לפני חמש שנים, כשהחליט שהדרך לחשוף את המזימות, השמועות והקשרים שמאחורי הפוליטיקה הבריטית היא בלוג פוליטי שינעץ סיכות בלייבור ויחשוף צביעות ושחיתות במפלגת השלטון, בחר פול סטיינס להסתתר מאחורי שם-העט גווידו פוקס. לא במקרה: גאי (גווידו) פוקס. Guy Fawkes היה גבר קתולי מיורקשייר שנתפס בנובמבר 1605 כשניסה לפוצץ את בניין הפרלמנט בלונדון. התוכנית היתה להרוג את המלך ג'יימס הראשון ואת הלורדים שהתכנסו לפתיחת הדיונים בפרלמנט.

"קשר אבק השריפה" סוכל, ופוקס הפך לגיבור תרבות בריטי. שמו מופיע, בין היתר, ביצירותיהם של צ'רלס דיקנס, שרלוט ברונטה, ט"ס אליוט, וגם בשיר של ג'ון לנון. הוא גם גיבור ל"ג בעומר הבריטי, ליל המדורות הנערך מדי שנה בליל חשיפת המזימה, אירוע עליז שבו הילדים בונים בובות בדמותו של גווידו ומעלים אותן באש. פוקס היה, כהגדרתו של סטיינס, "האיש היחיד שנכנס לבניין הפרלמנט עם כוונות כנות".

עכשיו, בזכות סטיינס, פוקס הוא גם חלק בלתי נפרד מן התרבות הפוליטית הבריטית: בחודש האחרון שמו מוזכר כמעט מדי יום בעיתונים, ברדיו, בטלוויזיה ובאינסוף אתרים, פורומים ובלוגים. גווידו של המאה ה-21 לא הצליח לפוצץ את הפרלמנט, אבל כנראה נעץ עוד מסמר בארון המתים הפוליטי של ראש הממשלה גורדון בראון. "הוא בתהליך של שקיעה אטית", אמר לי לפני ימים אחדים סטיינס, בן 42, בשיחת טלפון. "הוא הגיע לשלב שכבר הפך לבדיחה... תסתכל על האנשים שסביבו".

הכל התרחש באינטרנט: בחודש שעבר חשף הבלוג של גווידו פוקס את התוכנית שבה היה מעורב יועצו האסטרטגי של בראון, דמיאן מק'ברייד, להקים אתר אינטרנט בשם "סמרטוט אדום" (Red rag), שיתמחה בהפצת שמועות מרושעות ובלתי מבוססות על פוליטיקאים מן המפלגה השמרנית. על-פי תכתובות הדוא"ל שהגיעו לגווידו, דובר בין היתר על הפצת שמועה שמנהיג השמרנים, דייוויד קמרון, נדבק במחלת מין, וכי בכיר אחר במפלגה, ג'ורג' אוסברון, קיים יחסים עם חברת פרלמנט ממפלגתו, ואילו רעייתו סובלת מבעיות נפשיות. על חברת הפרלמנט השמרנית נדין דורייס הוצע להפיץ שמועה בדבר יחסים שקיימה עם אחד מעמיתיה לסיעה.

הפרשה עוררה מבוכה רבה בלייבור. היא הטילה צל כבד על שיקול דעתו של ראש הממשלה, כתבו פרשנים, על איכות העוזרים שאסף סביבו ועל הדרך שבה הוא מנהל את דאונינג סטריט 10. "בימים כאלה אני מתבייש להיות איש הלייבור", אמר שר לשעבר מהמפלגה. בראון, שלא ידע על התוכנית, התנצל בפני השמרנים. אחרי כמה ימים הודיע היועץ מק'ברייד (שזכה בעיתונות לכינוי מק'פויזן, או בתרגום: מק'רעל) על התפטרותו.

על-פי הדיווח, היועץ מק'פויזן התכתב על אודות תוכניתו עם דרק דרייפר, פעיל לייבור, פסיכולוג וספין דוקטור שנוי במחלוקת, ובאחרונה גם מייסדו ועורכו של "לייבורליסט", אתר האינטרנט של תומכי הלייבור. האתר הוקם כדי להתמודד, בין היתר, עם עוצמתם ונוכחותם הבולטת של אתרים ימניים, תומכי השמרנים, שהבולט שבהם הוא זה של גווידו פוקס. על הרעיונות של מק'ברייד בעניין הרכילות הגיב דרייפר במייל משלו: "זה רעיון פשוט מבריק". ביום רביעי האחרון הודיע גם הוא על התפטרותו, אחרי שהתנצל שוב על חלקו בפרשה האחרונה. "זה היה רעיון מטופש שראוי היה לזרוק לפח", כתב דרייפר.

"מדובר בציון דרך בתקשורת הפוליטית", קבע עורך השבועון "PR week", דני רוג'רס. הפרשה תירשם בהיסטוריה כרגע שבו "הסדר החדש" של התקשורת הצליח להכות בשלטון. לגורדון בראון היו יועצי תקשורת "אפקטיביים להחריד", כתב רוג'רס בבלוג שלו באתר ה"גרדיאן", אבל חוקי המשחק השתנו: מדובר עכשיו בבלוגרים עצמאים, הפועלים במנותק ממפלגות או מארגוני תקשורת ממוסדים. הם אינם דומים לכתבים שרגילים להאכלה מכפית מידי יחצנים וגם אין טעם לתבוע מהם פיצויים, כי בלאו הכי אין להם הרבה כסף.

"הבלוג של גואידו פוקס, על אודות עלילות, שמועות ומזימות" (לוגו האתר)

"הבלוג של גואידו פוקס, על אודות עלילות, שמועות ומזימות" (לוגו האתר)

סטיינס עצמו, אין צורך לומר, חוגג. שאלתי אותו אם חשיפה כזו היא ייחודית לבלוגוספירה או שהיתה יכולה באותה מידה להופיע באחת העיתונים המודפסים. בעיניו ההבדל אינו טמון במדיום, אלא בכך שרבים מן הכתבים הפוליטיים של העיתונות הממוסדת ניזונים מידי יחצניו ההיפראקטיביים של בראון. מה שחשוב, אמר, שהמקור (הוא השתמש בביטוי "השורק במשרוקית", מי שמתריע על עוול או עבירה שנעשתה לנגד עיניו על-ידי הדלפה לעיתונאי) בחר לפנות אלי ולא לעיתון.

מדוע דווקא אליך?
"אני חושב שהוא ידע שאני אויב של דמיין, וגם ידע שהם לא יוכלו להציע לי משהו, או לנסות לשכנע אותי להרוג את הסיפור הזה" .

זו אינה הפעם הראשונה, הוא מזכיר, שהבלוג תרם להתפטרותו של איש לייבור בולט. הקודם היה פיטר היין, השר לענייני גמלאים ועבודה, ש"גווידו פוקס" היה בין גופי התקשורת שחשפו את התרומות הפוליטיות בהיקף של כ-100 אלף ליש"ט שקיבל ולא דיווח עליהן. "הייתי עסוק מדי בענייני הממשלה", התפתל היין לפני שהתפטר בינואר 2008. אחר-כך התברר שהוא גם שילם שכר לאמו בת ה-80 כאילו היתה עובדת במשרדו באזור הבחירה שלו.

שחיתויות כאלה הן הלחם של סטיינס. ביום חמישי, כשנחשפו בלונדון (שוב) אי-סדרים חמורים בחשבונות ההוצאות של שרים בממשלה, פירסם באתר את רשימת התירוצים שוודאי יישמעו בימים הקרובים מכל לשכת השרים. הרשימה נראית בדיוק כמו נוהל התגובה במשרד ממשלתי ישראלי לממצאי דו"ח מבקר המדינה: "זה קרה בעבר ומאז הדברים כבר תוקנו", "ההוצאות קיבלו אישור מוקדם של הגורמים האחראיים", "זו היתה טעות משרדית", "הלקחים כבר הופקו", "הכל היה במסגרת החוק" וכו'. והכל תחת הכותרת "החזירונים החמדנים של הפוליטיקה", כמיטב הרטוריקה הטבלואידית של לונדון.

סטיינס, כצפוי, אינו נמנה עם גבוהי המצח שמזלזלים בטבלואידים. להפך: הבלוג שלו נראה כמו תרגום אינטרנטי של התופעה העיתונאית הבריטית הזו, לטוב או לרע. הוא מספר שאהב מאוד, אפילו העריץ, את ה"סאן" בימים שהיה בשיא תפוצתו, תחת העורך קלווין מקינזי, בשנים 1981–1994. "היכולת להגיש חדשות בצורה מבדרת עם פנייה לשוק גדול, גם בעניינים רציניים, היא בהחלט מיומנות ראויה", הוא אומר. הוא שואב השראה לא רק מ"הסאן", אלא גם ממאט דראדג', הרכילאי האמריקאי שחשף באתר שלו לפני יותר מעשור, בינואר 1998, את עוללות ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי בתוככי הלשכה הסגלגלה בבית הלבן.

שאלתי את סטיינס אם די בפרסום בבלוג כדי לחולל שערורייה פוליטית או שיש צורך שהדברים יקבלו ביטוי גם בתקשורת הממוסדת, בעיתונים או בטלוויזיה. "גם עיתון אחד לבדו אינו יכול לעשות את זה", הוא אומר. "מן הניסיון למדתי שבלי חשיפה נוספת בעיתון זה לא יתרומם, ולכן כאשר יש לי סיפור כזה, אני בדרך כלל יוצר קשר עם גוף שידור או עיתון ומשתף איתו פעולה". בפרשה האחרונה העביר סטיינס את המסמכים שהגיעו אליו גם לפרסום ב"סאנדיי טיימס" וב"ניוז אוף דה וורלד", כדי להעצים את התהודה. בראון ואנשיו הגיבו תחילה בהאשמה שמישהו פרץ למחשביהם וכי גווידו הוא עושה דברם של השמרנים, אבל לא היה בכך כדי לצמצם את הנזק הפוליטי שנגרם להם. בראון התנצל, מק'ברייד הלך הביתה, ובריטניה ממשיכה גם חודש אחרי להפוך בפרטי "פרשת סמירגייט", הכלאה בין הפצת רפש לווטרגייט.

פול סטיינס מתראיין, כשפניו מוצללות למניעת זיהוי, לתוכנית "ניוז-נייט" (צילום מסך)

פול סטיינס מתראיין, כשפניו מוצללות למניעת זיהוי, לתוכנית "ניוז-נייט" (צילום מסך)

לדברי גווידו, בכל יום הוא מקבל לדוא"ל שלו כתריסר טיפים והצעות לנושאים, כותב בין 1,000 ל-1,500 מלים מדי יום, וכמו בלוגר, עורך את עצמו. "התחביר שלי לפעמים קצת מרושל", הוא מודה. "אני עובר על זה ומתקן... הקוראים שלי הם אלה שמגיבים ומתקנים אותי, אם צריך. הם העורכים שלי".

לא חסר לך לפעמים עורך מקצועי, שאלתי, שיעבור על הטקסט לפני שהוא מתפרסם, עוד עין מקצועית שתציץ ותגלה שגיאה, או מישהו שיאמר לך: היי, כאן אתה קצת מגזים? המונח "מקצועי" מקפיץ אותו מעבר לקו הטלפון. מה פירוש מקצועי? הוא שואל. "להיות עיתונאי זה הרי לא כמו להיות רופא או טייס. זה די פשוט".

אגב עיתונות כמקצוע, סטיינס מספר שהוא משתכר יותר ממרבית העיתונאים שסביבו, כפי ניתן לראות מן הפרסומות באתר. במקביל הוא עסוק במכירת שטחי פרסום גם לבלוגים פוליטיים אחרים. ובכל זאת אני מתעקש לשמוע על היעלמותו של שלב העריכה מהתהליך העיתונאי. "הטקסט שלי הוא באיכות טובה", הוא משיב, "אבל בגלל הדחיפות לפרסם, ואופיו של הבלוג, אין לי המותרות האלה של עריכה. זה הרי חלק מן העניין בבלוג".

יש לו, לדבריו, כמה קווים אדומים: הוא לא יעשה אאוטינג לפוליטיקאי הומו, ויחשוף קשרים מיניים רק אם יש בהם צביעות – מישהו שמטיף לערכי משפחה בפרלמנט וקופץ משם לדירת אהבים עם מזכירתו, או ניצול כספי ציבור, תחום שחביב עליו במיוחד.

אתה נעזר לעתים ביועץ משפטי לפני הפרסום?
"אני נשוי לעורכת-דין", צוחק סטיינס, "ומכיר את את חוקי הדיבה בבריטניה". אנשים שוכחים, הוא מוסיף, שעלבון איננו בר-עונשין: הוא יודע זאת גם מנסיונו האישי, כיוון שמאז נחשפה זהותו האמיתית (תחילה היה "גווידו פוקס" דמות אלמונית) הוא נתון להתקפות בלתי פוסקות מצד אנשי לייבור ויריבים אחרים, שטוענים בין היתר שהוא איננו בלוגר עצמאי, כפי שהוא מציג את עצמו, אלא נהנה מתמיכת השמרנים. סטיינס מכחיש. מבקריו מזכירים לו את עברו כמארגן מסיבות אסיד, פרסום ידיעות שלא תמיד אומתו, ובעיקר את הנטייה החד-צדדית המובהקת שלו לימין, ההופכת כל פוליטיקאי של הלייבור שעליו הוא מדווח למושחת, לפחות בפוטנציה.

גווידו לא תמיד מדייק והוגן, כתב עליו בעל הטור סטיב ריצ'ארדס ב"אינדיפנדנט", אבל הוא היה לאחד האנשים עם ההשפעה הגדולה ביותר בתקשורת הבריטית כיום. פוליטיקאים ועיתונאים, משתי המפלגות, וכל הכתבים הפוליטיים עוקבים אחריו מדי יום. סטיינס עצמו מספר כי בעקבות הפרשה זינק באפריל מספר הגולשים שנכנסו לבלוג לכ-350 אלף, שצפו ב-3.5 מיליון דפים באתר; הרבה יותר מכל הבלוגים הפוליטיים (ויש בבריטניה, לפי הערכה, כ-1,300 כאלה).

לגווידו יש מדיניות ברורה בעניין תגובות על הבלוג שלו, שמטרתה להרחיק מגיבים רציניים ומשעממים. הבלוג הזה מיועד לצחוקים על פוליטיקה, נכתב ברשימת הכללים, לא לפתרון בעיית המזרח התיכון.