרים מגזר הדין בעמודי החדשות. ב"ישראל היום" גזר הדין מבצבץ מבעד לידיעות חדשותיות בלבד.
חשבון הנפש של התקשורת
"7 שנות המאסר שגזרו שופטי הרוב – ג'ורג' קרא ומרים סוקולוב – על קצב הן ענישה הולמת לפשעיו של הנשיא האנס", קובע ב"גלובס" יובל יועז, ככל הנראה העיתונאי הבקי ביותר בפרטי הפרשה. "דעת הרוב של השופטים קרא וסוקולוב מפגינה שמרנות וזהירות במובן הטוב של המלה: אנס בבית הנשיא הוא כמו כל אנס אחר, והוא צפוי למאסר ממושך", כותב בעז אוקון ב"ידיעות אחרונות".
"7 שנות המאסר שנגזרו על משה קצב לא אמורות להפתיע איש", כותב נועם שרביט ב"מעריב". "[...] אז למה בכל זאת הופתענו?". "ההפתעה הגדולה בפסק הדין היא שאין בו שום הפתעה", כותב יאיר לפיד בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות".
"71% מהציבור: קצב אשם", קוראת כותרת בראש עמ' 6 של "ידיעות אחרונות", המתבססת על סקר דעת קהל שערך העיתון באמצעות מכון דחף ומינה צמח. 57% השיבו כי קצב זכה למשפט הוגן. 39% השיבו כי העונש מתאים. ב"ישראל היום" מתפרסמות תוצאות סקר שערך העיתון באמצעות מכון הגל-החדש, ולפיו 45% מהציבור מחזיקים בדעה כי העונש שניתן הוא "במידה הראויה".
"השופטת שבח עמדה על החומרה שבניצול התקשורת להתערבות בהליכי המשפט", מציין דן מרגלית בטור המתפרסם ב"ישראל היום". "[...] רק שהשופטת שבח, שתקפה בחריפות את התקשורת, והיה מן ההיגיון בדבריה, התעלמה מעובדת ציר מכרעת. לולא העיתונות, ספק אם תיק קצב היה מגיע לערכאות, וספק אם לא היה מסתיים בעסקת הטיעון הקלילה והבלתי מובנת שעשה היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז עם פרקליטיו. הכל היה מוכן לכסות על רוב האמת, ורק זעקת שבר של העיתונות והעתירות לבג"ץ, ויד נעלמה, גורלית, שגרמה לקצב לדחות את עסקת הטיעון – הצילו את האמת והקורבנות".
"חוות דעתה של השופטת שבח היא כתב אישום חמור, לא מוצדק ובלתי ראוי נגד השיח הציבורי בעניינו של קצב, נגד כלי התקשורת, שפעלו לחשוף ולסקר את הפרשה, ונגד ראשי מערכת אכיפת החוק שמסרו לציבור דין-וחשבון", כותב יובל יועז ב"גלובס". "[...] אימוץ גישתה של השופטת שבח יוליך להשתקת התקשורת במקום שבו היא חייבת להיות נוכחת, ולנסיונות מצד פוליטיקאים חשודים ליצור פרובוקציות וללבות את השיח בעניינם, כדי שיוכלו לדרוש בהמשך הקלה בעונשם".
"כלי התקשורת חצו בשנים האחרונות קווים אדומים בנושא זה ושימשו כלי משחק בידי נאשמים שונים", כותב נועם שרביט ב"מעריב". "[...] הדרך להתמודד עם התופעה היא להתחיל לאכוף את עבירות הסוביודיצה ושיבוש הליכי משפט גם נגד עיתונאים וכלי תקשורת, ולא להעניק לנאשם פרס בדמות הקלה כה משמעותית בעונשו. [...] המסקנות האופרטיביות של שבח אף מסוכנות במבט לעתיד: אם משפט תקשורתי, שכאמור הפך לחיזיון נפוץ במחוזותינו, מצדיק הקלה כה משמעותית בעונש, הרי שיש חשש שנאשמים ינצלו את העובדה הזו בצורה מניפולטיבית – וינהלו משפט בתקשורת, תוך גרירת הפרקליטות לזירה, ואחר-כך עוד יבקשו הקלה בעונש".
"רק התקשורת יצאה ללא חשבון נפש", כותב ירון דקל ב"מעריב". ביחס לביקורתה של השופטת שבח הוא כותב: "ראוי שמלים חריפות וטעונות כל-כך יהדהדו מקצה אולפן אחד למשנהו וממערכת עיתון אחת לרעותה. השופטים שהרשיעו את הנשיא לשעבר הרשיעו למעשה את התקשורת בהתנהלות החורגת מכללי סיקור בסיסיים [...] אם לא תעשה התקשורת סיבוב פרסה מהיר, היא תאבד לא רק את אמון המערכת המשפטית, אלא גם את אמון הציבור".
"אין ספק שהיתה כאן חריגה מהשורה בסיקור התקשורתי", אומרת עו"ד אירית באומהורן לתומר זרחין, במדור "שיחת היום" של "הארץ". לדבריה, "יש פה קו פרשת מים וכדאי לבדוק ולהחליט אם התקשורת ממשיכה באותה מתכונת, או שמדובר בהתנהלות חריגה כי מדובר בנאשם מיוחד".
"בתום הדיון יצא קצב מן האולם כשהוא שומר על ארשת פנים רגועה והתקדם במהירות לעבר רכבו", מדווח צבי הראל ב"ישראל היום". "אלא שרגע לפני שעלה למכונית החלה במקום מהומה רבתי, ונראה היה כי בני משפחתו ומקורביו של הנשיא לשעבר החליטו לסגור חשבון עם הצלמים ועם העיתונאים שהיו במקום.
"אנשיו של קצב החלו לקלל את הצלמים, לבעוט בהם ולפגוע בציוד הצילום. בשלב מסוים אף נשמעה האמירה: 'פה אתם חכמים, תבואו לקריית-מלאכי נראה אתכם גברים'. רק בהתערבות השוטרים נמנעה קטטה המונית על הכביש. קצב נכנס למכונית והוסע במהירות מהמקום".
ובינתיים בגרמניה
"התביעה בגרמניה דרשה אתמול לגזור על ג'ון דמיאניוק (90), הנאשם בסיוע לרצח 27,900 יהודים במחנה ההשמדה סוביבור, שש שנות מאסר", כך מתפרסם בדיווח מאת סוכנויות הידיעות שמופיע בשולי עמ' 38 של "ידיעות אחרונות".
בידי העיתון "דר שפיגל", שפירסם השבוע שלושה תצלומים של חיילים אמריקאים מתעללים בגופות של אזרחים אפגניים, 4,000 תצלומים וסרטי וידיאו "בהם נראים חיילים אמריקאים בתנוחות סדיסטיות לצד גופות של אזרחים מקומיים", כך מדווח ב"מעריב" צח יוקד. "התמונות עומדות בניגוד מוחלט למשמעת, למקצועיות ולכבוד שאיפיינו את התנהלות החיילים במהלך קרוב לעשר שנות הפעילות במדינה", מצוטטת בידיעה תגובת צבא ארה"ב.
למי להאמין
"בזמן שהכותרות מתמקדות במשפט משה קצב, בהפגנות בסוריה, בהשלכות רעידת האדמה ביפן, מתנהלת לה זה שבוע, מתחת למכ"ם התקשורתי, מלחמה קטנה בגבול רצועת עזה", כותבים ב"הארץ" עמוס הראל ואבי יששכרוף. "הדרום על סף התלקחות: 8 פלסטינים נהרגו, רקטות נורו אמש לכיוון אשדוד", נכתב בשער העיתון (בינתיים חילופי האש נמשכים).
"מה שהחל כהסלמה נקודתית", כותבים הראל ויששכרוף, "גולש במהירות יחסית לעימות נרחב יותר, שנראה כי הצדדים יתקשו לעוצרו, גם אם אין להם כעת עניין אמיתי להגיע אליו".
השניים מזכירים כי הגל הנוכחי החל לפני שבוע, "כשישראל תקפה מהאוויר בסיס חמאס בהריסות נצרים והרגה שניים מפעילי הארגון, בתגובה לירי רקטת קסאם שנחתה בשטח פתוח". אתמול אחר הצהריים "ירה צה"ל אש מרגמות משלו למקום השיגור בשכונת סג'עייה במזרח העיר עזה. מהירי נהרגו ארבעה בני משפחה, בהם שני ילדים".
"[...] נראה שכמה מהפצצות שנורו בתגובה סטו ופגעו בבית בשכונה, מרחק עשרות מטרים מהמטע. בצבא אומרים שבתקרית נפגעו גם פעילים חמושים שנטלו חלק בירי לישראל, ומביעים צער על הפגיעה בחפים מפשע". נכון לעכשיו אין הבעת צער על ההחלטה העקרונית לירות נשק לא מדויק אל לב שטח מאוכלס.
"הרמטכ"ל בני גנץ הכריז אתמול שישראל איננה מעוניינת בהסלמה ברצועה, אבל הפעילות של פיקוד הדרום משדרת בדיוק את ההפך", כותב הבוקר אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". "[...] מרוב שלא רוצים אצלנו הסלמה כבר שבוע שהגבול רק הולך ומתחמם – והחל מאמש הוכנסו יישובי עוטף עזה לכוננות ספיגה. אז למי להאמין, להצהרות או לביצועים בשטח? [...] אתמול בערב ביצע צה"ל סיכול ממוקד. סיכול ממוקד הוא לא עוד שלב בהידרדרות בלתי נשלטת. זוהי עדות מובהקת להסלמה מתוכננת".
"דו-שיח טסטוסטרוני", מכנה ב"הארץ" עמירה הס את ההסלמה האחרונה בעימות בין ישראל לעזה, וקוראת לפלסטינים ותומכיהם "להשמיע קול ולומר: הקסאמים רק מזינים את השיגעון הישראלי. לא הם שיבטיחו לפלסטינים ברצועה ומחוצה לה חיים של כבוד. לא הם שיפילו את החומות הישראליות מסביב למחנה הכליאה הגדול ביותר בעולם".
ענייני תקשורת
שי פאוזנר מדווח ב"כלכליסט" כי מתחם רשות השידור בשכונת רוממה בירושלים יהפוך לפרויקט מגורים ענק שיכלול שישה מגדלים בני 12 קומות, בית-ספר ופארק ציבורי.
אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" על האפשרות שטדי שגיא ישקיע בעיתון "מעריב".
בכל העיתונים מדווח כי תמר איש-שלום עתידה להחליף את מיקי חיימוביץ' בהגשת המהדורה המרכזית של "חדשות 10" לצד יעקב אילון. ב"ידיעות אחרונות" מדווח רז שכניק כי הודעת הערוץ על המינוי "תפסה את אילון מופתע", וזאת משום שסיכם כי הוא יישאר מגיש יחיד של המהדורה. בכותרת המשנה נכתב כי אילון "רותח".
ב"ישראל היום" מדווחים ליאור יעקבי וסוכנויות הידיעות כי כתבת "הניו-יורק טיימס" לינדזי אדריו הותקפה מינית והוכתה במהלך הימים שבהם היתה שבויה בידי אנשי קדאפי בלוב.