שר האוצר יובל שטייניץ אתמול בישיבת הקבינט (צילום: פלאש 90)
תקציב
העניין המרכזי התלוי ועומד על הפרק, גם אם נוכחותו על שערי העיתונים נמצאת בנסיגה, הוא התקציב והמאבק על דמותו. הכותרות בעניין זה שמתפרסמות היום מפויסות יחסית לאלו של אתמול, שצלפו בראש הממשלה ובשר האוצר (וב"ישראל היום": בפקידי האוצר). הכותרת של "מעריב" היא "בדרך לפשרה", ב"ידיעות אחרונות": "האוצר: נבטל חצי מהקיצוץ בתקציב הביטחון", ב"הארץ" היא ציטוט של נתניהו: "הגדלת תקציב הביטחון תביא לקריסתן של המערכות הכלכליות והחברתיות", וב"ישראל היום": "עסקת חבילה", "האוצר וההסתדרות סיכמו: רק דמי ההבראה יוקפאו, תזורז חקיקה לעבודה מאורגנת".
האופטימיות היא גדולה במיוחד, כמובן, בעיתון "ישראל היום" ("אופטימיות באוצר", "הערכה: תקציב החינוך לא ייפגע"), שגם נותן בימה לעמדת ראש הממשלה נגד הגדלת תקציב הביטחון. עמדה זו זוכה כאמור, להבלטה יתרה ב"הארץ", המביע בעצמו עמדה דומה לאורך השנים.
פועלים
פרשיית בנק הפועלים ממשיכה לגבות כותרות שער. זאת שעל שער מוסף "עסקים" של "מעריב" שוברת את קו הסיקור של העיתון בימים האחרונים ומזדהה הפעם דווקא עם בנק ישראל בעימות עם בנק הפועלים. "סומך על פישר" הוא הציטוט על השער, ו"הציבור חייב לסמוך על הנגיד" הוא הציטוט בכותרת הידיעה בעמ' 7. הדובר הוא עו"ד דב ויסגלס, המוכר בדרך כלל, וגם בכתבה זו, כ"לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה". היום הוא מקבל תואר נוסף: "אחד המשפטנים הבודדים שהסכימו להעניק גיבוי לעמדת בנק ישראל".
אף שיהודה שרוני מזכיר בכתבה כי ויסגלס הביע את תמיכתו לא רק מעל דפי "מעריב", אלא גם בתוכנית בערוץ 10, הרי שוויסגלס טוען בכתבה כי כל העניין "אינו נושא לשיח ציבורי", בשל רגישותו ומורכבותו. הגישה הריאקציונרית, השרוניסטית, של ויסגלס מתמצה באמירה: "אם מישהו סבור שהוא [הנגיד] טועה, אזי בית-המשפט, ולא כותבי המאמרים, יכריע". מאחר שבית-המשפט, ולא כותבי המאמרים, הוא ממילא מי שמכריע, הרי שמשמעות אמירתו של ויסגלס היא קריאה לסתימת פיות.
הכותרת הראשית של "דה-מרקר" אינה מתייחסת באופן ישיר לעימות בין הבנק הפרטי למרכזי, אבל היא בהחלט ממשיכה את הקו האנטי-פועלים של העיתון. הידיעה, המסומנת בלוגו "בלעדי", מספרת על ניגוד עניינים לכאורה בין עסקיו של יו"ר הפועלים דני דנקנר (מי שבגין הדרישה לפיטוריו התגלעה המחלוקת בין הבנקים) ובין הבנק: "העובדה שדני דנקנר הוא יו"ר הבנק הגדול במדינה וגם בעל מניות בחברה שתלויה בחסדי הבנקים כמקורות מימון הובילה אותו למצבים בעייתיים, שבהם קיים פוטנציאל לניגודי עניינים", כותב יורם גביזון, שמדווח על תשלום של 25 מיליון דולר על-ידי הבנק לחברת PR, שותפה עסקית של אלרון-השקעות, שבשליטת משפחת דנקנר.
ומה ב"ידיעות אחרונות"? שם מקדיש המוסף "ממון" את הכותרת הראשית שלו לדיווח של גד ליאור על הצעת פשרה נוספת שמציע לכאורה בנק הפועלים, ולפיה דנקנר יפוטר, אולם ימונה לדירקטור בבנק וליו"ר ישראכרט. במקום דנקנר תמונה ליו"ר הבנק אירית איזקסון, מקורבתה של אריסון, שהיא כעת יו"ר ישראכרט. איזקסון התפטרה השבוע מתפקידיה בדירקטוריונים של חברות שאינן בבעלות אריסון. ב"דה-מרקר" הזכירו בנוגע לכך כי בנק ישראל סיכל לפני כשנתיים את רצונה של אריסון למנות את איזקסון לסגן יו"ר הבנק.
גם "ידיעות אחרונות" וגם "מעריב" מפרסמים את תלונת דירקטוריון הבנק על כי המפקח חזקיהו אינו מסכים להיפגש עימו.
אטום
ב"ידיעות אחרונות" אוהבים לוגואים, ועוד יותר אוהבים לוגואים מפחידים. היום מדפיסים בעיתון על השער את הסמל הבינלאומי לסכנה ביולוגית, לצד הכותרת "במקום הכור הסורי: מפעל לנשק ביולוגי" ("גורמי מודיעין אמריקאיים": סוריה חזרה לפעול בכור המופצץ"). כפולת העמודים הפותחת מוקדשת לנושא, ואורלי אזולאי מדווחת שם כי רשת CBS היא שחשפה אתמול את דבר מפעל הנשק הביולוגי כ"גורם משנה משחק" שעליו הצהיר אובמה עת הכריז על חידוש הסנקציות נגד סוריה.
האהבה ללוגואים והאווירה המשחקית נושבות גם בכותרת העצומה של הידיעה, המתפרסת על מחצית עמ' 2, ונראים בה סמלי הסכנה מקרינה והסכנה הביולוגית כשהמלה "במקום" ביניהם. זו לפחות הפעם השלישית בזמן האחרון ש"ידיעות אחרונות" מקדיש את הכותרת הראשית שלו לנשק בלתי קונבציונלי, אם זכרוני אינו מטעני, תמיד בצירוף סמל צהבהב על שער העיתון; בחודש שעבר לצד הכותרת "בושאר תמורת יצהר", ולפני שבוע צמוד לכותרות "תפנית דרמטית במדיניות האמריקאית כלפי הגרעין הישראלי" ו"ארה"ב: ישראל צריכה להצטרף להסכם נגד הפצת נשק גרעיני".
אגב אותה כותרת, בעמוד המאמרים של "הארץ" מבטל היום אמיר אורן בזלזול את תוכנה ("צונאמי בצנצנת"). לפי אורן, ההצהרה האמריקאית המבשרת לכאורה על סיום תמיכתה במדיניות "העמימות הגרעינית" של ישראל באה מפיה של פקידה זוטרה, ולא בכירה כפי שהוצגה בתקשורת, והיא אינה חדשה, אלא המשך המדיניות האמריקאית המסורתית.
אורן מציע פתרון מקורי לצונאמי הזעיר: "החשיבות שמייחס אובמה לתנועה אל היעד הקשה להשגה של עולם ללא גרעין מספקת לישראל הזדמנות נדירה ליוזמה חד-צדדית ובלתי מחייבת: החלטה עצמאית, משיקולים ריבוניים, לקצץ נתח כלשהו, למשל עשירית, בתקציבי הקריה למחקר גרעיני והגורמים האחרים שבאחריות הוועדה לאנרגיה אטומית. זה יהיה שי מנתניהו לקלינטון [צ"ל אובמה]; בהמשך יזכה 'ניו-יורק טיימס' בכותרת בלעדית".
ביקורים
ביקור האפיפיור מסוקר בכל העיתונים, אם כי הוא נאלץ להתחרות בסיקור ביקורם של חברי להקת דפש-מוד. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים ללהקה כמעט מחצית מעמוד השער, וענייני התקציב נדחקים לרצועה צרה מתחת לצילום ענק של הקהל המריע באצטדיון רמת-גן ("גדולים!"). תמונה דומה מופיעה על שערי "ישראל היום" ("דפש מאוד מאוד") ו"מעריב" ("היה שווה לחכות"). ב"הארץ" מדפיסים רק תמונה קטנה יחסית (גדולה מזו של נינט במופע הראשון שלה על שער "הארץ") של סולן הלהקה דייב גהאן, תחת הכותרת "עשרות אלפים חגגו עם דפש מוד ברמת-גן".
האפיפיור, לעומת זאת, זוכה לככב בכותרת הראשית של "הארץ" ("האפיפיור בנדיקטוס ה-16 נוחת היום בישראל לביקור פיוס היסטורי") ובכותרת הראשית של "ישראל היום" ("ביקור בצל ההיסטוריה"). "ישראל היום" מגדיל לעשות ואף מדפיס על השער את הפנייה המתחסדת משהו "SALVE, PAPA", המופיעה גם בעמודים הפנימיים של "מעריב", שמקדיש לביקור כפולת עמודים. "מעריב" גם מדווח שיו"ר הכנסת רובי ריבלין יחרים את קבלת הפנים של האפיפיור בשל עברו של האחרון בנוער ההיטלראי ושאר תקריות שהעלו סביבו עננת חשד באנטישמיות.
הכפולה שמקדיש "ישראל היום" לביקור היא הכפולה הפותחת של העיתון, תחת הכותרת "אפיפיור במחלוקת". דן מרגלית כותב את הטקסט הראשי, שבו, לאחר תהייה, הוא קובע כי אין להחרים את האפיפיור. מומחה גדול יותר ממרגלית לדת הנוצרית, פרופ' אביעד קליינברג, מנקה בטור ב"ידיעות אחרונות" את האפיפיור מכל חשד אנטישמי, ואף קושר לו כתרים בזכות מחויבות כנה לתיקון העוולות של הנצרות כלפי היהודים, וקובע כי מגיעה לו כאן קבלת פנים אוהדת.
טוויטר
אחת הכותרות היום על שער "הארץ" מפנה ל"דה-מרקר" ול"מדריך לטוויטר המתחיל". זוהי הפניה מעט מטעה, משום שהטקסט הזה, של מעיין כהן ונתן ליפסון, אינו "מדריך", אלא כתבת ראיונות עם שלושה אנשים שמדגימים כיצד ניתן למנף את טוויטר לקידום ענייניהם, בין השאר על-ידי הופעה בכתבה בעיתון כלכלי. טקסט שראוי לשם "מדריך" הוא זה של רן יניב הרטשטיין, שהתפרסם לפני ימים אחדים ב"כלכליסט", או זה שכבר התפרסם לפניו, של אהוד קינן ב-ynet. אבל לפני שתעברו על כל המדריכים, כדאי לכם להתחיל מקריאת המאמר של נועם יורן, "מה זה טוויטר", שהוא ללא ספק ההתייחסות המעמיקה ביותר שפורסמה בעיתונות העברית לגבי טוויטר מאז הפך לטרנדי.
גווידו
ידיעה קטנה של נדב איל ב"מעריב" מספרת כי הסקרים באנגליה מנבאים תבוסה ללייבור בבחירות המקומיות המתקרבות. זאת, בשל "שורה של פרשיות שחיתות וסקנדלים מקומיים" (אצלנו תוכלו לקרוא על אחד האחראים לחשיפת אותם סקנדלים, הבלוגר הימני גווידו פוקס, בראיון שקיים עימו רפי מן). לפי איל, "הסקרים מצביעים על כך שהלייבור תהפוך למפלגה השלישית בגודלה בבריטניה, ובמדינה יש עיסוק אינטנסיבי באפשרות של הדחת גורדון בראון בתוך מפלגתו".
מהצרי
ידיעה של ירון ששון בעמ' 20 ב"מעריב" מוכתרת בכותרת "נסגר התיק נגד ראש עיריית אשקלון לשעבר". כותרת הגג: "אין ראיות". בידיעה מסתתרת הזדמנות נדירה לקרוא ב"מעריב" את שמו המפורש של העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". זאת על שום ש"ידיעות אחרונות" הוא מי שחשף בזמנו את התלונה בדבר הטרדה מינית נגד רוני מהצרי, שכאמור, הסתיימה כעת בלא כלום. ב"ידיעות אחרונות" עצמו לא נמצאת ידיעה דומה.
רכילות
רק אתמול כתב כאן יובל דרור על תהליך הרכלון שעוברת העיתונות הישראלית, אגב הדיווחים המוגזמים על גירושיה של שרי אריסון ("מדד ציפורה"). היום מוקדש שער המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" לכתבה על עופר גלזר, בעלה בפועל של אריסון, ועל הרווחים הכספיים שהפיק מהנישואים. לזכותו של המוסף ייאמר כי אף שהפקיד את הכותרת בידי כותב סנסציוני שלווה בגרפיקאי שהושאל כנראה מהחינמון "24 דקות", הרי שאת מלאכת הכתיבה עצמה נתן בידי כתב כלכלי, עופר פטרסבורג, שמגיש סקירה קורקטית למדי על פעילותו העסקית של גלזר.
לא רק את יובל דרור, גם את עו"ד גיא משיח מתל-אביב הטרידה תשומת הלב המופרזת שהעניק "ידיעות אחרונות" לגירושי אריסון, אלא שהוא מוצא בה טעם לשבח. במכתב למערכת, תחת הכותרת "רכילות הכרחית", כותב משיח: "בצדק רב מיקם 'ידיעות אחרונות' את הידיעה בדבר הגירושים של שרי אריסון ועופר גלזר בעמודו הראשון. אין מדובר ברכילות, ועם כל הצער שבדבר, אין מנוס מעיסוק בחייה הפרטיים של שרי אריסון". משיח מזכיר את הערבוב הבעייתי לכאורה בין עסקיו של עופר גלזר ובין בנק הפועלים, ומוצא בו הצדקה לעיסוק בחייו הפרטיים של הזוג אריסון.